סרט של פעם בחיים

זה הסרט הטוב ביותר של השנה. בסצנות הפתיחה של "חדר" אין לנו מושג היכן אנו נמצאים. מי זה ג'ייק בן ה־5 ומי זו אמו, אותה הוא מכנה מא, ולמה הם נעולים בחלל קופסתי קטן ודחוס, מבלי יכולת לצאת ולחוות את החיים ואת העולם שבחוץ. בדקות האלה המצלמה לא יוצאת אפילו פעם אחת מחוץ למרחב הסגור. ככל שנוקפות הדקות, המידע מתחיל להצטבר וככל שהוא מצטבר המתח עולה. לא רק המתח הדרמטי של העלילה המתפתחת בכיוונים לא צפויים, אלא גם ברובד הפסיכולוגי שבו מתוארים יחסי האם ובנה המגוננים זה על זה. ולא אחשוף כאן יותר.

"חדר" מסופר מנקודת מבטו של ג'ייק הקטן. ילד פיקח, בעל עולם פנימי עשיר. ככל שג'ייק מתחיל להבין את העולם שבו הוא חי, כך גם אנו מתחילים להבין את הסיטואציה שאליה נולד. בתפישתו, החדר הוא כל עולמו והוא לא מודע כלל לעולם שבחוץ. לאט אבל בטוח, הבמאי האירי לני אברמסון מקרב אותנו אל דמויותיהם של ג'ייק ושל מא. ברבדים העמוקים והעשירים יותר, הסרט עוסק בקשר היונגיאני ביניהם, בצורך של שניהם להינתק מהטבור המחבר אותם, בהתמודדות עם טראומה בלתי נתפסת. אבל הישגו הגדול של הסרט הוא הבימוי האינטליגנטי של אברמסון, הפורש קשת רחבה של רגשות ומעצב דמויות מרתקות ומורכבות. הלב מחסיר פעימה, כשרואים איך מא וג'ייק הקטן תלויים אחד בשני ונסמכים זה על זה כדי לשרוד – כל אחד בדרכו שלו.

ההתבוננות המדויקת של אברמסון באינטראקציה בין שני גיבוריו, נסמכת על משחקה הנפלא של ברי לרסון, המועמדת לאוסקר על תפקיד מא למודת הסבל. שלא לדבר על ג'ייקוב טרמבליי בן ה־8. הוא לא עוד ילד פלא. הוא שחקן מושלם. כל אלה עושים את "חדר" לסרט מטלטל, לא קל, אבל אופטימי. סרט של פעם בחיים.