דור שלישי
מסבא שלו, נחום היימן, הוא שמע סיפורים על דיוויד בואי. מאמו סי היימן למד שחייבים לצאת לשטח כדי להגיע אל קהל. מאביו רן עפרון קיבל שיעור חשוב איך לא משתכרים. ועם שלום חנוך הוא מדבר באירועים משפחתיים. אבל כשזה מגיע למוזיקה שהוא עושה, תומר עפרון סומך רק על עצמו
כשתומר עפרון נבחן לבית הספר למוזיקה רימון, הוא לא אמר מילה למשפחה. זה קורה במשפחות הכי טובות, אבל המידור הזה מפתיע בהתחשב בשורשיו של עפרון. לסבא שלו קוראים נחום היימן, ממעצבי פסקול הישראליות, המלחין זוכה פרס ישראל. אמא שלו היא סי היימן, כוכבת ענקית בשנות ה־80 ורוקרית עד היום. אביו הוא המוזיקאי רן עפרון. ויש גם קרוב משפחה בשם שלום חנוך.
למה לא שיתפת?
"כי רציתי לתת לדברים לקרות. זה נראה לי נורא טבעי. רק אחרי שהתקבלתי סיפרתי להם. ברור שהם היו מבסוטים".
אבל זה דווקא הכי הגיוני להתייעץ עם המשפחה לפני. בטח של מוזיקאים.
"תשמעי סיפור שיסביר למה אני מתכוון: איך שהשתחררתי מהצבא עשו הופעה גדולה לסבא שלי וביקשו שאנגן את השיר שלו 'סוס מעץ'. אני ניגנתי בית ושרתי ואמא שלי המשיכה. היה נורא נחמד. לא הייתי ברימון אז, לא ידעתי מה ימין ומה שמאל, ואתה קולט שיש אנשים שקורעים את התחת כדי להגיע לעמוד על במה, ואתה, שלא עשית כלום בחיים ובקושי מנגן, כבר עולה על במה ומנגן שיר חופשי? זה הרגיש לי לא נכון. כאילו אני מקדים את זמני".
פחדת שיגידו שזה לא בגללך, אלא בגלל המשפחה?
"יותר פשוט, הרגשתי לא שלם עם עצמי. לא הרגשתי ראוי לעמוד על הבמה בזכות עצמי".
זה נשמע בדיוק כמו מלכודת הבן־של.
"אם זאת המלכודת, אז כן. הייתי שם. שלחו אותי לשחק כדורגל בלי שקשרו לי את השרוכים. יודעת מה? יותר גרוע: שלחו אותי בלי נעליים".
והיום כשאתה מוזיקאי בזכות עצמך עדיין יש משהו שלא משתנה: גודל הציפיות בגלל הייחוס המשפחתי. כמה זה מלחיץ?
"זה לא. אני מוכן להגיד כן, אני הבן של או הנכד של ומה שתרצו, אבל הדבר הזה שעשיתי, המוזיקה הזאת, היא לגמרי שלי".
¥ ¥ ¥
כשעפרון מסביר את התיאוריה הזאת בחינניות, לרגע זה אפילו נשמע פשוט. הוא בן 25, רגיש ואינטליגנטי ונבוך לדבר על עצמו. מאה אחוז טבעי, מהסוג שעוד לא הושחת על ידי מערך יחסי ציבור, דרישות הקהל ואילוצי השואו ביזנס הישראלי. קשה שלא להשוות אותו לאלישע בנאי, נצר למשפחת אצולה מוזיקלית אחרת. בניגוד לפצצת הרוקנרול האקסצנטרית שהיא בנאי, עפרון בוחר להתחיל בצניעות. 'גדר', סינגל הבכורה שלו שיצא השבוע, הופק במסגרת פרויקט לתלמידי רימון שמובילים המפיקים הוותיקים אורי זך ואודי שמחון. זה שיר קטן, במובן הטוב של המילה. "וזאת עדיין אותה הגדר שהייתה בינך לביני. בוא ותדבר על החסר", הוא שר שם.
"זה שיר כמו של פעם", הוא נבוך. "אני חושב שיש בי משהו נורא ישראלי, אני לא יכול להתחמק מזה, זה בדי־אן־איי שלי. אני עדין נורא. לא צועק כמו אמא שלי. אני לא רוקסטאר. זה סופט־סופט רוקנרול".
גם את השיר הזה לקח זמן עד שהשמיע בבית. "הסתובבתי איתו איזה שבועיים אני ועצמי, ואז שלחתי הקלטה שלו באייפון לאבא, כי הרגשתי שאני צריך לשחרר את זה למישהו כדי לקבל איזו דעה. התגובה שלו הייתה נורא מחזקת. בכלל, בשנה הראשונה ברימון הייתי משמיע המון לאבא. גם לאמא, אבל זה קצת אחר איתה. היא עובדת נון־סטופ, מהרגע שהיא קמה עד שהיא הולכת לישון. לפעמים אני לא רוצה לעצור לה את הרצף. היא בשוונג. אבא הוא יותר קול. אפשר לבוא לדבר איתו בכיף".
לא רק קול, אלא גם נחשב בזמנו לאחד הגברים הכי חתיכים בתל־אביב.
"הוא עדיין הגבר הכי חתיך בתל־אביב. מספר אחת. יש לי הורים שלפני שהם מוזיקאים הם פשוט אנשים טובים".
ומה סבא שלך אמר על השיר?
"לא השמעתי לו. הוא לא שמע שום שיר שלי אף פעם".
לא מאמינה לך. למה?
"כי לפעמים אדם נמצא בתקופה מסוימת בחיים. לבוא אליו עכשיו באמצע כל הדברים ולבקש שישמע שירים? זה לא מתאים. אני מעדיף להכין לו כוס תה מאשר לשאול אם המהלך ההרמוני לטעמו".
השנים האחרונות אינן מאירות פנים לנחום "נחצ'ה" היימן. ב־2012 הודיע שהוא מרושש. ללא חסכונות או שקל בבנק, התקיים רק על הכסף הקטן של התמלוגים ועזרה כלכלית מבתו סי ומאחרים. כשהפך סיעודי, לא היה מסוגל לשלם על הטיפול. "אני בעיקר זוכר את אמא שלי לחוצה", מספר עפרון. "וואלה, זה מפחיד. אם היא הייתה צריכה את העזרה שלי, הייתי שם. כי כמה אפשר להפיל עליה. אם זה לישון אצלו לילה או לעזור לו לעבור דירה".
הוא ביקש ממך עזרה?
"סבא לא יגיד בחיים שהוא צריך משהו. הוא דמות נורא חזקה. נורא כריזמטית. יש לו סיפורים שכיף לשמוע, במיוחד על התקופה שהם גרו בלונדון. לילה אחד דיוויד בואי, שגר בדירה לידם, חזר מהופעה ואשתו - אנג'י - לא פתחה לו. אז הוא דפק אצלם בדלת ובילה אצלם את הלילה".
גם אמא של עפרון עברה תקופות לא קלות. היא הייתה מכונת להיטים בשנות ה־80, מ'גיבור גדול' ו'לא עובדת בשביל אף אחד' מלאי האנרגיה הנשית ועד 'יורים ובוכים' הפוליטי, שכמובן חולל שערורייה. אבל אותו עשור נגמר, ויחד איתו ההצלחה. היימן לא הפסיקה ליצור, אבל מתפרנסת בעיקר מהופעות באירועים פרטיים ובמקומות מאוד לא רוקנרוליים. לפני שלוש שנים, כשניגנה במסעדה, התמוטטה לפתע. בבית החולים גילו שיש לה מפרצת במוח. "הייתי בבית", משחזר עפרון. "ואמא מצלצלת ומספרת לי שהיא בבית חולים. אני זוכר שאני נכנס לאוטו ונוסע. זהו. אין ימינה אין שמאלה. עוזב הכל ונוסע".
וכשראית אותה, הצלחת לשמור על פאסון?
"לא הייתה לי ברירה. אמרתי לעצמי שאני לא יכול להתפרק פה או להיות סהרורי. אני צריך להיות יציב, כי זה מה שהיא צריכה עכשיו. אם אני אהיה מעורער, גם היא תהיה מעורערת. אבל היא כל כך חזקה שהיא מרימה את עצמה בשנייה".
ואז?
"ואז היא ישר חושבת על מופע חדש".
רק שלא כל כך הולך לה. פעם היא הייתה כוכבת ענקית.
"גם היום אמא היא זמרת מדהימה. אתה מסתכל עליה ואומר, 'פאק! מה אתם לא מבינים? זה מושלם איך שזה'. היא לא צריכה לעשות שום דבר. היא פשוט צריכה להיות. היא אישה עם מוסר עבודה שבחיים לא פגשתי. ממנה הבנתי שהעבודה היא בהופעות. בשטח. אתה צובר את הקהל שלך שם".
כשאתה מסתכל על העבודה הקשה שלה ועל חוסר ההצלחה, זה מכעיס אותך?
"אני פשוט רוצה בשבילה שהיא תצליח, כי אני יודע כמה היא רוצה את זה. עכשיו הולך לה הרבה יותר טוב. יש לה להקה, היא הוציאה סינגלים, היא עושה הופעות במקומות שהיא רצתה להגיע אליהם. ראיתי אותה לפני כמה זמן בתמונע. רוקנרול. למרות שאני חושב שהמקומות הכי יפים שלה הם אקוסטיים. זה מרגש אותי ממש".
מאיה בוסקילה ומירי רגב טוענות לקיפוח של נשים ומזרחים בגלגלצ. אתה מסכים עם זה?
"לא יודע, כל פעם שאני פותח את הרדיו אני שומע מזרחית. זה מה ששולט. אני לא מבין את הגישה של מאיה בוסקילה. אולי את צריכה לכתוב שירים יותר טובים?! אני לא זוכר ששמעתי תלונה אחת מאמא שלי, ולא שמו אותה בגלגלצ שנים. היא מאוד התבאסה ונפגעה, אבל היא המשיכה. זה לא באופי שלה להתלונן".
אתה מודאג משיטת הפלייליסט?
(נבוך) "אני בכלל לא שומע רדיו".
¥ ¥ ¥
הוריו של עפרון נפרדו כשהיה בן שנה. כל אחד מהם הקים משפחה חדשה. אמו עם רועי שוחט, שממנו התגרשה לאחרונה, ואביו עם יעלי בנאי. כן, מהמשפחה ההיא. אבא עפרון הוא גם האח של ליהי חנוך, אשתו לשעבר של שלום חנוך. "שלום איש נורא נחמד", אומר האחיין. "אני נורא אוהב אותו. אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים. מדברים. אבל אף פעם לא דיברתי איתו על המוזיקה שלי. מה, לבוא ולקחת אותו ולשיר לו? נראה לי לא מתאים. לא קול".
הוא גדל בתל־אביב והפגין אפס התעניינות במוזיקה - אחיו הצעיר יהלי היה המוזיקאי. במקום זאת, התמקד בכדורגל ובאהדה להפועל תל־אביב. בתיכון עשה לא פעם בלגנים, "עד שבכיתה י"ב רצו להעיף אותי מבית ספר. רק אז התחלתי ללמוד".
זה נשמע כמו מרד נעורים. איך ההורים התמודדו?
"בואי נגיד שהם נתנו לי לטעות כדי שאני אבין לבד איפה הטעות".
תן דוגמה.
"בגיל 17 חזרתי לבית של אבא שלי שיכור־שיכור, הקאתי בשירותים - זה שהגעתי לשם כבר היה הצלחה - קמתי בבוקר ודופק לי הראש. ואז אבא בא ואמר, מה עשית אתמול? אמרתי, שתיתי. אמר, למה שתית? אמרתי, כי כולם שתו. אז הוא מזג לי צ'ייסר וודקה ב־12 בצהריים ואמר לי, שתה. שתיתי בכוח. אמר, טעים לך? עשיתי לו כן. מזג לי עוד אחד. אמרתי לו, לא רוצה. אז הוא אמר, למה לא? אמרת שזה טעים לך. אם זה לא טעים לך, אז אל תשתה יותר ככה. זו טקטיקת חינוך שאני זוקף לזכותם".
את ההתבגרות שלו זוקף עפרון לזכות הצבא. "לא ידעתי ממש לנגן, אז זה לא שהיה לי סיכוי ללהקה צבאית", הוא אומר. "אמרתי להם, מה שתביאו טוב. אמרו תותחנים והסתבר שזה מקום נהדר. הצבא נורא איפס אותי. פתאום הלכתי לקורס מפקדים, שאף אחד לא היה מאמין שאני מסוגל לזה". הוא אפילו היה חייל מצטיין, כולל תעודה שניתנה לו במעמד הנשיא הקודם שמעון פרס.
אבל חצי שנה לפני השחרור גילה בהפתעה מוחלטת שהוא חולה בקרוהן, מחלת מעיים דלקתית וכרונית. "כשרק פרצה לי המחלה היינו ברמאללה", הוא משחזר. "נשארתי סוף שבוע ועלה לי החום ל־39.5. חצי גוף בער לי, ואני יודע שאם אני נשאר לשכב במיטה אני דופק את החברים שלי. אז קמתי ועשיתי סיור משש בבוקר עד שתיים. ושעה לפני סיום הסיור, מתחילה בראמללה הפגנת ההפגנות. אבנים ובלגנים. לונה פארק. חגיגה. ביום ראשון שיחררו אותי הביתה. ישר אישפזו אותי לארבעה ימים באיכילוב. עשו בדיקות. ביופסיה. עניינים. מגיע הרופא ואומר, חביבי, יש לך קרוהן. והדלקת הייתה דלוקה למקסימום. (צוחק) מה שנקרא באתי נדלקתי, ולא במובן הטוב. מהר מאוד אתה יוצא מהצבא".
איך נראו הימים הראשונים אחרי השחרור?
"הייתי בשוק. לקחתי המון סטרואידים. תקופה נוראה. אתה מתנפח, נורא עייף, מותש. התאשפזתי עוד פעמיים. הדבר היחיד הטוב שיצא מכל זה, זה רישיון לקנביס. זה הציל לי את החיים. זה מרגיע אותי. עוזר לי יותר מכל תרופה אחרת".
כרגע מנסים להגביל את מתן המרשמים לקנביס רפואי. מה אתה אומר על זה?
"שצריך לחפש את האינטרסים. במקרה הזה הוא של חברות התרופות, שיש להן לוביסטים חזקים".
ואיך ההורים הגיבו לזה שפתאום הילד מגלגל להם מול העיניים והם לא יכולים להגיד לו לא?
"טוב, זה לא שהייתה להם בעיה גדולה עם זה קודם, ועדיין, זה בהחלט הניצחון הקטן שלי על המערכת".
מישהו ביקש פעם שאכטה?
"אל תגזימי."
לפנייה לכתב/ת 
