גיבורת־טל
ב‑12 השנים שעברו מאז שאלונה טל עברה לאל‑איי, היא הפכה לאחת השחקניות הישראליות העסוקות בהוליווד. אבל למרות רזומה מרשים של תפקידים בסרטים ובסדרות, אנשים ברחוב עדיין שואלים: "תזכירי לי מאיפה את מוּכרת?" עם עליית העונה החדשה של הסדרה "בני ערובה" בכיכובה, טל מדברת על הנישואים לשחקן מרקוס פרז שמבוגר ממנה ב‑17 שנים, מספרת איך היא נרגעת כשהפאניקה משתלטת באמצע האודישן ומסבירה למה החליטה בסוף לא להגדיל את החזה. לכל הכתבות והטורים מגיליון סוף השבוע שלנו לחצו על שער העיתון
"סליחה שאני שואל", ניגש איש מבוגר וחביב אל אלונה טל, "אנחנו מכירים?" טל מחייכת את חיוך בת השכן שלה ונדרכת. היא מבינה, הרבה לפניי, את מה שעומד לקרות כאן בדקות הקרובות — שיחת ה"מאיפה את מוכרת לי?" שחותם הישראליות הפמיליארית מתנוסס עליה. כמה רגעים אחרי נופל לאיש האסימון, והוא מבין שלא, טל לא ממש שירתה איתו בפלמ"ח. "ראינו אותך על הבמה? את משחקת?"
טל, בחורה לבבית וחיונית, מגייסת את כל הסבלנות שבעולם ומנסה לפתור לסבא שנקלע לדרכה את הסודוקו — "סביר להניח שמהטלוויזיה". מישהו אחר אולי היה מסתפק באינפורמציה הזאת וממשיך הלאה, אבל לא הוא. "מה בטלוויזיה?" טל מהרהרת. "אני לא יודעת במה אתה צופה. שמי אלונה, נעים מאוד". האיש מציג את עצמו וכמעט מתחנן: "תעזרי לי, מאיפה את מוכרת לי?"
טל מחשבת מסלול מחדש. "בוא נראה, אני מנסה לחשוב במה אתה צופה. טלוויזיה ישראלית או מחו"ל? כאן אולי ראית אותי ב'ילדי ראש הממשלה'?" הגבר מהנהן בחיוב, אבל לא מסופק. בצדק. "ו...?" הוא מתעקש, "ומה בחו"ל?" טל מחייכת אליי במבוכה. גם אם כבר ניהלה שיחות כאלה, היא לא מתורגלת לקיים אותן מול עיתונאים, ומכיוון שהאלמוני לא עושה סימנים של התפנות עד שיקבל תשובה מלאה לקושייתו, טל מתחילה למנות בפניו את רשימת הסדרות והסרטים שכיכבה בהם בשנים האחרונות. זו רשימה די מרשימה: "CSI", "על־טבעי", "ורוניקה מארס", "מונק", "הלוחשת לרוחות", "דה קילינג", "שקרניות קטנות", "המנטליסט", "קאלט" ו"עיר שבורה".
הוא מהנהן בחיוב. "בטוח שראיתי משהו מזה", הוא אומר בסיפוק. "פשוט הפנים שלך כל כך מוכרות... והגלגלים, את יודעת, הגלגלים עובדים". בתום עשר דקות כמו־נצחיות, טל והאיש נפרדים לעד. שניהם ייקחו משהו מהרגע הזה. הוא יספר בבית שפגש את אלונה טל, השחקנית היפה מהוליווד, והיא תנסה להתחבא מתחת לשולחן. "הכי מביך", היא מסננת כשהוא מתרחק, "וזו סיטואציה שקורית הרבה. כאן ובארצות־הברית... אנשים ששואלים אותי במה השתתפתי, ואני מוצאת את עצמי מתחילה להריץ להם את רשימת הקרדיטים שלי".
אפס ביחסי ציבור
12 שנים עברו מאז שאלונה טל (32) ארזה מזוודה ועשתה את המעבר הרשמי מתל־אביב לאל־איי. כוכבת ילדים ("הפיג'מות") שרצתה יותר והפכה, בזכות עבודה קשה והתמדה, לאחת השחקניות הישראליות היציבות בהוליווד. לא וונדר־וומן, אבל ללא ספק גיבורת־על בכל מה שקשור לכוח ההישרדות שהעיר הבלתי אפשרית הזאת תובעת. בזמן שכל שחקנית אחרת הייתה מתייאשת, טל ביססה לעצמה מעמד מרשים. עובדת כל הזמן. תפקידים קטנים, בינוניים, אפילו ראשיים. לא תמיד נוצץ וזוהר, אבל מספיק כדי לקנות בית בוואלי של אל־איי ולהפוך לשחקנית שתסריטאים כותבים לה תפקיד במיוחד ("ורוניקה מארס") ומפיקים מוכנים להמר עליה לתפקיד הנשי לצד מארק וולברג וראסל קרואו.
בשנים האחרונות, לצד הקריירה בהוליווד, היא חוזרת לשחק בעברית. קודם כבתו המפונקת של רמי הויברגר ב"ילדי ראש הממשלה" וכעת כחוקרת שב"כ אסרטיבית ב"בני ערובה" המעולה, שחוזרת בעונה שנייה בשבוע הבא בערוץ 10 (יום שלישי בתשע בערב). היא מצטרפת רק בפרק השלישי ושואבת השראה מדמותה של קרי מתיסון מ"הומלנד", "רק פחות פסיכית ממנה".
העובדה שטל מוצאת את עצמה בסיטואציות מביכות, שבהן היא נדרשת לדקלם את קורות החיים שלה מול אנשים זרים ברחוב, היא תוצר של נסיבות. תפקידים טובים בסדרות שלא הפכו ללהיט, אבל גם אפס ביחסי ציבור עצמיים. "המון שנים עשיתי את הטעות הזאת", היא אומרת ונושפת על כוס התה שלה. "לא הכרזתי בקולי קולות על כל תפקיד שאני עושה. אז קראתי לזה שטות, אבל זו לא שטות. אלה היו הישגים שלא רציתי להשוויץ בהם. יש לי נטייה קצת לחרבן על עצמי".
להקטין את עצמך?
"זה אותו הדבר. אני הרבה יותר קשה עם עצמי ממה שאני רוצה להודות, וזה קצת לשים לעצמי רגל. עד לפני שנתיים־שלוש נורא המעטתי במה שעשיתי. לא דיברתי, לא התראיינתי הרבה. כל עבודה שקיבלתי, והיו הרבה, טפו־טפו, תמיד הרגשתי שזה לא מספיק כדי לדבר על זה. אני לא אתרברב במשהו שאני חושבת שהוא לא מספיק משמעותי. תמיד גם חשבתי, מה אם זה התפקיד האחרון שאקבל? אז יגידו, יופי, זאתי עפה על עצמה בגלל תפקיד אורח. אחרי כמה שנים הגעתי למסקנה שזו הייתה טעות".
כי עבדת נון־סטופ, אבל עדיין הרבה לא מצליחים לזהות מאיפה הם מכירים אותך?
"נכון, לא מינפתי ולא מיתגתי, או איך שאתה רוצה לקרוא לזה. אבל מי שצריך לדעת בתעשייה — יודע. ובכלל, עכשיו נכנסתי לבור עוד יותר עמוק, כי יש את גל גדות, וזה כבר לא משנה מה, אם את לא משחקת את וונדר־וומן. לעזאזל", היא צוחקת, "עכשיו היא מקשה עליי עוד יותר".
אחרי יותר מעשור באל־איי, איך יודעים אם כבר "עשית את זה"?
"נורא קשה. על פניו הכל בסדר, אני עובדת. אבל המקצוע הזה מלווה בחרדתיות של 'מה אם זו העבודה האחרונה שלי, ועוד שנייה יגלו שאני שקר ושאין שם כלום'. משחק זה תחום שבו אתה יכול להיות הכי טוב, באמת להצטיין ולעשות דברים מדהימים, ושום דבר לא מובטח. שום דבר".
איך חיים ככה, כשכל הזמן האדמה רועדת?
"זה מלווה בהמון רגעים קשים ובהרבה שאלות. האם בעוד עשר שנים אני אשאל את עצמי, מה עשיתי? על מה ביזבזתי את הזמן? האם אני מאמינה לאנשים שאומרים לי, 'את טובה', או 'זה עוד יקרה'? אבל אז אני תופסת את עצמי ומזכירה לעצמי איפה אני ועל מה אני צריכה להכיר תודה. יש לי גם בעל שמאוד תומך בי ומרגיע אותי, ואומר לי, 'תסתמי את הפה, הכל בסדר'".
והפחד הזה, שאולי תתעוררי בעוד עשר שנים ותגלי שביזבזת את הזמן?
"אם לא הייתי עובדת, אם לא הייתה יוצאת הסדרה 'יד האלוהים', וכבר שנתיים לא הייתי מצליחה לקבל עבודה, אז הפחד היה יותר מוחשי. אבל היות שאני כן עובדת ומצליחה, אני יכולה להיות גאה בעצמי ולהזכיר לעצמי: מאמי, הכל בסדר. אם זה לא היה ככה, יכול להיות שהייתי עושה צעד יותר דרסטי ומפסיקה".
שיחקת באחד התפקידים הראשיים ב"עיר שבורה", לצד מארק וולברג וראסל קרואו. כמה התאכזבת כשהבנת שהסרט לא יהפוך ללהיט שיקפיץ אותך מדרגה?
"מאוד התבאסתי. אבל הבנתי שזה המצב עוד לפני שהסרט יצא. הם עושים הקרנות מבחן, וברגע שנודע לי שהם לא עושים פרמיירה ודוחים את הסרט בכמה חודשים, הבנתי שזה לא יקרה. צילמתי אז בקנדה סדרה שגם הייתה אמורה להיות הזדמנות פריצה, וחשבתי לעצמי, פאקינג סרט וסדרה ואף אחד מהם לא תופס".
איך מתגברים?
"בעלי אמר: זה הישג, אנחנו צריכים לצאת לחגוג את העובדה שיצא סרט ויוצאת הסדרה, ושיישרף העולם".
בסוף, הוליווד זה מלחמה. מי שחזק שורד.
"חד וחלק. אמא שלי לפעמים צריכה להסביר לאנשים את החיים שלי שם. הם תמיד אומרים לה, 'מה הביג דיל?' והיא שואלת, 'הייתם בראיון עבודה פעם?' הם אומרים שכן. 'הייתם צריכים את העבודה הזאת?' 'כן'. תארו לעצמכם, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, כל פעם שיש אודישן. המשמעות של ראיון עבודה היא כסף שנכנס, לסגור את החודש. תארו לעצמכם שבכל ראיון עבודה כזה מקבלים 'לא'. תארו לעצמכם לעשות אלפי ראיונות עבודה ולקבל תשובות שליליות".
לא ממש זוהר.
"אני יכולה למכור לך כל מיני לוקשים, להגיד זה מדהים, אבל זה לא. לפעמים הראש אוכל את עצמו ואי־אפשר לכבות אותו. אי־אפשר לכבות את השדים האלה. אמא שלי בדיוק הזכירה לי שפעם, כשרק הגעתי לשם, אמרתי לה שאני מבינה למה אנשים נופלים לסמים ואלכוהול".
למה?
"כדי להשקיט את השדים האלה. הרבה פעמים, כשאין לך מוצא, אז כדי להשכיח, כדי להתמודד עם הכאב, אתה בורח לסמים או לאלכוהול. אני לא ניסיתי מעולם סמים. אני מפחדת מזה פחד מוות. ראיתי מלא חברות שלי שם, מה עבר עליהן עם אלכוהול וסמים, וזה הפחיד אותי. המפלט שלי הוא לדבר על הדברים".
עשר שנות נישואים
האופן המפוכח שבו טל מדברת על הוליווד נעוץ בכך שמעולם לא נתנה לעצמה להישאב לאזורי הדמדומים. רק עמדה, התבוננה מהצד ורשמה לעצמה ראשי פרקים. את השנים הראשונות שלה באל־איי היא זוכרת במדויק. את הדיכאונות, את תחושת הבדידות שמכרסמת, את החברויות שאיכזבו או אלה שהתפיידו, את הבכי, את האומללות, את הכמיהה לאמא. באופן מקרי או לא, שנתיים אחרי שהגיעה לאל־איי התאהבה במרקוס פרז, שחקן ויוצר, המבוגר ממנה ב־17 שנה. בחודש שעבר נסעו יחד לאפריקה כדי לחגוג עשר שנות נישואים.
הם הכירו בבית ספר למשחק, תירגלו יחד סצנה והפכו לידידים טובים. "אני הייתי צעירה, והוא לא ממש חשב בכיוון. הייתה לנו הזדמנות להכיר אחד את השני. היינו באותה סביבה, ולא היו לי הרבה עיסוקים אחרים, אז בילינו הרבה זמן יחד. למדנו להכיר אחד את השני ממקום מאוד פתוח וכן, בלי השואו של ההתחלה".
העניינים התחממו כשטל הצטננה. היא שכבה במיטה וייחלה למרק חם, התקשרה לבקש משלוח מאחד החברים שלה, וכשפרז גילה, הוא התבאס שלא ביקשה ממנו. "זה גרם לו לפאוזה כזאת של, 'היי, למה אני מרגיש ככה?'" אחרי עוד כמה סיבובים והרהורים הוא אזר אומץ וחשף בפניה את רגשותיו, "וזהו, ומשם זה התחיל... למרות שזה הגיע עם סט בעיות משלו, כי לכולם תמיד יש מה להגיד, אני באמת מרגישה שהתברכתי".
טל מדברת בעיקר — אבל לא רק — על פער הגילים ביניהם. "בארץ, כשהבת או הבן של מישהו מתחילים לצאת עם מישהו, מיד יש מרגלים בכל מקום. בתוך רגע יודעים בדיוק מה ההורים שלה עושים, מאיפה הם הגיעו ומה שאתה לא רוצה. שם הייתי לבד. אמא שלי מאוד גוננה עליי וטסה אליי מיד כדי לפגוש אותו. גם אבא שלי הגיע כדי להבין במה מדובר. בכל זאת מדובר בגבר מבוגר יותר, מקסיקני במוצאו, אז חשבו שאני מתחתנת עם פאנצ'ו ויה".
איך הם הגיבו?
"אבא שלי פגש אותו, הם שיחקו יחד טניס. הוא שאל אותי, את אוהבת אותו? אמרתי לו, כן. הוא אמר, זה נראה שהוא אוהב אותך גם כן. אבא שלי בן אדם מאוד פרגמטי, הוא לא נכנס להיסטריות. הוא רואה, הוא בא, הוא בודק את הסחורה. הוא איש עסקים, מבין במה מדובר. הוא אמר, נראה שהוא דואג לך, יש לי עבודה לעשות, יאללה ביי".
ומבחינתך, הגיל לא היה מכשול?
"דיברנו על זה הרבה. אני לא יודעת אם אני הייתי נורא בוגרת לגילי, או שהוא היה נורא ילדותי לגילו, אבל זה עבד. כיף לנו ביחד, הוא מבין אותי, הוא תומך בי, הוא דוחף אותי, הוא מצחיק אותי, הוא מרגש אותי, הוא כל הדברים שאתה רוצה מבן זוג. אז מה, שאוותר על זה? היו לי מספיק ווירדוס, אנשים שבגדו בי ודפקו אותי ולא התייחסו אליי הכי יפה. גברים שיצרו משקעים לא טובים. אני מעדיפה להיות מאושרת עם בן אדם שאני יודעת שהוא בן הזוג שלי פחות שנים, ולדעת שהשנים האלה הכי מדהימות ומלאות, מאשר לוותר על זה ולהיות עם בן אדם שהוא לא בשבילי, אבל בגילי".
איך מתמודדים עם הרמת הגבות של אנשים?
"כשחגגנו את החתונה בארץ, שמעתי שמישהו שאל אם יש לו כסף. כאילו זה השיקול שבגללו אני אלך עם מישהו. בעלי הוא גבר מאוד עוצמתי. כשהוא נמצא במקום מסוים קשה לפספס אותו. אף אחד מהאנשים, שאמרו לי מה דעתם על פער הגילים, לא היה נורא מאושר בעצמו. אז חייכתי ואמרתי, תודה על העניין ועל הדאגה. אט־אט ובבטחה, כל האנשים האלה, אחרי שבילו איתי ועם בעלי, שינו את דעתם".
חושבים על ילדים?
"זה יקרה בעתיד הקרוב".
הרבה שחקניות דוחות את הקמת המשפחה בגלל הקריירה. אלה גם השיקולים שלך?
"כן, אבל אם אחשוב על זה, אני לעולם לא אעשה ילדים. במקרה שלי, לא חיכיתי לזמן טוב בקריירה, חיכיתי לרצון עצמו. אבל אין זמן טוב. יש מצב שזה דווקא יעזור לי. אומרים שילדים מביאים ברכה, ואני מה זה מסתמכת על זה".
את רחוקה מהמשפחה והחברים שלך כבר יותר מעשור. מתי זה קשה במיוחד?
"לפני ארבע שנים אמא שלי חלתה בסרטן הלבלב. היא לא רצתה שאגיע לארץ עד שיתברר מה בדיוק צריך לעשות. זו הייתה התקופה הכי קשה שלי שם. חודש אחרי גם סבתא שלי נפטרה. אין דבר שמבהיר את המרחק יותר ממצב של חיים ומוות. הייתי בכזו תחושת אובדן. זה התבטא פיזית. היה לי קוצר נשימה, חשבתי שיש לי התקף לב. היו לי מגרנות בלי הפסקה. פניתי למתקשרת כדי לברר איתה אם היא תשרוד.
"כשאתה עוזב לחו"ל, תמיד יש את הפחד שמשהו יקרה ולא תהיה שם. לדעת שאני לא שם עם אמא, לתמוך בה ולהחזיק לה את היד, היה קשה בימים הראשונים. רק אחרי כמה שבועות, כשהבנו שצריך לנתח, עליתי על מטוס ובאתי. גם עכשיו, כשהילדים על הפרק, אני לא סגורה מאה אחוז על החיים שם. אני נקרעת. בכל פעם שאני שם אני רוצה להיות כאן ולהפך".
מרגישה את הדופק
למרות שנולדה וגדלה בהרצליה, המראה — והאנגלית המצוינת שלה — לא מסגירים על המסך שמץ של ישראליות. המבטא שלה נשמע אפילו אמין יותר פנים אל פנים, והשנים באל־איי נספגו טוב־טוב בהווייתה. בחיוך הקורן שלה, באופן שהיא מהנהנת בעניין גם כשאין עניין, בנימוס שאימצה כדרך חיים, ביכולת לנהל סמול־טוק על מזג האוויר. אולי בגלל זה כשמגלים שהיא ישראלית, התגובה השכיחה היא: וואו, את לא נראית".
כי הם מחפשים את הגמל שהגעת איתו?
"אני שואלת אותם, איך נראה ישראלי? והם לא יודעים. אני אומרת להם, בר רפאלי ישראלית, ואז זה מין 'אה'. ברוב המקרים הם עוברים מ'וואו, את לא נראית ישראלית', ל'מה דעתך על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?' ואז אני אומרת להם שזו שיחה מאוד ארוכה ושואלת אותם אם הם באמת רוצים להיכנס לדיון הזה".
וכשנכנסים לדיון הזה?
"אין דבר שיותר מדליק אותי ממישהו שמביע דעה על המדינה שלי בלי באמת לדעת את העובדות. תמיד יש ביקורת. גם לי יש ביקורת. היום פחד אלוהים להעביר ביקורת על ישראל. אין הרבה סובלנות כלפי מישהו שלא מנופף בדגל ישראל ואומר: 'אנחנו הכי טובים בעולם'. אני חושבת שאנחנו מדינה נהדרת ויש לנו את הפוטנציאל להיות המדינה הכי מדהימה בעולם. אבל הפוטנציאל הזה לפעמים לא ממומש. ובגלל שאני לא גרה פה, אנשים כאילו חושבים שאין לי זכות להביע דעה.
"אז מצד אחד, אני מגינה על המדינה, כי אני אוהבת לתת לאנשים את הצד השני של המטבע. נורא־נורא קל לשנוא אותנו בעולם, גם בגלל אנטישמיות וגם בגלל שאנחנו לא בדיוק עוזרים למצב הזה. לא משנה כמה אנחנו שוברים גבולות בתחומי המדע והאמנות, כל מה שהעולם רואה ביום־יום זה את האגרסיביות שלנו".
אחרי 12 שנה של עבדות באודישנים, אלונה טל עוד לא הגיעה למעמד הכוכבת שהיא ראויה לו, אבל היא לפחות פיתחה המון הומור עצמי. בכלל, מרענן להקשיב לאופן האירוני שבו היא מתארת את שגרת חייה המורכבת מאודישנים, פגישות עבודה ושאר התמודדויות, שרק מי שמנסה את מזלו בשואו־ביזנס יבין. "אני אף פעם לא מסתכלת על המלהקים בזמן האודישן, אבל אתה מבין אנרגטית. הגעתי לשלבים האחרונים באודישן של סדרה של AMC שנורא רציתי אותה. כל כך התרגשתי בשלב האחרון, שממש הרגשתי את הדופק בשיער שלי. אני עושה את הסצנה, וכל מה שאני חושבת עליו זה שהם רואים את השיער שלי זז מצד לצד. כמו פאה שיצאה מהמקום", היא צוחקת.
אני שמח שזה מצחיק אותך.
"חייבים לצחוק על הכל. כי הכל זה סוג של פאתט. כל הרעיון של אודישן, שאתה יושב ומדבר אל עצמך שעה וחצי, ללמוד בעל פה רפליקות שמישהו אחר כתב, והחשיבות העצמית של כל מי שנבחנים לאודישן, שהם תמיד נורא־נורא עסוקים, כאילו הם מנסים למצוא את התרופה לסרטן".
אפרופו רופאים, בכל השנים בהוליווד לא חשבת לשפץ משהו?
"ברור שחשבתי. נגיד, אין לי אף קטן וכפתורי כמו של האמריקאים, והשיניים שלי לא מושלמות והאף שלי עקום קצת בצד. הייתה תקופה שחשבתי להגדיל את הציצי. אין לי ציצי, אבל יש לי תחת. אני חצי טורקייה. אז חשבתי להגדיל את הציצי, אבל אני לא מסוגלת. זה לא גרם לי חוסר ביטחון כל כך משווע, שהרגשתי שאני חייבת. לשמחתי פגשתי בתחילת הדרך שלי כאן מלהקת שאמרה לי, סוויטי, כשנכנס פרצוף יפה לאודישן — סבבה. כשנכנס פרצוף מעניין, זה כבר משהו אחר".
את עדיין מתרגשת לראות ידוענים?
"ראיתי לא מזמן את מייקל פסבנדר והחברה שלו אלישה. נורא רציתי לגשת, אבל לא היה לי נעים. דווקא נורא התרגשתי כשפגשתי את שמעון פרס. הוא בא לנאום, והלכתי יחד עם נועה תשבי לחפש אותו באירוע, כמו פאקינג מעריצות".
יש קוד כזה באל־איי שמי שבביזנס לא יכול להרשות לעצמו להתלהב מידוען, או חלילה להצטלם איתו.
"כן, לבקש סלפי זה קצת פאתט. זה לא שאני לא רוצה. פעם ראיתי את מיק ג'אגר. ישבנו במסעדה והוא היה שם. נורא רציתי תמונה, אבל לא היה נעים. צריך להמציא אפליקציה שמצלמת סלפי מהמותן".
ת'אמת, את מחזיקה את השמפו במקלחת ומודה לאקדמיה על פרס האוסקר?
"לא עשיתי את זה מעולם. מה שכן, לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת מה הייתי אומרת בתוכניות אירוח או איזה שיר הייתי שרה עם ג'ימי פאלון בליפ־סינקינג שלו".
איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אני רוצה להפיק וליצור ולעשות דברים גם בתחום המוזיקה. מעניין אותי להמשיך לשחק תפקידים של נשים מעניינות וחשוב לי לעורר מודעות לחיות ולדרכים להציל אותן”.
חשבתי שתגידי: "אחרי האוסקר הראשון שלי".
"אני אדם ריאלי. זו יכולה להיות הפתעה נעימה על הדרך, אבל נראה לי שליפסינג עם ג'ימי פאלון הוא חלום יותר נגיש. מבחינתי גם להיות בקהל יהיה נחמד". •
