אהבה בת 30
התופעה הישראלית 'אלכס חולה אהבה' חוגגת 30 שנה לצאתה למסכים. ואתם מוזמנים לצפות בסרט המלא
בועז דוידזון יושב במשרד שלו בלוס־אנג'לס ומדבר איתי בסקייפ. מאחוריו תמונה ממוסגרת של חכם חנוכה אוכל קציצה. הסיבה לשיחה החגיגית: 30 שנה ל'אלכס חולה אהבה', אבל בסופה, לאחר שדוידזון שואל אותי איפה בדיוק אני גר בתל־אביב, משתררת תחושה קלה של עצבות. 'אלכס' הוא הסרט האחרון שדוידזון ביים בישראל.
צפו בסרט המלא (רק מתוך האפליקציה):
באדיבות ערוץ yes קולנוע ישראלי ו״סרטי יונייטד קינג״
"שלוש שנים לפני שהתחלנו לעבוד עליו", הוא מביט לאחור, "באתי ללוס־אנג'לס לשנת שבתון, ומהרגע הראשון לא הפסקתי להתגעגע. היו לי כבר שתי בנות והסברתי לאשתי שקשה לי להיות כאן, אבל היא והילדות לא רצו לשמוע על לחזור לארץ. אמרתי לעצמי, 'אני אעשה טריק'. היה סיפור שהסתובב לי בראש וחשבתי שאני אנצל את הסיפור לא רק כדי לעשות סרט אלא גם לשנות את החיים שלי. אמרתי לאשתי ולבנות שנוסעים לישראל לתקופה כדי שאעשה סרט, וקיוויתי שהן יהיו איתי בארץ ויכו שורשים מחדש. סידרתי נחיתה רכה ונעימה, גרנו בבית יפה ביפו העתיקה, והבנות למדו בבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו. אבל מהר מאוד הן התחילו להתלונן שהן מתגעגעות הביתה ורוצות לחזור. אז יצא סרט, אבל התוכנית שנישאר בארץ לא עבדה".
ואולי זה מה שמסביר את הקסם המיוחד של הסרט הזה. כל השלאגרים של דוידזון שקדמו לו - 'צ'ארלי וחצי', 'חגיגה בסנוקר' וארבעה מסרטי 'אסקימו לימון' - היו עממיים, מצחיקים ומידבקים. 'אלכס חולה אהבה' הוא כל אלה, בתוספת צביטה בלב. דוידזון יצר סרט בורקס שהוא מכתב אהבה למדינת ישראל ולתל־אביב שבה גדל - ישראל צעירה, ענייה, קולטת עלייה ומסתלבטת על כל העולים. כולם חדשים, לכולם יש מבטא מוזר, ולכולם ברור שזה הבית שלהם ואין ברירה אלא לחלוק אותו.
"זו לגמרי הילדות שלי", הוא מאשר. "הסיפור של הבת דודה שניצלה מהשואה והגיעה לארץ הוא אמיתי, רק שיניתי אותו קצת. אבא שלי מצא אותה בפולין והיא באה לארץ וחיפשה את האהוב שלה מלפני המלחמה, ומצאה אותו והוא היה נשוי. הייתי מאוהב בה בראש שלי, אבל החלק בסרט שבו האהוב פוגש את אלכס קרה באמת. הבחור שמע שהיא מחפשת אותו והגיע אלינו הביתה. אמרתי לו שאין פה אחת כזו. זה הדבר הכי גרוע שעשיתי בימי חיי".
¥ ¥ ¥
אהבה זה לא משהו שעובר אחרי 30 שנה. 'אלכס חולה אהבה' עלה על מסכי הקולנוע ב־86', ומאז התמקם ברשימת סרטי החובה בטלוויזיה בכל יום עצמאות. אין כמעט ישראלי שלא התפקע מצחוק מול סיפורו של הנער שעומד לפני בר־מצווה, עם האמא הפולנייה והאב המתחמק, שמתאהב בבת כיתתו מימי ואז בקרובה ניצולת השואה לולה, על רקע תל־אביב של תקופת הצנע והמדור לחיפוש קרובים, כולל דמויות קיצון כמו השכן פארוק ובן הכיתה פישנזון. 'אלכס חולה אהבה' הפך לסרט פולחן שמצטטים ממנו דאחקות, והוא בכלל לא היה אמור להיות כזה.
"זה היה תסריט לסרט רומנטי, לא לקומדיה", מפתיע התסריטאי אלי תבור. "כתבנו סיפור אהבה, על ילד בגיל ההתבגרות שמתאהב באישה מבוגרת. אפילו נתתי לה את השם של הדודה שלי - לולה. אבל אני את תפקידי כתסריטאי מסיים ברגע שאני גומר את התסריט. זה לא סרט שלי, זה סרט של הבמאי, ובועז רצה לעשות קומדיה".
תבור ידע עם מי יש לו עסק. "כבר היו לנו שמונה סרטים יחד לפני זה, 'צ'ארלי וחצי', 'חגיגה בסנוקר' וכמה פרקים של 'אסקימו לימון'. את כולם עשינו בהפקה של גולן וגלובוס. ואז יום אחד בא איז'ו שני, הבעלים של הקולנוע בדיזנגוף סנטר, וביקש לעשות סרט בנוסח 'אסקימו לימון', כדי לרכוב על ההצלחה של הסרטים האחרים שהיו מבוססים על זיכרונות של בועז מילדותו".
"למעשה 'אלכס' היה אמור להיות מעין הקדמה ל'אסקימו לימון'", מוסיף דוידזון, "אבל מאחר שזה היה עם חברת הפקה אחרת, לא יכולתי לקרוא לגיבור בנצי, והגיבור זה אני, גם ב'אסקימו' וגם פה. אז כתבתי משהו בעצמי ואחרי זה הלכתי לאלי תבור".
תבור: "הסרטים האלה היו נעשים בהזמנה. המפיקים היו צריכים כל שנה סרט לחופש הגדול, כי אז הנוער היה הולך לראות אותם בקולנוע. היה צריך סרט ביוני וזה אומר שצריך להתחיל לצלם בפברואר, אז בינואר המפיק היה אומר לנו, 'יאללה בואו תעשו לי סרט'. תוך חודש היית צריך לכתוב תסריט, אבל הוא היה רק קווים מנחים, על הסט בועז היה עושה מה שהוא רוצה. היה ממציא דברים וגם נותן לשחקנים להשתולל. אני לא הייתי שם. באמצע הצילומים נסעתי לארה"ב. ראיתי את הסרט רק כשחזרתי לארץ, שלוש שנים אחרי שהוא יצא".
ומה חשבת עליו?
"בועז עשה שם עבודה נפלאה. לקח ילדים חסרי ניסיון והפך אותם לדמויות נערצות עד היום. אחרי בועז אף אחד לא הצליח לעשות קומדיה אמיתית שאתה יושב באולם ושומע שהקהל מתגלגל מצחוק. אני עדיין מתרגש כל פעם מהסיפור הרומנטי, אבל הוא רק רקע, זוכרים בעיקר את פארוק. התסריט הרומנטי היה מאסטרפיס אם היו עושים אותו, אבל אולי בגלל שהסרט הפך לקומדיה הוא הצליח".
לא סתם קומדיה, אלא כזו שסיפקה אינספור אמרות כנף שנחקקו בתרבות הישראלית. "פארוק, תסגור את התריס", "המורה והמורה מה אתם עושים פה?", "מה זה? לא נשאר אפילו חצי! אתה חייב לי נקניקייה", "אני חושב נהייתי נחש משקפיים", "שפתיים שלה כמו קרוקודיל", "בחורות ערומים זה חולירע" ועוד ועוד.
"במהלך השנים קרה שאנשים היו זורקים לי כל מיני משפטים ולא תמיד ידעתי על מה מדובר", מודה אבי קושניר, ששיחק בסרט את מוטק'ה, נער מגודל וקצת אהבל שנדחף לכל מקום. "מישהו אמר לי למשל, 'יאללה, תתחיל למזמז אותה'. אמרתי, 'מה זה?', הוא אמר, 'מה אתה לא זוכר? זה מ'אלכס חולה אהבה''. אמרתי, 'וואלה'. ראיתי את הסרט כשהוא יצא, בפרמיירה, ואז עוד פעם אחת בקולנוע, אני חושב. מה, מישהו רואה סרט יותר מפעם פעמיים?"
איך הגעת לתפקיד?
"הייתי בן 24 וחצי והלכתי לאודישן אצל בועז. בסופו בועז אמר לי, 'בוא איתי רגע'. הוא הכניס אותי לחדר ואמר למישהו, 'תגלח לו את הראש'. היה לי אז שיער נורא ארוך, והוא אמר, 'אני חושב שאם נגלח זה יתאים'. אמרתי סבבה, זרמתי. גילחו לי את הראש, הוא הסתכל עליי ואמר, 'הנה, זה מתאים'. לפעמים זה קורה ככה. הרבה אנשים לא כל כך האמינו שהייתי בן 24 וחצי, בגלל ששיחקתי עם הילדים. נראיתי מבוגר מהם בשלוש־ארבע שנים".
¥ ¥ ¥
אחד הילדים היה אורי כבירי. פישנזון בשבילכם. כבירי, כיום קריין, מוזיקאי ובעל אולפן הקלטות, הוא ארכיון אנושי בכל מה שקשור לסרט. "עד היום", הוא אומר, "יש לי את ההודעה שהשאיר עוזר הבמאי לאמא שלי במשיבון: 'גברת כבירי, מדברים פה מהסרט. המבחן בד של אורי כבירי היה די טוב, יכול להיות שניקח אותו לאיזה תפקיד'".
איך התגלגלת לאודישן?
"הייתי בן 15, אמא שלי ראתה מודעה בעיתון שדרושים שלושה סוגי ילדים לתפקידים מרכזיים בסרט ישראלי חדש. אני לא התאמתי בול לאף אחד מהם, אבל מה היה להפסיד? באתי לקולנוע לב בתל־אביב, בדיזנגוף סנטר, נכנסתי למשרד של המפיקים, הגעתי אחרון והם כמעט הלכו. היו שם בועז דוידזון הבמאי, ושאול דישי העוזר במאי, שהוא אבא של אלמה דישי. הם חיפשו ילד הונגרי. שאלו אותי אם אני יודע לעשות מבטאים, ובעיקר מבטא הונגרי. מאז שהייתי תינוק, הייתי עושה מבטאים ביחד עם אמא שלי, כולל מבטא הונגרי, אבל מרוב התרגשות שכחתי. הם נתנו לי שבוע להיזכר ואז הזמינו אותי לאודישן וייעדו לי את התפקיד של גדי הממושקף - ילד ישראלי עם שלוש שורות בתסריט: המורה והמורה רוצים להתייחד וגדי בא אליהם ואומר להם, 'המורה והמורה, מצאתי זיקית מחליפה צבעים', הילדים שמים קונדום על הראש של הזיקית, והמורה אומר, 'אני חושב זה זיקית סקס מניאק'".
באמת יפה שאתה זוכר את זה. אני מבין שהצלחת באודישן.
"תבין, הייתי ילד כל כך סגור, מופנם, מינימליסטי, הכל היה בפנים. היו לי מעט חברים. לפני זה אמנם הייתי בחוג דרמה ברחובות, ועשיתי עם עצמי מבטאים ודמויות, אבל חוץ מזה לא שיחקתי. אבל באודישן הייתה אווירה כל כך עולצת, וזה השפיע עליי ונפתחתי. אז התחלתי לעשות את השורה הזאת במבטא ייקי, והם כל כך צחקו ואמרו, 'אפשר לעשות עם זה משהו'. התפקיד של פישנזון לא היה קיים בתסריט המקורי, הם ראו אותי ויצרו את פישנזון. היה את הקטע למשל שאחותי פריצי במקלחת. זו הייתה אמורה להיות אחותו של הילד ההונגרי עם הנקניקייה והם פשוט שיקרו לאותו ילד ואמרו שאין צילומים באותו יום".
מה אתה זוכר מהיום הראשון על הסט?
"הסצנה הראשונה שצולמה היא של שיעור התעמלות שכולנו רצים, אני ראשון ומתכופף לקשור את הנעל וכולם נופלים עליי. אבל הילדים אשכרה הלכו עליי, כמו על מדרכה. נפצעתי כל כך קשה שהביאו אותי בסוף היום לבית חולים לזריקת אנטי־טטנוס. הגעתי הביתה כולי חבוש ברגליים. אם תסתכל טוב רואים אותי צולע שם".
בעוד פישנזון מתלהב מהימים ההם, אלכס נרתע. "אין לך מושג כמה אני לא רוצה יותר לשתף פעולה עם כל מה שקשור ל'אלכס חולה אהבה'", חותך איתן סנה (לשעבר אנשל), שהיה כוכב הסרט. "המשכתי לשתף פעולה עם זה אחרי עשר שנים ואחרי 20 שנה, בכל תוכנית בוקר, וכל פעם התחרטתי מחדש. זה קוריוז מגיל 15, עברו 30 שנה, ואין לי מה לחזור לשם. מצד אחד באמת משמח אותי לשמוע כל פעם שמישהו אומר שהוא אוהב את הסרט, מצד שני אני כל כך רחוק ממנו. לשמחתי כבר לא מציקים לי. סוף־סוף אני מתברך באלמוניותי".
אין לך זיכרונות מהסט?
"לא. הייתי בן 15 והתייחסתי לזה בשיא הרצינות, זו הייתה אחלה עבודה למשך חודש ומשהו. זה לא שינה את החיים שלי".
מי שכן זוכרת מה הלך על הסט היא שרון הכהן־בר - דודה לולה היפה, העדינה והסקסית. "אני לא זוכרת את האודישן שלי", היא אומרת, "אבל אני זוכרת את האודישן של איתן, כי ביקשו ממני לבוא לעשות את הטקסטים עם המועמד לתפקיד של אלכס. הוא נורא נגע לליבי, הוא היה הכי בוגר וטבעי ורגיש, והעיניים שלו דיברו אליי. בחרתי בו, ובועז הלך עם זה כמובן. נפגשנו כמה פעמים אחרי האודישן בשביל להכיר, להרגיש נוח. הוא היה בן 15 ואני והייתי בת 20, בין שנה ב' ל־ג' בבית הספר למשחק ניסן נתיב. נפגשנו בדיזנגוף, הלכנו לים ודיברנו. לא התאהבנו, בשבילי הוא היה ילד".
היו לכם סצנות של מבוגרים.
"לי היה הכי מביך להתנשק, ובגלל שהוא היה צעיר, לקחתי עליו חסות וניסיתי להיות המבוגר האחראי. אני זוכרת סצנה רומנטית שבה הוא חוזר מבילוי ונורא עצוב כי מימי הבריזה לו. אני בינתיים בוכה בגלל האהוב שלא מצאתי. זו הייתה סצנה קשה מאוד, ילד שמתנשק עם בחורה בת עשרים, ניסיון ראשון שלו בטח, והיינו צריכים לעשות את זה המון־המון פעמים. רואים אותי עם חלוק די שקוף אבל בחושך, יושבת ומסתכלת על התמונה ובוכייה. זו סצנה שהפכה להיות יותר עירום במיתוס מאשר באמת. היום זה קצת מביך, אבל זה לא היה כזה ביג דיל.
"פעם אחרת הוא מציץ ואני מורידה חזייה ונכנסת למיטה, ופעם נוספת הוא בא בלילה ויושב לידי, מסתכלים בתמונה ואז מתנשקים. כל זה לא היה פרובוקטיבי ומיני. זה שנתפסתי כסמל לסקסיות זה בגלל התוצאה - הסרט תפס כיוון שאני לא יודעת אם זו לגמרי הייתה הכוונה. היום מתייחסים אליו כמו אל עוד 'אסקימו לימון', אבל כשקראתי את התסריט היה בו משהו אחר. פחות בורקס מהאופן שבו מתייחסים אליו היום".
מה אומרים לך היו ברחוב?
"מבקשים ממני להגיד 'אלצ'קו'".
¥ ¥ ¥
עם כל הכבוד לאלכס ולולה, הכוכב האמיתי של 'אלכס חולה אהבה', זה שהפך אותו מדרמה רומנטית לקומדיה ישראלית פרועה, הוא יוסף שילוח, שהלך לעולמו לפני חמש שנים. שילוח, שחקן מחונן ורב־פעלים, דווקא ניסה לחמוק הפעם מהדמות שאיתה היה מזוהה על המסך הגדול באותן שנים: פרסי סטריאוטיפי עם מבטא כבד. "עם יוסי שילוח עליו השלום עבדתי כל כך הרבה", אומר דוידזון. "עשיתי איתו את הטיפוס הפרסי ב'ספיחס' וב'משפחת צנעני'. גם התפקיד ב'אלכס' היה כתוב כפרסי, אבל יוסי רצה לעשות אותו בלי מבטא. היו תמיד אנשים שטענו שהוא לועג לפרסים, ואולי נמאס לו מזה".
אבל בסרט פארוק פרסי. איך זה קרה?
"ביום הראשון צילמנו את הסצנה באמבטיה כשהוא עם הפטרוזיליה על הראש. עשינו כמה טייקים, ואז בא אליי איש הסאונד ואומר לי, 'תשמע, זה לא מצחיק כמו כשהוא פרסי'. אמרתי לו, 'יוסי בחייך, בוא ננסה את הסצנה הזו עם פארוק הפרסי וכל זה'. הוא הסכים. כשאתה עושה קומדיה, הקהל הראשון שלך זה הצוות, אז עשינו טייק, עמדו שם מאה איש וכולם התגלגלו על הרצפה מרוב צחוק. ואין משהו ששחקן אוהב יותר מאשר תגובה ומחיאות כפיים. זה שיכנע אותו מיד" .
איך נולדה הדמות שלו?
"גם זה היה אמיתי. בילדותי לא היה כסף, אז אמא שלי תמיד הייתה משכירה חדר לתקופות קצרות. לידנו הייתה לשכת התיירות, היא הייתה הולכת לשם ותופסת כל מיני טיפוסים שהגיעו ולא היה להם איפה לגור. יום אחד הגיע טיפוס פרסי, הוא היה שם משחות על הראש, דואג מאוד לצורה שלו, וניסה למצוא כלה. תמיד היו חיכוכים בינו לבין אמא שלי, שאין לי ספק שהם היו מבוססים על עניין עדתי. עד היום אני לא זוכר מה היה שמו, אבל אמא שלי המציאה לו את השם: 'פארוק'".
הסבתא של אלכס קוראת לו 'פרענק פארך'. היום זה היה עובר?
"אני חושב שאם לא, אז אנחנו בצרות גדולות. מה, זה לא פוליטיקלי קורקט? הייתה תקופה שאנשים כמו ההורים שלי הגיעו לארץ והמזרח התיכון היה בעיניהם ג'ונגל נוראי שהם נפלו עליו מכוכב אחר. אין לי ספק שבני עדות המזרח היו עבורם מעין ערבים קצת יותר טובים. זה לא בא משנאה אלא יותר מפחדים, מחשש מזרים".
"מה, לא צחקו שם מאשכנזים?" מוסיף תבור. "צחקו מהונגרים, מפולנים, צחקו מכל העדות. אז לא עשינו סרטים לפסטיבלים ולא למבקרים, עשינו סרטים בשביל קהל".
זה בדיוק מה שהדליק את חנה רוט. "רציתי מאוד לעשות את הסרט", אומרת שחקנית התיאטרון הוותיקה והמוערכת. "את יוסי שילוח תמיד הערצתי, אפילו שלא ראיתי סרטים שלו קודם - גם לא סרטי 'אסקימו לימון' ו'חגיגה בסנוקר', כי הייתי יעני אינטליגנטית ולא הולכת לסרטי בורקס. מישהו כתב בביקורת, 'איך חנה רוט נותנת יד לדבר כל כך נמוך?' כתבו את זה גם על שמואל רודנסקי, ששיחק את הרב שלימד את אלכס לבר־מצווה. אז שיכתבו. הבנתי שהסרט זה לא אינגמר ברגמן, אבל הרבה יותר נהניתי שם מאינגמר ברגמן. לא שעבדתי עם אינגמר ברגמן.
"זה היה נורא מצחיק, היו ימים שיוסי שילוח היה עושה מה שעושה, וירדה כמעט השבת וממשיכים לעשות סצנה כי כל הזמן צוחקים. 'נחש משקפיים', 'יצמחו לי שערות בבטן', לא הפסקנו לצחוק. גם הוספתי לטקסט כל מיני דברים שלי, 'פארוק תסגור את התריס' זה שלי".
איך בכלל הגעת לתפקיד?
"לביאה הון, הסוכנת שלי, ביקשה מבועז דוידזון שיבוא לראות אותי בהצגה 'משחיז הסכינים הסיני' לפי סיפור של נסים אלוני. היו בהצגה שלושה בנים - מוני, דליק ובראבא. אני הייתי האמא של דליק. אנחנו היינו אשכנזים והשכנים היו ספניולים. שם לא הייתי האמא הפולנייה מ'אלכס חולה אהבה', אלא יפהפייה, סקסית, עם ציצים חצי בחוץ ורגליים חשופות. הייתי הולכת עם החלוק של בעלי שהיה במלחמה ושרה שיר של מרלן דיטריך בפולנית.
"בועז ראה את זה ואמר, 'היא בול, אבל היא יותר מדי חתיכה'. אמרתי, 'אתה רוצה סמרטוט?' הזזתי את השיער הצידה ועשיתי פרצוף עלוב, הורדתי את האיפור ואמרתי כמה דברים שעלו על דעתי כפולנייה. הוא אמר, 'זהו, מצאנו אותה סוף־סוף'. הבעיה הייתה שהייתי צריכה לעלות במשקל, אבל הצלחתי, כי אהבתי לאכול. הבנתי שאני יכולה לעשות את זה ושמחתי לא להיות חתיכה. עכשיו אני מצטערת שאני כבר קצת פחות חתיכה. זה היה הסרט הראשון והאחרון שעשיתי לקולנוע. יש בעיה איתי, אני לא פוטוגנית. לפעמים ברחוב צועקים לי, 'גברת קופרובסקי' או 'תוריד את התריס' או 'אלצ'קו', אז אני יודעת שבדיוק הקרינו את הסרט בטלוויזיה".
¥ ¥ ¥
למרבה ההפתעה, כש'אלכס חולה אהבה' יצא לבתי הקולנוע הוא אמנם זכה למספר נאה של צופים, אבל לא הגיע לפסגות המסחריות של 'אסקימו לימון'. "הסרט לא תפס כל כך באותו קיץ", נזכרת הכהן־בר, "אבל מאז בכל שנה הוא תפס יותר. קרה לו דבר הפוך. עם השנים הוא נהיה יותר משובח ופתאום יותר אנשים זכרו וידעו משפטים מתוכו והתחילו לחקות". "בקולנוע הוא הצליח בצורה בינונית", מדייק כבירי. "אחרי שנה הוא יצא בווידיאו וזה נתן לו דחיפה אדירה שהלכה וגדלה, עד שהוא תפס ממדים של פולחן".
אז התפקיד של פישנזון השיג לך בחורות?
"כן, אבל בחורות שפישנזון היה המודל המיני שלהן, ואני לא בטוח שהייתי רוצה קשר עם בחורות כאלה. היה פעם קטע שבחורה הייתה איתי ולא אמרה כלום על הסרט, ורק בסוף הסקס היא אמרה לי, 'אני לא מאמינה שהייתי עם פישנזון'. אמרתי לה, 'וזה טוב או רע?' היא אמרה לי, 'זה קטע!'"
לפנייה לכתב/ת 
