העיניים של המדינה

"בוא", אמר לי קצין צעיר לבוש סרבל טיסה מטייסת הכטב"ם, בשעת לילה מאוחרת לפני כשנתיים ליד חוף פלמחים. "אני רוצה שתראה משהו. וזה משהו שתזכור זמן רב".

יצאנו מקרון הפיקוד והלכנו ברגל כשתאורת קסנון מאירה את סביבותינו. ליד המסלול עמדו שני חיילים. אחד מהם החזיק שלט רחוק גדול וסובב בו כפתורים ומתגים. הבטתי סביב בציפייה, אבל דבר לא קרה.

"תסתכל לשמיים, הבט לשם", אמר לי בחיוך הקצין הצעיר. לעיניים לקח קצת זמן להסתגל לחושך. בתחילה לא ראיתי דבר, אך כעבור כמה שניות היה נדמה לי שאני רואה משהו מביט עליי בחזרה מהשמיים. בקו אלכסוני מאיתנו ראיתי זוג עיניים המביטות בי במבט מרושע. אחר כך ראיתי גם שהעיניים האלה מחוברות לגוף גדול השועט לעברנו מתוך הלילה. קווי המתאר שלו הלכו והתבהרו, עד שנראה כעוף טרף ענקי המגיח מהעתיד.

עוף הטרף הזה היה למעשה כטב"ם (כלי טיס בלתי מאויש) הנמצא בשימוש צה"ל. בעבר כינו אותם מזל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס), אבל חלקם כבר אינם זעירים כלל. חלק מהדגמים המתקדמים שמיוצרים בישראל כיום בנויים עם מוטת כנפיים של 26 מטר, כמעט כמו מטוס נוסעים מסחרי, ואורכם עשוי להגיע ל־15 מטר. על פי פרסומים זרים, הם יכולים לשהות באוויר עד כ־40 שעות בלי צורך בתדלוק ולשאת מטענים כמו מצלמות משוכללות, טילים ופצצות, עד משקל העולה על טונה. העיניים הרושפות שראיתי היו שני מחזירי אור, המוצמדים לקודקוד המטוס, שהחזירו את התאורה של מסלול ההמראה. החייל שנמצא לצד המסלול הנחית את העוף הגדול בעזרת השלט.

הכטב"ם על הקרקע | צילום: איי.פי

ביום שישי שעבר נחשף ב"ידיעות אחרונות" (ובמקביל גם באתר אינטרספט וב"דר שפיגל") מבצע "אנרכיסט"- פרויקט ריגול ענקי המשותף לארה"ב ובריטניה ומנוהל מבסיס מבוצר, החפור עמוק באדמה, על פסגת ההר הגבוה בקפריסין. במסגרת המבצע פיצחו שירותי המודיעין של ארה"ב ובריטניה את ההצפנה המיוחדת שבין מערך כלי הטיס הבלתי מאוישים של חיל האוויר לבסיסים שלהם, ובמשך שנים ארוכות הם עוקבים אחריהם ורואים את מה שכלי הטיס משדרים למפעיליהם בבסיס. הדברים עולים משורת מסמכים מסווגים ביותר שלקח עימו אדוארד סנודן, איש קהילת המודיעין האמריקאית.

הכטב"מים עמדו, בסוף שנת 2001, במרכזו של דיון דרמטי שנערך בלשכות הסגורות ביותר של כוחות הביטחון הישראליים. כשהוחלט אז לצאת למסע חיסולים נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים, השב"כ דרש להעמיד את עופות הטרף הללו לטובת סיוע במבצעי הסיכול שלו. מצד שני, היה ברור ששימוש מבצעי במערכת הזו יביא לחשיפתה. צה"ל וחיל האוויר התנגדו לכך נמרצות. שני הצדדים הגיעו לראש הממשלה שרון וניסו לשכנע אותו לקבל את עמדתם. היה זה אחד מהדיונים החשובים שנערכו באותה תקופה.

בחיל האוויר טענו שעופות הטרף הם היכולת שהוכנה לקראת המלחמה הבאה, הכוללת, זו שיהיו בה אלפי טנקים וסביר שתיערך נגד סוריה. "מיליארדי שקלים הושקעו במערכת הזו", אמרו לשרון, "כדי שתפתיע את האויב. זו פוליסת הביטוח שלנו. אסור לחשוף אותה עכשיו". מנגד טענו אנשי השב"כ שהודות ליכולות המתקדמות שלהם, הכטב"מים הם היחידים המסוגלים להגיע לאזורים צפופי אוכלוסייה ולסייע בסיכול פיגועי התאבדות לפני שייצאו לפועל.

מהמסמכים של מבצע "אנרכיסט" ניתן לשער כיצד הוכרע אותו ויכוח אצל ראש הממשלה שרון – ישראל, כך עולה מהם, מפעילה צי גדול של כטב"מים, הם אוספים מודיעין בעזה, בגדה המערבית וברחבי המזרח התיכון ואף שימשו, כך לדברי עורכי תחקיר "אנרכיסט", לאיסוף מודיעין לקראת הפצצה באיראן. שניים מכלי הטיס האלה – ה"הרון" ("איתן", "מחץ" או "שובל" ככינויו בחיל האוויר) וה"הרמס" 450 — חמושים בטילים ובפצצות המשמשים לביצוע של סיכולים ממוקדים. כלי הטיס פועלים משורת בסיסים בישראל, בהם תל־נוף, פלמחים ועין־שמר. על פי התחקיר אין כמעט מבצע, של צה"ל או של זרועות אחרות במערכת הביטחון, שבו לא משתתפים כטב"מים.

1992 | חיסול מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי. הצלחה ראשונה של טייסת הכטב"ם | צילום: איי.אף.פי

בחולות ראשל"צ

ההתחלה הייתה צנועה בהרבה. בתחילת שנות ה־60 שררה בחיל האוויר הישראלי דאגה רבה ומוצדקת מהצטיידות חילות האוויר של מדינות ערב בטילי קרקע־אוויר מתוצרת בריה"מ. בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר ואז ראש ענף אמצעי לחימה במטה החיל, הגה רעיון: "למלא את חלל האוויר עם פיתיונות דמויי מטוסים שיהיו זולים מאוד ודומים למטוסי קרב בחתך המכ"ם שלהם".

המסמך הראשון על אודות הרעיון הזה נכתב בסוף 1962 ונשלח לתעשייה האווירית ולתדיראן. החיל ערך שורת ניסויים מול חברות ישראליות וזרות ובסופו של דבר רכש מב"ט (מטוס בלי טיס) של תדיראן, ששימש לשורת מטרות. ב־1 באוגוסט 1971 הוקמה טייסת הכטב"ם, שהייתה הטייסת הראשונה של כלי טיס בלתי מאוישים בחיל האוויר. בסיס הטייסת נמצא אז ברפידים שבסיני, ולא במקרה – היעד המרכזי של גיחות המל"טים היה סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) המצריות.

שיטת ההפעלה של המב"ט הוגדרה "יומרנית וייחודית". המטוס הקטן שוגר באמצעות רקטה מהקרקע ויצא לגיחת צילום בגובה 10,000 רגל. אחר כך הוא פתח מצנח והצניח את עצמו באזור החולות של ראשון־לציון. מסוק יסעור מצויד במגרפה ארוכה היה פוגש את המצנח באוויר וגורף אותו יחד איתו, ולאחר מכן היה מגיע עם המטען למנחת בפלמחים ומוריד אותו כדי לפרק את המצלמה. זו הייתה שיטה מסוכנת ביותר. כל תקלה הייתה עלולה להסתיים באובדן של מב"ט (בשווי חצי מיליון דולר) או גרוע מזה – באובדן של יסעור, על צוותו.

2004 | חיסול מנהיג חמאס א־רנתיסי. פגיעה ישירה מטיל בלב עזה | צילום: גטי

בנוסף לכך הפעילה טייסת הכטב"ם הראשונה גם את ה"שדמית" – מטוס ללא טייס שנועד לשמש מטרה לניסויים של טילים ומערכות לחימה מתקדמות. אותה טייסת לקחה חלק פעיל ביותר גם במלחמת יום הכיפורים ואף צילמה מיגים תוך כדי המראה. עם זאת, גם יכולותיה המתקדמות לא סייעו לחיל האוויר להתמודד עם המכה של טילי הקרקע־אוויר, שהוא לא הצליח לשתק.

מפקד חיל האוויר דאז, האלוף בני פלד, שיזם את הקמת המערך יותר מעשור קודם לכן, החליט להשקיע יותר בכלים הלא־מאוישים – למרות אופוזיציה פנימית חריפה בתוך החיל. הוא רצה לפתח מזל"טים שיעבירו את התמונה בזמן אמת בשידור וידיאו ישירות לקרון ההפעלה של המזל"ט. פלד היה מתוסכל מכך שמידע מודיעיני חשוב על פריסת כוחות הקרקע המצריים לאורך תעלת סואץ הגיע אליו באיחור, והחליט להקים מערכי תקשורת מסווגת ואיסוף מודיעין בזמן אמת שישרתו את חיל האוויר באופן עצמאי, ללא תלות ב"ירוקים" (הכינוי של אנשי חיל האוויר, "הכחולים", לחילות הקרקע – בגלל צבע המדים שלהם).

פיתוח המזל"טים נבע גם מהטראומה של חיל האוויר, שיותר מרבע ממטוסיו הופלו במלחמת יום הכיפורים ורבים מטייסיו — שנחשבו עד אז בלתי מנוצחים – נהרגו או נפלו בשבי. פלד אף החל להגות במחשבה על כלי טיס בלתי מאוישים שיוכלו לפעול בשטח האויב, מבלי לסכן חיי טייסים.

הכטב"ם התוקף האמריקאי פרדטור, חמוש בטילי הלפייר

הפלת המיג הסורי

בשנים שחלפו מאז, ישראל התקדמה מאוד — בתחילה באיסוף מודיעין לפני מבצעים ואחר כך בשידור ישיר תוך כדי התרחשותם.

במלחמת לבנון הראשונה ב־1982, מזל"טים סייעו לתקיפת המחץ של סוללות הטילים הסוריות בלבנון, ומאז הם מלווים כמעט כל מבצע של צה"ל. במהלך המלחמה, מזל"ט אפילו עשה "היסטוריה קטנה" כשהפיל לראשונה מיג סורי. הטייס הסורי רדף אחרי המזל"ט וביקש לפגוע בו. המפעילים החלו לבצע תרגילי התחמקות, שכללו שינויי גובה חריפים והקטנת מהירות הדרגתית כדי לתת למטוס המיירט לחלוף על פני המזל"ט, בלי שיוכל "להתיישב" לו על הזנב, לשגר לעברו טיל או לירות לעברו בתותחים. טייס המיג התאמץ מאוד לעקוב אחריו והקטין מהירות בפתאומיות, עד שהזדקר, נכנס לסחרור והתרסק. וכך, טייסת המזל"ט עשתה את הלא־ייאמן וזכתה לתעודת הוקרה ממפקד חיל האוויר על הפלת מיג בקרב אוויר.

ישראל הציעה לארה"ב לשתף פעולה בפיתוח המטוסים הללו. ב־1982 החליטו בחיל האוויר להוכיח לאמריקאים עד כמה הם משוכללים. מזכיר ההגנה של ארה"ב, קספר ויינברגר, הגיע לביקור במזרח התיכון, קודם כל בביירות ואז בתל־אביב. כשפגש את ראשי צה"ל ומשרד הביטחון, הוצג בפניו סרט המעקב של המזל"טים אחרי הגעתו ללבנון ותנועות השיירה שלו ממקום למקום. ויינברגר לא אהב את התרגיל, שבישראל דווקא נתפס כמשעשע למדי, אבל אנשי הפמליה הופתעו מאוד מהיכולת הטכנולוגית.

למרות זאת, האמריקאים חשבו שאין לנושא הזה עתיד ושלעולם לא יהיה תחליף למטוס מאויש. הם הודיעו שבזה – אין להם עניין. בישראל העריכו שגורמים בכירים בתעשיות הנשק בארה"ב הפעילו לחץ על הממשל, משום שרצו לשמור לעצמם את המונופול על ייצור כלי טיס מאוישים וחששו מכניסת יצרנים חדשים, אם יאומצו כלי הטיס הבלתי מאוישים.

חיישנים שמבדילים בין ילדים למבוגרים

על פי הדוח של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch , לשימוש בכטב"ם יש שורה של יתרונות מבחינת המשתמש: אין טייס העומד בסכנה, שעת הטיסה שלו זולה משמעותית, משך השהות באוויר (המכונה "זמן שוטטות") ארוך הרבה יותר מזה של מטוס מאויש ומעניק למפעילים מבט קבוע על שדה הקרב, ללא הפסקה. בדרך כלל, כטב"מים קטנים יותר ממטוסים מאוישים ומסוגלים לשאת רק טילים קטנים. כשמדובר בהתנקשויות, זהו יתרון. טיל המשוגר מכטב"ם יכול להגביל את ההרס לחדר מסוים, בעוד פצצה ממטוס תגרום בדרך כלל להרס הבית כולו. ל פי הדוח של ,Human Rights Watch ראש הטיל החדש יש מאות קוביות טונגסטן קטנות (שלושה מ"מ), אך בעלות צפיפות גבוהה ולכן טווח קטן, הניתזות במעטפת הרסס בטווח של כ־ 20 מטר. בטווח הזה יקרעו הקוביות לבני בטון ובשר אדם לגזרים. בתקשורת הפלסטינית נטען שהפלסטינים מצאו טיל שלא התפוצץ בשל כשל טכני וקראו עליו בעברית את הכתובת "מכחולית". על פי Human Rights Watch , המל"טים נושאים מערך של חיישנים, הכוללים לעיתים קרובות מכ"ם, מצלמות אלקטרו־אופטיות, מצלמות אינפרה־אדום וקרני לייזר. חיישנים מתקדמים אלה יכולים לספק בזמן אמת תמונה ברורה של אנשים על פני הקרקע, כולל יכולת להבחין בין ילדים למבוגרים, לקרוא מספר של לוחית זיהוי ולקבוע אם אדם הנמצא על הקרקע הוא חמוש. חיישני אינפרה־אדום מספקים מידע חזותי ביום ובלילה. על פי Human Rights Watch , בזכות כל החיישנים והמצלמות, הטילים המשוגרים, הנושאים עליהם מצלמה נוספת, הינם מדויקים ביותר ומאפשרים למפעיל בקרון הפיקוד לחזות במטרה מרגע הירי ועד הפגיעה. התנאים הללו מאפשרים שיקול דעת נוסף גם אחרי שיגור הטיל, אם השתנו התנאים ונכנסו אזרחים לתמונה, ומתן ההוראה "הסט", שמשמעותה פיצוץ הטיל באזור שומם ולא כמתוכנן על המטרה.

ה"מכחולית". הפלסטינים טענו שמדובר בטיל שלא התפוצץ

לאורך שנות ה־80 הואץ פיתוח המל"טים בישראל, והטווח שלהם הוגדל מאוד. ב־1991, כחלק מתכנון מבצע "שיח אטד" להתנקשות בסדאם חוסיין, התמקד אחד הכיוונים בפגיעה ברודן העיראקי באמצעות מזל"ט. הרעיון היה לגרום לנפילתו ה"אקראית" והדרמטית של מזל"ט, שיהיה ברור מהסימנים עליו שהוא ישראלי, מהשמיים היישר למרכז בגדד. החפץ הזה, כך חשבו במערך המבצעים המיוחדים, ימשוך אליו בוודאי את הרודן הסקרן – ואז יפוצצו אותו.

במקביל החל צה"ל להשקיע מאמצים גדולים בהצטיידות ובפיתוח עצמאי של חימוש מדויק. כניסתו של אהוד ברק חובב הטכנולוגיה לתפקיד הרמטכ"ל ב־1991, ושאיפתו לבנות "צבא קטן וחכם" האיצו את התהליך הזה, שעיצב למעשה את פניה של מכונת המלחמה הישראלית לעשורים הבאים. כחלק מאותו מהלך הצטייד חיל האוויר בטילי הלפייר (אז, בגרסה מונחית לייזר) למסוקי האפאצ'י שלו.

בסוף 1991 הגה איש מחלקת המבצעים של חיל האוויר רעיון מהפכני, שישלב את כל החידושים הטכנולוגיים וייצר מכונת חיסולים חדשה וקטלנית במיוחד, בחמישה שלבים:

1. שימוש ב"זהבן" כדי לעקוב אחר מטרה נעה (אדם או רכב) וליצור העצמה משמעותית של יכולת איסוף המודיעין בזמן אמת.

מפעילי כטב"ם בקרון ההפעלה. מקבלים תמונה בשידור חי ומעבירים אותה למקבלי ההחלטות | צילום: תומריקו

2. שידור ישיר למפקדי המבצע, במקום שבו הם נמצאים, עם חיבור בזמן אמת לדרג מקבלי ההחלטות, עד להוראה לפגוע במטרה.

3. סימון המטרה בלייזר של ה"זהבן" עבור מגלה הלייזרים של האפאצ'י. כמו במרוץ שליחים, כונה השלב הזה "העברת מקל ממעגל איסוף המודיעין למעגל המבצעי".

4. הלייזר של האפאצ'י רוכש בעצמו את המטרה ומסמן אותה עבור טיל ההלפייר.

5. ירי הטיל ממסוק האפאצ'י והשמדת המטרה.

בחיל האוויר הבינו היטב כי סנכרון של חמשת השלבים ייצור שינוי מהותי במשקלו הסגולי של המזל"ט בשדה המערכה – לא רק איסוף מודיעיני וסיוע, אלא השתתפות בזמן אמת בלחימה. זו הייתה הפעם הראשונה בעולם שבה מישהו ניסה מהלך שכזה. המוח הישראלי הוכיח שוב, כי כשמדובר בלחשוב מחוץ לקופסה – אין לו תחליף.

וכך, הטייסת הראשונה של המזל"טים החלה להתאמן עם אנשי ה"צרעה", טייסי האפאצ'י. היה מדובר בגיבוש תורת לחימה חדשה לגמרי, שתתבסס על תיאום, שילוב והתאמת מערכות בפרויקט שמלכתחילה היו לו מתנגדים רבים.

בדצמבר 1991 הושלמה סדרת תרגולים "יבשים" על מטרות אקראיות. מפקדי הטייסות יכלו לדווח שגיבוש תורת הלחימה הוכתר בהצלחה. עכשיו נותר רק למצוא מטרה "רטובה" כדי לבדוק עליה שהעסק באמת עובד.

המטרה הזו נמצאה בדמותו של מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי. בישראל רצו לחטוף את מוסאווי כדי שישמש קלף מיקוח לשם החזרת רון ארד. לאמ"ן נודע כי מוסאווי עומד להגיע ב־16 בפברואר 1992 לכפר ג'יבשית בדרום לבנון. אבל אז החליטה צמרת צה"ל לשנות את מטרות המבצע: ובמקום לבדוק את האפשרות לחטוף את מוסאווי — להפוך אותו למטרה לניסוי "רטוב" של השיטה החדשה.

השימוש במזל"ט המשדר שינה מהיסוד את תהליך קבלת ההחלטות בסיכולים ממוקדים. הרמטכ"ל אהוד ברק הזמין את שר הביטחון ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה בהשכלתו, להתרשם במו עיניו מתמונות המזל"ט. ארנס נענה ברצון. הטכנולוגיה החדשה הציבה את ההתלבטות ישר מול פניו של שר הביטחון. הנה הרשע ועכשיו תחליט אם לקפד את ראשו. בסופו של דבר, ארנס השתכנע. ראש הממשלה שמיר אישר את הפעולה – ומוסאווי חוסל.

מבחינת טייסת הכטב"ם הראשונה, הייתה זו ההצלחה הבולטת ביותר בתולדותיה עד אז. מסרח עודף, לא תמיד רצוי ותמיד חורג לחיל האוויר, הפך פתאום המזל"ט לכלי מרכזי בביצוע משימה שהוגדרה "אסטרטגית". אנשי הטייסת, שחלקם נשרו מקורס טיס, הוכיחו לטייסים שהם הצליחו לבצע את מה שנחשב לבלתי אפשרי, ועל הצד הטוב ביותר.

האמריקאים, שצפו בסרט שבו נראה רכבו של מוסאווי עולה באש, התרשמו מאוד. אחד מהם אף אמר שייתכן שארה"ב טעתה בגישתה לנושא פיתוח המזל"טים, שבו די זילזלה לאורך השנים. למפגש הזה הייתה השפעה על ההתעקשות של הסי־איי־איי, בראשות רוברט גייטס, לפתח את המזל"ט התוקף, הפרדטור. לימים סיפר לי גייטס, כי "בזכות הקלטת הזו, בזכות הפגנת העוצמה והיכולת של מערך הכטב"מים של חיל האוויר הישראלי, הצלחתי להתגבר על ההתנגדות העיקשת של חיל האוויר האמריקאי (לפיתוח הפרדטור, הכטב"מ ההורג של הסי־אי־איי – ר"ב)".

ואז - אסון השייטת

בתקופה שבין תחילת 95' לסוף 97' היו 27 פעולות התנקשות. 21 מהן השיגו את יעדם.

אבל אז קרה אסון. בליל ה־4 בספטמבר 1997 יצא כוח גדול של שייטת 13 למבצע ההתנקשות, שכונה "שירת הצפצפה". הכוח נחת בחשאיות בלילה מהים באזור עיירת החוף אנצרייה והיה אמור להיכנס כמה קילומטרים לתוך לבנון ולהניח שורת מטענים על כביש שבו נהג היעד לנסוע מדי בוקר. אבל אז הפך המבצע לגיהינום.

מהפיצוצים ובקרב החילוץ שהתחולל במקום לאחר מכן נהרגו 12 לוחמים, בהם סא"ל יוסי קורקין, מפקד המבצע. צה"ל הקים ועדת חקירה לבדיקת האירוע, שהגיעה למסקנה שהייתה נוחה לכולם שהיה מדובר במארב מקרי של חיזבאללה.

אלא שחסן נסראללה טען בנאום שלוחמי שייטת 13 לא נהרגו במארב מקרי, אלא בפעולה מכוונת שהתבססה על מודיעין מדויק. בצה"ל אמרו בלעג שנסראללה משקר ושאין סיכוי שיידע משהו על המבצעים הסודיים של השייטת. אבל התברר שהפעם, דווקא נסראללה הוא שדייק. בחיוך שחצני הוא הציג במסיבת עיתונאים את צילומי המזל"טים שערכו תצפיות רבות על אזור אנצרייה בשבועות שלפני הפשיטה. אז התברר שהתקשורת שניהלו המזל"טים לא הייתה מוצפנת, וכך – גם אנשי חיזבאללה יכלו לקלוט אותה, להבין באיזה אזור מתעניין צה"ל במיוחד.

בעקבות האירוע הזה השקיעו צה"ל, אלביט והתעשייה האווירית "מאמצים ומשאבים חסרי תקדים", כהגדרתו של אדם המעורב בנושא, כדי להצפין את תדר השידורים מכלי הטיס הבלתי מאוישים לבסיס. אך מתברר שהמאמצים האלה היו לשווא, לפחות בכל הנוגע לארה"ב ובריטניה שהצליחו, על פי תחקיר "האנרכיסט", לפצח את ההצפנה המתוחכמת החדשה.

מסמך של המודיעין הבריטי מ־2008 מציין בהתלהבות ש"הנגישות הזו (החדירה למערך הכטב"מים הישראלי) היא חסרת תחליף לשם הבנה של הצבא הישראלי והמבצעים שלו וכפועל יוצא מכך – נותנת לנו אפשרות להבין התפתחויות עתידיות באזור". המסמך מוסיף ש"בזמנים של משבר, הנגישות הזאת היא קריטית, ואולי לעיתים הדרך היחידה, לספק מידע ותמיכה למבצעים של ארה"ב ובעלות בריתה בזירה".

הדברים הללו נכתבו כתוצאה מהבנה עמוקה של האמריקאים לתהליכים שעברו צה"ל ומערכת הביטחון. מבצע "אנרכיסט" התחיל ב־1998, במקביל להפיכתו של הכטב"ם לכלי המרכזי של מערכת הביטחון הישראלית לאיסוף מודיעין. "הפרויקט המרכזי" – כך כונה התהליך הזה בצה"ל.

אבל פיתוח הכטב"מים היה רק חלק משינוי רחב יותר שעבר צה"ל. בשנות ה־70 וה־80 שקדה ארה"ב על פיתוח טכנולוגיות מתקדמות של הטלת חימוש מדויק מרחוק, שישמשו אותה, כך חזתה, במלחמה הגדולה שעלולה לפרוץ עם בריה"מ. בסופו של דבר נוסו כלי הנשק החדישים והאימתניים האלה לראשונה רק אחרי שהאיום הסובייטי חדל מלהתקיים, במבצע "סופה במדבר" נגד כוחותיו של סדאם חוסיין. היה זה שינוי מהותי מהמטרה שלשמה פותח הנשק – לא נגד מעצמה במלחמה עולמית כוללת, אלא נגד מדינה נחותה, כשאמריקה מנצלת את העדיפות האיכותית והכמותית האדירה שלה ומנהלת מלחמה מרחוק כדי לשמור על חיי חייליה.

בצה"ל כינו את סוג העימות הזה "מלחמה באש" או "מלחמה מנגד". הרמטכ"ל אהוד ברק התרשם מאוד מהיכולות האמריקאיות והעביר את צה"ל מהפכה טכנולוגית גדולה, שבמסגרתה החלו לפתח כלי נשק ומערכות לחימה ל"מלחמה באש".

בעצימות נמוכה

בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. כיוון שהמחבלים נעו בשטחים שבהם לא הייתה לצה"ל שליטה, היה ברור שאת עיקר הסיכולים יש לבצע מרחוק, באמצעות חימוש מדויק. במהלך השנה הראשונה בוצעו כמה חיסולים בטילים מונחים באמצעות מטוסי קרב או מסוקים.

בכל מקרה, ראש הממשלה שרון קיבל באותו ויכוח בין השב"כ לצה"ל את עמדת השב"כ וקבע שכל היכולות הישראליות, כל הסנסורים של קהילת המודיעין וכל המשאבים – יופנו נגד טרור המתאבדים. "יהודים מתים כאן כל יום", אמר שרון. "חייבים לעצור זאת. אם נצטרך פעם להתמודד במלחמה, נתמודד כשזה יתרחש". בדיעבד, שרון צדק לחלוטין. בזמן אמת, זו הייתה החלטה קשה ושנויה במחלוקת. מספר אלוף (מיל') יואב גלנט, מי שהיה אז מזכירו הצבאי: "שרון החליט שבמקום שהאמל"ח הזה (הכטב"ם) יירדם על המדף במלחמה שלא מתרחשת, צריך להפעיל אותו נגד האויב הנוכחי".

אבל ההחלטה להטיל את הכטב"מים בסיוע תצפית למערך החיסולים של השב"כ משקפת תמורה רחבה יותר בעולם המלחמה – לא עוד קרבות גדולים של אלפי טנקים או שמיים הזרועים כלי טיס המשגרים טילים זה לעבר זה, אלא מאבקים נמוכי עצימות בין מדינה וארגון, או בין מדינה לאוכלוסייה אזרחית מורדת.

כך, למשל, בעקבות ההצלחה הישראלית בשימוש בכטב"מים, קיבלה החלטתו של הנשיא בוש לצאת ל"מלחמה נגד הטרור" לאחר פיגועי 11 בספטמבר משמעות מעשית בארה"ב. בוש הורה אז לנצל לטובת המאבק באל־קאעידה ובעלי בריתה את כל הארסנל האמריקאי, כולל הכטב"מים ההורגים, שנחשבו עד אז לסוד כמוס בארה"ב.

אמ"ן וחיל האוויר העמידו את צי מטוסי התצפית שלהם, מאוישים ובלתי מאוישים, ובהמשך גם את לווייני הריגול שישראל שיגרה לחלל – לסיוע למערך החיסולים. על הצי הזה, אחד מהמשוכללים בעולם, שהיה אמור לספק מידע לכוחות הלוחמים בשדה הקרב בזמן אמת, הוטלה המשימה לפקח על יעדי ההתנקשות בעת הביצוע. "הרבה מאוד מאזרחי ישראל חייבים את חייהם למידע שהתקבל מוויז'אינט (VISINT- Visual Intelligence), אומר יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, "ובאותה נשימה, הרבה מאוד מחבלים חייבים את מותם לאותו מידע".

בחיל האוויר הוקם "צוות אדום", להתאמת עופות הטרף לשדה המערכה החדש. "סוגים שונים של מטרות, סוגים שונים של יכולות", מסכם אחד מהטייסים הבכירים שהיו חברים ב"צוות אדום". "בשב"כ אמרו שלדעתם, ברגע שפעילי הטרור יבינו שהכטב"מים אוספים מודיעין, הם ינסו דרכים אחרות, נניח לזוז ממקום למקום על חמורים במקום במכוניות. יש הבדל בין לעקוב אחרי טנק ובין לעקוב אחרי חמור בלילה. היינו צריכים לפתח טכניקות מיוחדות".

באוגוסט 2001 ערך צה"ל תרגיל גדול בשם "דייר צפוני", שבו נערכה סימולציה של מלחמה עם סוריה בהשתתפות כטב"מים. התרגיל היה הצלחה גדולה. קצין התותחנים הראשי של התרגיל, שנחשף לכל הסודות של "דייר צפוני" ו"הפרויקט המרכזי" היה אחד, אל"מ אלחנן טננבוים. יש הטוענים שחשיפתו לסודות הללו הייתה הסיבה שבגללה הסכים אריאל שרון לשלם מחיר מופקע עבור טננבוים, שנפל בשבי חיזבאללה אחרי שפותה לבוא לדובאי לעסקת סמים. שרון לא עמד בלחץ של צה"ל לברר אם טננבוים סיפר או לא סיפר לשוביו את הסוד הגדול.

ישראל הפכה אז למעצמה עולמית בפיתוח וייצור מטוסים ללא טייס ומכרה כטב"מים לכמה מדינות בעולם, בהן ארה"ב, בריטניה וגרמניה. רק בשבוע שעבר חגגה התעשייה האווירית חוזה ליסינג ענק של ההרון TP ("איתן") לגרמניה. היא ניצחה בתחרות את ארה"ב, שהציעה לגרמנים את הפרדטור.

שינוי בחזית ההסברה

השימוש בכטב"מים לתצפית שינה באופן מהותי גם את המדיניות התקשורתית של ישראל בנוגע לחיסולים.

מספר דב ויסגלס, שהיה ראש לשכתו של שרון: "המשך הניסיון לא לקחת אחריות היה מגוחך. מעבר לכך — חיפשנו את האפקט המרתיע. כל זמזום באוויר של עזה (לכטב"ם יש צליל מזמזם אופייני והפלסטינים מכנים אותו 'אל־זינאנה' – הזמזם), והיית רואה אלפים נמלטים לכל עבר. לא הייתה להם שלוות נפש לדקה אחת. תושבי עזה הגיעו למצב שבו כל מכשיר בעל קרינה אלקטרונית, מטלפון נייד ועד טוסטר, נראה להם כמי שיכול למשוך את הטילים של ישראל. פאניקה מוחלטת. אני אומר לך – פאניקה מוחלטת". ויסגלס תיאם את המדיניות התקשורתית הגלויה של ישראל בנושא החיסולים. לראשונה החלה יחידת דובר צה"ל לפרסם הודעה מסודרת אחרי כל התנקשות. במקביל הפיץ השב"כ לכלי התקשורת חלקים מ"הדף האדום", ריכוז החומר על מעשיו של היעד, שהצדיקו את הפעולה נגדו. קהילת המודיעין הישראלית שומרת מרחק גדול מהתקשורת. העובדה שהשב"כ עשה מאמץ גדול מאוד, כדי להסביר את מעשיו כלפי חוץ, מראה עד כמה ישראל הבינה שהמערכה מתרחשת גם בחזית ההסברה, ולא רק בשדה הקרב.

מחיקה אלקטרונית

 בשנת 2003 נטלו כטב"מים חלק מרכזי במבצע "קטיף כלניות" לחיסול הנהגת חמאס. בחודש יוני, ברחוב אל ג'ילאא (רחוב השאהידים) בעזה, ירה כלי טיס של חיל האוויר על רכבו של עבד אל עזיז א־רנתיסי, מספר 2 בחמאס. הוא נפצע קל ואמר מיד לאחר האירוע בבית החולים: "אלוהים מנע ממני את המוות כשאהיד הפעם, ואני עדיין מייחל למות כשאהיד".

ישראל לא נותרה אדישה למשאלה הזו. שלושה ימים לאחר ההתנקשות בשייח' אחמד יאסין מינתה מועצת השורא, ההנהגה העליונה של חמאס, את א־רנתיסי ליורשו. למחרת התקיים במגרש כדורגל באחד ממחנות הפליטים טקס ההשבעה שלו. על בימת הכבוד, מול קהל רב, נכחה כל צמרת חמאס, שצפתה במצעד לובשי מדים חמושים ונישקה את ידו של הבוס החדש.

בישראל ידעו על הטקס המתוכנן. שרון אישר להוציא לפועל לאלתר "טיפול שלילי" נגד המנהיג החדש. "מחיקה אלקטרונית" – נקבע שם הקוד שלו.

למרות שא־רנתיסי נקט תכסיסי הסתתרות והטעיה שונים, מערכת החיסולים של השב"כ ו"טורבן", הבסיס של 8200 שעסק באיסוף מודיעין, איתרו אותו ואת מכונית הסובארו הלבנה מודל 1983 שבה עשה שימוש באותם ימים. ב־17 באפריל 2004 הגיע לביקור חטוף בביתו, כדי לערוך סידורים אחרונים לקראת חתונת בנו אחמד. הוא נתן לאשתו כסף מזומן לצורך השלמת ההכנות לחתונה ויצא מהבית.

הסרט מתעד את הסובארו נוסעת בשעה 20:40 ברחוב השאהידים בלב עזה, כשטיל פוגע בה פגיעה ישירה. הרכב סוטה מהדרך ונתקע בעמוד בצד. כלי הטיס מבצע "השלמות", יורה שוב והרכב עולה באש, הורג את א־רנתיסי ושני עוזריו שהיו עימו. בצפייה שנייה בסרט רואים כי שאר המכוניות הנמצאות באזור, שלא נפגעו ולא היו קשורות לאירוע, עוצרות מיד בצד הדרך וכל היושבים בהן עוזבים בריצה את המקום, עדות לתרגול שיש לאוכלוסייה המקומית במערך ההתנקשויות.

"מחיקה אלקטרונית" היה הסיכול ה־168 מאז החל הקמפיין של השב"כ וצה"ל. "קטיף כלניות" הכניס את חמאס להלם, בלבול ואיבוד דרך. ההנהגה העליונה של חמאס מינתה מיד יורש לא־רנתיסי, אך היה זה איש זוטר ששמו נאסר לפרסום לבל יהפוך גם הוא מטרה לחיסול. כל הבכירים נקטו אמצעים קיצוניים של בריחה והסתתרות ולמעשה עסקו רוב הזמן בניסיון להישאר בחיים. בעקבות הריגתו של א־רנתיסי ביקש חמאס ממצרים לתווך בהפסקת אש עם ישראל. היה זה סוף עידן טרור המתאבדים. •

ronen@ronenbergman.com