שחקנית עובדת
ב‑12 השנים שעברו מאז שאלונה טל עברה לאל‑איי, היא הפכה לאחת השחקניות הישראליות העסוקות בהוליווד. אבל למרות רזומה מרשים של תפקידים בסרטים ובסדרות, אנשים ברחוב עדיין שואלים: "תזכירי לי מאיפה את מוּכרת?"
12 שנים עברו מאז שאלונה טל (32) ארזה מזוודה ועשתה את המעבר הרשמי מתל־אביב לאל־איי. כוכבת ילדים ("הפיג'מות") שרצתה יותר והפכה, בזכות עבודה קשה והתמדה, לאחת השחקניות הישראליות היציבות בהוליווד. לא וונדר־וומן, אבל ללא ספק גיבורת־על בכל מה שקשור לכוח ההישרדות שהעיר הבלתי אפשרית הזאת תובעת. בזמן שכל שחקנית אחרת הייתה מתייאשת, טל ביססה לעצמה מעמד מרשים. עובדת כל הזמן. תפקידים קטנים, בינוניים, אפילו ראשיים. לא תמיד נוצץ וזוהר, אבל מספיק כדי לקנות בית בוואלי של אל־איי ולהפוך לשחקנית שתסריטאים כותבים לה תפקיד במיוחד ("ורוניקה מארס") ומפיקים מוכנים להמר עליה לתפקיד הנשי לצד מארק וולברג וראסל קרואו.
בשנים האחרונות, לצד הקריירה בהוליווד, היא חוזרת לשחק בעברית. קודם כבתו המפונקת של רמי הויברגר ב"ילדי ראש הממשלה" וכעת כחוקרת שב"כ אסרטיבית ב"בני ערובה" המעולה, שחוזרת בעונה שנייה בשבוע הבא בערוץ 10 (יום שלישי בתשע בערב). היא מצטרפת רק בפרק השלישי ושואבת השראה מדמותה של קרי מתיסון מ"הומלנד", "רק פחות פסיכית ממנה".
העובדה שטל מוצאת את עצמה בסיטואציות מביכות, שבהן היא נדרשת לדקלם את קורות החיים שלה מול אנשים זרים ברחוב, היא תוצר של נסיבות. תפקידים טובים בסדרות שלא הפכו ללהיט, אבל גם אפס ביחסי ציבור עצמיים. "המון שנים עשיתי את הטעות הזאת", היא אומרת ונושפת על כוס התה שלה. "לא הכרזתי בקולי קולות על כל תפקיד שאני עושה. אז קראתי לזה שטות, אבל זו לא שטות. אלה היו הישגים שלא רציתי להשוויץ בהם. יש לי נטייה קצת לחרבן על עצמי".
להקטין את עצמך?
"זה אותו הדבר. אני הרבה יותר קשה עם עצמי ממה שאני רוצה להודות, וזה קצת לשים לעצמי רגל. עד לפני שנתיים־שלוש נורא המעטתי במה שעשיתי. לא דיברתי, לא התראיינתי הרבה. כל עבודה שקיבלתי, והיו הרבה, טפו־טפו, תמיד הרגשתי שזה לא מספיק כדי לדבר על זה. אני לא אתרברב במשהו שאני חושבת שהוא לא מספיק משמעותי. תמיד גם חשבתי, מה אם זה התפקיד האחרון שאקבל? אז יגידו, יופי, זאתי עפה על עצמה בגלל תפקיד אורח. אחרי כמה שנים הגעתי למסקנה שזו הייתה טעות".
כי עבדת נון־סטופ, אבל עדיין הרבה לא מצליחים לזהות מאיפה הם מכירים אותך?
"נכון, לא מינפתי ולא מיתגתי, או איך שאתה רוצה לקרוא לזה. אבל מי שצריך לדעת בתעשייה — יודע. ובכלל, עכשיו נכנסתי לבור עוד יותר עמוק, כי יש את גל גדות, וזה כבר לא משנה מה, אם את לא משחקת את וונדר־וומן. לעזאזל", היא צוחקת, "עכשיו היא מקשה עליי עוד יותר".
אחרי יותר מעשור באל־איי, איך יודעים אם כבר "עשית את זה"?
"נורא קשה. על פניו הכל בסדר, אני עובדת. אבל המקצוע הזה מלווה בחרדתיות של 'מה אם זו העבודה האחרונה שלי, ועוד שנייה יגלו שאני שקר ושאין שם כלום'. משחק זה תחום שבו אתה יכול להיות הכי טוב, באמת להצטיין ולעשות דברים מדהימים, ושום דבר לא מובטח. שום דבר".
איך חיים ככה, כשכל הזמן האדמה רועדת?
"זה מלווה בהמון רגעים קשים ובהרבה שאלות. האם בעוד עשר שנים אני אשאל את עצמי, מה עשיתי? על מה ביזבזתי את הזמן? האם אני מאמינה לאנשים שאומרים לי, 'את טובה', או 'זה עוד יקרה'? אבל אז אני תופסת את עצמי ומזכירה לעצמי איפה אני ועל מה אני צריכה להכיר תודה. יש לי גם בעל שמאוד תומך בי ומרגיע אותי, ואומר לי, 'תסתמי את הפה, הכל בסדר'".
והפחד הזה, שאולי תתעוררי בעוד עשר שנים ותגלי שביזבזת את הזמן?
"אם לא הייתי עובדת, אם לא הייתה יוצאת הסדרה 'יד האלוהים', וכבר שנתיים לא הייתי מצליחה לקבל עבודה, אז הפחד היה יותר מוחשי. אבל היות שאני כן עובדת ומצליחה, אני יכולה להיות גאה בעצמי ולהזכיר לעצמי: מאמי, הכל בסדר. אם זה לא היה ככה, יכול להיות שהייתי עושה צעד יותר דרסטי ומפסיקה".
לקריאת הכתבה המלאה כנסו לעיתון
לפנייה לכתב/ת 
