הרומן המוזר בין יוכי ברנדס לתנועת "אם תרצו" התחיל בשיחת טלפון. פעילה צעירה של ארגון הימין יזמה תחרות סיפורים על ציונות ופנתה לעזרת הסופרת המזוהה עם השמאל, "וזה המס אותי", אומרת ברנדס היום. "גם כי היוזמה הייתה יפה בעיניי, וגם כי אני לא רגילה שצעירים פונים אליי. הרי אני לא סופרת נוער. אז ישר נכבשתי. ראיתי בתנועה ארגון יהודי שמקדם את ערכי הציונות. נכון, הייתה גם אוריינטציה ימנית, אבל אני לא שופטת בני אדם לפי השתייכות פוליטית".

שנתיים כיהנה ברנדס על תקן "סופרת הבית" של "אם תרצו": כיהנה כיו"ר חבר השופטים בתחרויות השונות, הסכימה להרצות בהתנדבות בפני חברי הארגון, ובכל פעם שהתעורר הצורך בפנים מוכרות שאינן מן הימין, מיהרו שם להשתמש בשמה. "בתחילה 'אם תרצו' לא יצאו נגד אנשים פרטיים, אלא מתחו ביקורת על שיטות הפעולה של ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' ו'בצלם', ששלחו נציגים להוציא דיבתנו רעה בחו"ל", אומרת ברנדס. " המסר שלהם התאים לי. כשאנשים שאלו, איך חברת 'שלום עכשיו' ומרצ לשעבר נותנת לתנועה פשיסטית להשתמש בשמה, עניתי שכיוצאת בשאלה, לא יצאתי מהעולם החרדי כדי שבעולם החילוני יגידו לי איך אני צריכה לחיות או לדבר".

אבל לפני חודשיים נפל דבר. קמפיין ה"שתולים" הראשון של "אם תרצו", שהסית ותקף פעילי זכויות אדם, עלה לאוויר. "פתאום הם הביאו פרצופים ושמות וכינו אותם בוגדים", אומרת ברנדס. "הרי מה זה שתול? שתול זה בוגד. כבר אז אמרתי לעצמי, אולי אני צריכה לעזוב".

ובכל זאת נשארת.

רבקה מיכאלי. "לאנשים הנפלאים האלה אתם קוראים בוגדים?" | צילום: רפי דלויה

"התלבטתי מאוד. לא בגלל שאהבתי את הקמפיין הזה, אלא כי חשבתי שהם יתקנו את עצמם ויחזרו להיות תנועה שעושה, לא תנועה שמשמיצה. אני מאמינה בדברי חז"ל, שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו ברבים. היום אני מצטערת שלא עזבתי אז. אני מודה, זה היה החטא שלי".

בשבוע שעבר, בין הצעת חוק "נאמנות בתרבות" של מירי רגב לספר האזרחות של משרד החינוך, חנכו ב"אם תרצו" קמפיין "שתולים" נוסף. הפעם היו על הכוונת מיטב אמני ישראל. "וזה היה קו השבר", אומרת ברנדס בזעם. "חוה אלברשטיין, רוני סומק ורבקה מיכאלי הם בוגדים? העורך שלי יגאל שוורץ, התלמיד שלי לשעבר שאנן סטריט, האיש היקר סמי מיכאל, פעילת זכויות האדם גילה אלמגור — כל האנשים הנפלאים האלה הם סוכנים זרים שצריך להחרים את היצירה שלהם? קראתי והתפלצתי. במקום להיות תנועה שמעודדת ציונות ונלחמת בתופעות רעות, 'אם תרצו' הפכה לתנועה שמפיצה שנאה. מה, כל מי שלא חושב כמוהם הוא בוגד? מילה כל כך מסוכנת שדינה עונש מוות? זה זיעזע אותי. הרי רוב השמאל הם אוהבי מדינתם ורוצים בטובתה. דויד גרוסמן, אב שכול שהקריב את היקר מכל למען הגנת המדינה, הוא בוגד? ענת גוב המנוחה בוגדת? זה נראה כאילו השנאה פשוט הטריפה עליהם את דעתם. אמרתי, עד כאן!"

והודעת על פרישה?

"לא. אני לא מדברת איתם בכלל. הם פגעו בי כל כך, שאני לא מוכנה אפילו להרים להם טלפון. אני פורשת ברעש, דרך העיתון. זו המחאה שלי. לפעמים צריך לצעוק בקול, שכולם יידעו איזה גוף נורא 'אם תרצו' הפכו להיות".

קמפיין "שתולים בתרבות" של "אם תרצו"

הבאת בחשבון שאולי תהיי השתולה הבאה?

"כן. הם הרי יבדקו לאיזה קבוצות השתייכתי בעבר ויגלו שהייתי ביוזמת ז'נווה, במרצ, ב'שלום עכשיו' ובאגודה לזכויות האזרח. עם רזומה כזה, בקלות יהפכו גם אותי לבוגדת. וזה בסדר. היום זו גאווה גדולה להיות שתולה של 'אם תרצו'".

הסכמתי בחפץ לב

היא חתומה על תשעה ספרים, כולם רבי־מכר, הרצאות על יהדות, תוכניות טלוויזיה ואפילו מחזה מצליח אחד, ובכל זאת הפרט המזוהה ביותר בביוגרפיה של יוכי ברנדס הוא עדיין העובדה שנולדה למשפחת רבנים מיוחסת ויצאה בשאלה. הזמן שחלף טרם מחק חותם של געגוע מפניה, סגנון דיבור ונעימה אופיינית לעולם ההוא. בסלון ביתה, על אותו המדף, תמונת חייל במדים, גיסה יובל שנהרג בתאונת דרכים צבאית, מול תמונת אביה בשטריימל ופאות. באותו הסלון גם גביעי קידוש ופמוטי כסף לצד יצירות אמנות חילוניות. כל ספריה עוסקים באופן כזה או אחר בבית הוריה. כשהרומן האחרון שלה, "הפרדס של עקיבא", ראה אור לפני ארבע שנים וזיכה אותה בפרס סטימצקי, ציינו בטקס עד כמה אירוני שהספר, שדחק מרשימת רבי־המכר את "חמישים גוונים של אפור", נכתב על ידי בתו של אדמו"ר. בשנתיים האחרונות היא עובדת על אפוס תקופתי שבמרכזו הבעל שם טוב. העבודה המאתגרת שאבה אותה לבועה, שממנה הפציעה עכשיו לצורך הראיון. "אני עושה את זה בדרך כלל כשיש לי ספר חדש לפרסם", היא אומרת בגילוי לב. "הפעם החלטתי להתראיין לא בגלל שיש לי משהו למכור, אלא בגלל שיש לי משהו להגיד".

ברנדס בביתה. "יש דברים שאני אוהבת בשמאל ויש דברים שאני אוהבת בימין"

ומהו?

"שאני כבר בת 57, ומימיי לא ראיתי שנאה גדולה כל כך בין קבוצות כמו זו שמשתוללת בישראל בשנתיים האחרונות. הקמפיין הנורא הזה של 'אם תרצו' הוא רק עוד עליית מדרגה שגורמת לי כל כך הרבה סבל ובושה, בגלל שהייתי מוצגת כאחת מהארגון ובאופן מסוים ממש עבדתי בשבילם".

מה לך ולהם?

"'אם תרצו' השתמשו בי כי הבינו מהדברים שאני כותבת שנורא חשוב לי לחזק את התודעה הציונית והיהודית ואת הגאווה במדינה. כשהם ביקשו את עזרתי בהרצאות לצעירים באוניברסיטת תל־אביב על ציונות ותלמוד, הסכמתי בחפץ לב. אנשים שאלו אותי, איך יכול להיות שאת, שכותבת ספרים על פלורליזם והומניזם ופעילה למען שלום וזכויות אדם, מתחברת לקבוצה הקיצונית הזו, ואני אמרתי, אתם מגדירים אותה כך כי היא מעודדת חוק בעייתי, אבל אני מסכימה איתם שבתוך תנועות מסוימות בשמאל יש אנשים שממש הופכים לאויבי מדינת ישראל".

ענת גוב ז"ל | צילום: ורדי כהנא

נדמה ש"אם תרצו" מסמנת במיוחד חלק מארגוני זכויות אדם.

"פעם 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' ביקרו את מדינת ישראל מתוכה ובתוכה. אבל בשנים האחרונות חלק מהשמאל הקיצוני הפך עוין את המדינה, בז ליהדות ולחיילי צה"ל ובמקום לזעוק מבפנים על הטעון תיקון — הוא שולח נציגים לחו"ל, שעומדים מול אירופה ומקומות אחרים ומשמיצים אותנו. מאוד הערכתי את הפעילות של רבנים למען זכויות אדם, אבל לפני שנתיים הם פירסמו סרטון שבו השחקן האמריקאי הוותיק תאודור ביקל מ'כנר על הגג' מופיע בשמם ואומר שמדינת ישראל מתייחסת לבדואים כמו שבימי הצאר הרוסי התייחסו לטוביה החולב. אנחנו עושים פוגרומים בבדואים? זה טיעון איום. 'אם תרצו' הוקיעו את הקבוצות ששלחו נציגים כאלה".

וגם את הוועד נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט ועוד ארגונים שתמכת בהם.

"פעם תמכתי. אבל לאחרונה בישראל, ולמרבה הצער גם באירופה, זכויות אדם הפכו לשם נרדף של שנא את עצמך ומולדתך. נוצרה תפיסה מעוותת, שאם אתה הרוב החזק והשולט, אז בוודאות אתה הרע והמשחית, והמיעוט הוא לעולם המסכן והצודק. אני כבר לא תומכת בתנועות כאלה היום, כי חלק מהן הפסיקו לפעול מתוך אהבה למדינה והחליפו אותה בשנאה. ארגון שפועל ועושה טוב, אבל שולח מתוכו אנשים שנוסעים לחו"ל כדי ללמד את האירופאים איך להחרים אותנו ומספר להם שאנחנו מדינה רעה ומשקר שחיילי צה"ל הורגים אזרחים להנאתם — מקומי לא איתו. הרי ההסברה בחו"ל זו המלחמה הכי גדולה שלנו עכשיו. אם יש בתוך הארגונים הטובים האלה צמחים באושים והארגון לא מוקיע אותם ולא מתנער מהם, כל הארגון פסול בעיניי".

דויד גרוסמן | צילום: גבריאל בהרליה

את לא חוששת שהסתה והוקעת הארגונים מטפחות גם את שנאת השמאל?

"השנאה האיומה נגד השמאל נובעת מההבנה העקומה שאם אתה בעד זכויות אדם, אתה נגד מדינת ישראל. כבר אין הפרדה. מבחינת חלקים בימין, האנשים הכי דמוקרטים, כמו בני בגין ורובי ריבלין, הם שמאלנים, כי הם בעד זכויות אדם. מי יצר את המשוואה הזו? השמאל, שלא מיצב את עצמו כ'אני בעד זכויות אדם והומניזם, אבל אני גם אוהב את ישראל'. זכויות אדם הפכו לאחרונה לשם נרדף ל'אני לא מגן על עצמי ועל מדינתי, אני צריך לדאוג רק לפליטים ולערבים'. במקום להתמודד עם המורכבות של זכויות המיעוט, הפכו אותן לשם גנאי. לכן כש'אם תרצו' יצאו נגד הארגונים האלה ואמרו, בואו נדע מה מקורות המימון שלהם, אמרתי, יש בזה היגיון. אני מבינה ואני נשארת. אם יש בתוך ארגון טוב וחשוב כוחות שמחריבים מתוכו, מקובל עליי שצריך להיאבק בהם".

גם אם המאבק כולל פרסום רשימות שחורות של אנשים והיעד הוא לחסל אותם כספית, ציבורית, אולי גם פיזית?

 "זו בדיוק הייתה נקודת השבר שלי. צריך למתוח ביקורת, אסור לפגוע או להסית. מה שקרה ל'אם תרצו' זה בדיוק הדבר שהם יצאו נגדו: לדעתי השנאה השתלטה עליהם והמאבק הלגיטימי הפך לשיימינג, והם הצטרפו לשנאה הנוראה שאוכלת אותנו בימין כלפי השמאל, ולשנאה, ליהירות ולהתנשאות של השמאל על כל מי שלא מסכים איתו".

ברנדס. "האלוהים שגדלתי איתו אף פעם לא ישב מולי עם פנקס" | צילום: רמי זרנגר

מנכ"ל "אם תרצו", מתן פלג, השעה את עצמו השבוע, והארגון פירסם התנצלות על קמפיין ה"שתולים בתרבות".

"קראתי את דברי המנכ"ל ובעיניי אין בהם התנצלות ואין חשבון נפש — רק התכחשות. אני חיה בתוך התרבות היהודית ומאמינה בכל ליבי באפשרות של חזרה בתשובה. אנשים יכולים להשתנות, וכשמשתנים צריך לסלוח כפי שאלוהים סולח. אבל הרמב"ם אומר ב'הלכות תשובה', שלעיתים אנשים מגיעים לשפל מוסרי כל כך נורא ועושים מעשים כל כך רעים, שהם כבר לא מסוגלים לחזור בתשובה. זה מה שקרה לדעתי ל'אם תרצו'. היא הידרדרה לכאלה תהומות של שנאה, שכבר אין לה אפשרות של תיקון. הלוואי שתחדל להתקיים ובמקומה תקום תנועה חדשה שתחרות על דגלה אהבה לציונות".

הסמיכות של קמפיין ה"שתולים" להצעות חוק סימון העמותות ולחוק המתנה תקצוב מוסדות תרבות בנאמנות למדינה לא מפריעה לך?

"זה לא מעניין אותי. יכול להיות שהם גוף עצמאי שלא מקבל פקודות מהליכוד ויכול להיות שהם עובדים בשליחות הממשלה. אבל אני שופטת דברים לגופם של דברים, לא לגופן של קופסאות. אני מסכימה עם מירי רגב, שמדינת ישראל לא צריכה לסבסד יצירות תרבות שחותרות תחת ערכיה. אני לא מוכנה לזמזם את המנטרה: פשיזם, סתימת פיות. זה לא פשיזם. זה יצר הישרדות בסיסי של מדינה חפצת חיים. רגב לא סותמת לאמנים את הפה. היא אומרת, תייצרו אמנות, אנחנו דמוקרטיה, אבל אני, כגוף ממשלתי, לא אממן יצירות תרבות שמבזות את מדינת ישראל, שמחרבנות על הדגל, שמעלות הצגה שמהללת מחבל שרצח ישראלים. מה לא דמוקרטי בזה? אם השמאל הציוני היה עושה את ההפרדה בין הסגנון של מירי רגב להצעת החוק שלה, הציבור לא היה כל כך שונא אותו".

מתן פלג, מנכ"ל "אם תרצו" שהשעה את עצמו מהתפקיד השבוע | צילום: מוטי קמחי

דמוקרטיה אמורה לטפח ביקורת, בפרט אם היא מתמקדת במהלכי הממשלה.

"כשכתבתי את המחזה 'כי בנו בחרת', הצגתי בעזרתו את התרבות היהודית והיו בה הרבה בתי כנסת ומוזיקה חסידית, אבל גם ביקורת על הממסד ההלכתי הקפוא וגם זוג הומוסקסואלים. משרד החינוך, שנשלט אז על ידי הליכוד, הגיע להחלטה שההצגה שלי לא תקבל מימון דרך סל תרבות. אני חשבתי שהם טועים, אבל אמרתי, אני לא יכולה לתבוע מהממשלה לממן אותי. יש לה קריטריונים ודעות. וזו זכותה".

האמנים טוענים שלא מדובר בזכות אלא בזריעת פחד, השתקה והימנעות מיצירות המנוגדות לעמדת הממשל.

"אני לא מסכימה איתם. אין במדינה שלנו שום פחד. אמנים יוצרים באומץ גדול ושום דבר לא קורה להם. שואלים אותי: איך את מעזה לפרסם דברים כאלה על דוד המלך, על רבי עקיבא? ואני אומרת, ממה אפחד? אני חיה בדמוקרטיה. אם הייתי כותבת נגד האיסלאם הייתי מפחדת. לדעתי הבעיה היא בסגנון של מירי רגב ולא בהצעות החוק שלה. אני אוהבת את האנרגיות והמרץ, אבל לא את הלעג וביזוי השמאל שאני שומעת בשיח שלה. היא לא מרוויחה מזה. היא תשיג הרבה יותר בנועם ובאהבת אדם מאשר בטרמינולוגיה של שנאה והכללה. ועוד דבר: שר לא יכול לקבוע על דעת עצמו מה הם הערכים של המדינה ובאילו יצירות אמנות תומכים או מסתייגים. משרד התרבות הוא לא מנגנון של איש אחד ושמו מירי רגב. הרבה יותר דמוקרטי להקים מערך כללים מסודר לתקצוב אמנות שמקובל על כלל המפלגות".

אני גם וגם

יוכי ברנדס, הלא היא יוכבד־חוה רבינוביץ', גדלה כנערה חרדית. עוף מוזר, בודק, מתריס, בעולם של כללים קבועים. כבר בגיל צעיר עזבה את העולם החרדי. יוצאים בשאלה רבים מדברים על תהליך קבוע, שבמהלכו יש להרוג אלוהים אגרסיבי וקפדן כדי לטפח במקומו אלוהים חדש, אוהב ומקבל. אבל ברנדס מעולם לא חוותה משבר אמונה. "האלוהים שגדלתי איתו אף פעם לא ישב מולי עם פנקס", היא אומרת. "מרגע שנולדתי הוא היה תמיד חם, אוהב, מלא טוב".

אז למה עזבת?

"כי רציתי חופש. מגיל צעיר הרגשתי שמחליטים במקומי על כל דבר — מה ללבוש, איך להסתרק, כמה ילדים יהיו לי, עם איזה בחור אתחתן. לא הייתי מסוגלת להשתייך לקבוצה סגורה שכל סטייה ממנה מחרימה ומתייגת. אז עזבתי את החברה החרדית, אבל לא את היהדות. עשיתי את זה לאט ובהדרגה. בגיל 17 אמרתי להוריי שאני רוצה תעודת בגרות ושלא אשתדך עם בחור חרדי. ההורים ניסו להציע לי שידוך מהציונות הדתית. גם אני חשבתי שאולי שם אמצא את מקומי. עברתי מקבוצה לקבוצה. בתחילה הייתי בציונות הדתית הימנית, אחר כך בציונות הדתית השמאלנית, ולבסוף אצל הרפורמים והקונסרבטיבים. חשבתי שחייבים להיות שייכים למשהו. אלו היו שנים של בדידות, אבל בסופן הבנתי שלא חייבים להשתייך לקבוצות. ושאם אני באמת מחפשת חופש, אז אפשר גם וגם".

עד החתונה, ההורים עוד קיוו שברנדס תנהל חיים עם זיקה בסיסית לציונות הדתית. אבל כשהיא פגשה את עופר, חילוני שמאלני, בוגר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, בן של אדריכל ומדענית וכיום יזם היי־טק — היה ברור שאין דרך חזרה. "אמא שלי הגיעה לחתונה לכמה דקות ואבא שלי לא היה שם בכלל", היא אומרת בכאב. "עופר תמיד חלם על חתונה אזרחית, אבל לבסוף היא הייתה אורתודוקסית למהדרין ומי שהשיא אותנו היה חתנו של הרב עובדיה יוסף. לפחות את זה הייתי חייבת להוריי".

איך הגיבה משפחתך?

"היה מאוד קשה, אבל מהר מאוד ההורים שלי התעשתו וחיבקו אותי ואת עופר. הם אמרו, את הבת שלנו והילדים שלכם הם הנכדים שלנו. הם היו נפלאים. הקרע הגדול היה עם האחים. פרט לאחות אחת ששייכת לציונות הדתית ולאח חרדי נוסף שחי באמריקה, שלושת אחיי האחרים ניתקו את הקשר איתי. הרבה זמן לא קיבלתי את הנתק. נאבקתי בהם. כל כך רציתי שלילדים שלי יהיה קשר בריא עם בני הדודים. אבל בני הדודים למדו שאנחנו השטן. בת משפחה אמרה לי את זה יום אחד, כשביקשתי ממנה להסביר לילדים שלה שאנחנו לא כאלה גרועים. עד היום אני זוכרת בדיוק איך היא השיבה: 'יוכי, על מה את מדברת? את לא מבינה שבעיני הילדים שלי, את והילדים שלך אתם השטן בהתגלמותו?' באותו רגע של כאב איום, נהיה לי גם טוב. יש נקודות בחיים שאתה מבין שהמאבק אבוד, ולפעמים צריך בוקס כדי להפנים את זה. אמרתי לעצמי, יש לי ברוך השם בעל וארבעה ילדים נפלאים, וגם אח ואחות שמקבלים אותי ואוהבים אותי. למה להילחם בטחנות רוח? הוצאתי מספריים, גזרתי והשלמתי".

גם אם ברנדס גזרה, היא לא הפנתה עורף. ספריה יצאו לטייל עם רבי עקיבא בפרדס, רקמו חלק ג' לספר מלכים וסיפרו את תולדותיהן של שבע נשים גדולות מהתנ"ך. כשסעדה את אביה בבית החולים לאחר אירוע מוחי ואנשים ניגשו להחמיא לה על כתיבתה, אמר לה אביה האדמו"ר, "יוכבד, במעשייך את ממשיכה את נתיבותיהם של אבותייך האדמו"רים, כי חסידות היא היכולת להפוך את הדברים הכי עמוקים ביהדות לסיפורים שייגעו בליבו של כל אדם". עד היום היא נוצרת את האמירה הזו כפנינה ואבן דרך. "זמן רב ילדיי חשבו שכל החרדים קנאים ובדלנים כמו בני הדודים שלהם. אבל לפני חמש שנים, אחי מארצות־הברית הזמין את כולנו לחתונת בנו שנערכה בבני־ברק. הילדים שלי חזרו כל כך נפעמים מהחוויה, בעיקר הבנות. הן אמרו, החרדיות כל כך פתוחות, לבביות וחמות ונחמדות. לא ידענו".

את נוסעת בשבת, אבל קוראת תהילים. תומכת בנישואים אזרחיים, אבל צמה ביום כיפור ומדליקה נרות. לא מכביד, הדיסוננס הזה?

"אני גם וגם. פעם לא קיבלו את זה. היום אני רואה הרבה יותר גיוון, בעיקר אצל הצעירים שמבינים שאף אחד לא חייב להגדיר את עצמו ושלפעמים הגדרות הן מלאכותיות ומקבעות אותנו, אבל בזמנו אנשים השתגעו ממני. אמרו שאני מבולבלת. סכיזופרנית. רגל פה, רגל שם. אבל אני נלחמתי על זכותי לבחור לפי הדבר עצמו. ולכן כשאנשים שואלים אותי היום מה את, אני אומרת: גם וגם. גם חרדית וגם חילונית. גם דתית וגם רפורמית".

גם ימין וגם שמאל?

"דווקא בתחום הפוליטי לא עלה בדעתי שאפשר גם וגם, הרי צריך להצביע ולדבוק בהשקפת עולם מנומקת. אז אחרי הסכם השלום עם מצרים, כשהבנתי שאפשר להחזיר שטחים תמורת שלום, הפכתי לשמאלנית. הצבעתי לשינוי ולמרצ. הייתי חברה ב'שלום עכשיו'. הם היו תעודת הזהות שלי. השבר הראשון היה כשפרצה האינתיפאדה השנייה. לא הבנתי איך אנחנו חותמים על הסכם אוסלו ונותנים שטחים, ורבין נרצח ובחוץ משתוללת אינתיפאדה רצחנית ואנשים מתפוצצים ברחובות. איך ייתכן שנתנו שטחים וקיבלנו טרור. הרי זה מה שהימין שתמיד בזתי לו אמר כל הזמן. ואז הבנתי שגם בימין וגם בשמאל יש צדק מסוים".

במה את שמאל?

"אני רוצה להגיע להסכם עם הפלסטינים ושיהיו פה שתי מדינות לשני עמים".

ובמה את ימין?

"בהתפכחות. הבנתי שהסכם עם הפלסטינים לא אפשרי כרגע ושהאשמה העיקרית לא בנו. הסרבנות החוזרת ונשנית של ההנהגה הפלסטינית מוכיחה שהם לא רוצים באמת לחיות איתנו בשלום. מפריע לי שהחברים שלי בשמאל הפכו עם השנים ליהירים ומרירים. לא כולם, אבל חלקם, עוינים כלפי הצבא, המדינה, היהדות. גל מנשקי הקמעות והמזוזות, כפי שקרא להם גרבוז, מתייחס ליהדות כאל משהו פרימיטיבי, ברברי. אני לא יכולה לסבול את הדיבור הזה. ומצד שני, הרצון של חלק גדול בימין להנציח את המצב, להתנחל תחת כל עץ רענן בשטחים כדי שלעולם לא נוכל לחלק את הארץ — הוא אסון".

הנוער הוא התקווה

לאורך השנים תפסה ברנדס את מקומה כאשת רוח המביאה לקורא הישראלי מגוון נושאים בתרבות היהודית. היא מעורבת בסוגיות אקטואליות וחברתיות ושומרת על קול מאוזן גם בנושאים נפיצים. "בזמן האחרון יש איזה גל שמעלה על המוקד גברים רק בגלל שנקלעו לחיזור לא מוצלח", היא אומרת. "לא כל מחמאה היא הטרדה מינית, ולא כל האשמה של אישה היא אמת. צריך להשתמש בכוח הרב שיש לנו כנשים בזהירות מופלגת".

היא נלחמת בבידול, בקנאות, בהכללות. "כשעזבתי את העולם החרדי לקיתי בזה בעצמי", היא מודה. "כדי לבדל את עצמי אמרתי שהחרדים הם ככה ואחרת. מהר מאוד הבנתי שגם החברה החרדית מורכבת. שלא כולם כמו האחיינים הקיצוניים שלי. אני חושבת שהיום יותר ויותר מרגישים כמוני, ולכן יש פחות שנאת חרדים. האינטרנט פתח בפניהם את העולם, ואת העולם אליהם. השנאה נותרה והתעצמה רק בין הימין והשמאל, שבהם קבוצות שוליים קיצוניות יוצרות שיח שמחלחל למרכז. בימין יש קיצונים ואנטי־ציונים ונוער הגבעות ששונאים את מדינת ישראל, רוצים להחריב אותה ולהקים על חורבותיה מדינת הלכה. ובשמאל יש את קיצוני 'יש גבול' שאומרים שצריך להקים פה מדינת כל אזרחיה. מצד אחד, שיח השנאה בימין נגד השמאל הולך ומתחזק, ומצד שני, כשאנשים בשמאל הקיצוני מוציאים את דיבתנו רעה בעולם, השמאל הציוני שותק ונותן להם גיבוי".

אז מה יהיה?

"התקווה טמונה בדור הצעיר. הנוער היום מאוד פוליטי אבל הרבה פחות מקובע. כשהייתי נערה, העולם היה שחור ולבן: ליכוד ומערך, חרדים וחילונים, אשכנזים וספרדים. גדלתי בעולם שדגל בהפרדה עדתית קשה מאוד. ואז נולדו ילדיי, ולקראת יום מאכלי עדות בבית הספר, כל אחד מהם הגיע הביתה בתורו ושאל אותי, אמא, מאיזו עדה אנחנו? העניין העדתי כל כך לא נוכח בעולמם, שהם בכלל לא היו מודעים למוצא שלהם. וכך גם חבריהם, שלרבים מהם אין בכלל עדה כי הם מעורבים. אני מאמינה שכמו שהעניין העדתי נרגע והקרע בין החרדים לחילונים מצטמצם, כך יקום גם דור שלא יקטלג את עצמו ולא יפסול אחרים על פי הגדרות פוליטיות נוקשות. שיגדל ילדים שיגיעו הביתה וישאלו את אמא שלהם, המורה אמרה שנדבר על זהות פוליטית, מה אנחנו, ימנים או שמאלנים, והאמא תגיד, יש דברים שאני אוהבת בשמאל ויש דברים שאני אוהבת בימין. ואז הילד יחזור לכיתה ויגיד למורה, ימין או שמאל? אנחנו גם וגם". •

sari.makover@gmail.com