לב אמיץ

איריס אליה־כהן תמיד הייתה אמיצה וחסרת פחד בתיאורי מערכות היחסים והמיניות בספריה. ב"גלבי", ספרה החדש, היא לוקחת את אותן תכונות מרשימות וניגשת איתן אל הפצע הפתוח והמדמם של פרשת חטיפת ילדי תימן. מי ששואל למה היא היתה צריכה לעשות את זה לעצמה יקבל את התשובה כבר בעמודים הראשונים: כי היא עושה את זה נהדר, כי היא לא חוששת לגעת גם במקומות הכי כואבים וצורבים, גם אחרי עשרות שנים.

הגיבורה, זוהרה, מחליטה ב־83' לחפש את אחותה בתיה, שנעלמה בשנת 51' כשהייתה בת שנתיים. היא ואחיה שוכרים חוקר פרטי, יגאל שמו, ויחד הם מסתובבים בין קהילות עולי תימן בפריפריה, תוך שהיא מפתחת כלפיו קראש קטן ואכזרי.

בהמשך הספר חוזר לשנת 59'. זוהרה גרה בחיפה ולומדת בבית ספר מעורב, שבו היא סופגת שוב ושוב השפלות גזעניות (העניין השגרתי עם הכינים בשיער המתולתל והסבוך) ואיש אינו מאמין לסיפור היעלמותה של אחותה — למשפחה נמסר שהפעוטה מתה ובכך נחתם הסיפור. אבל אמה של זוהרה, מזל, לא תפסיק לחפש את בתה לעולם, כשהיא חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה ובוטחת בכל נוכל ושרלטן שמציע לה קצה חוט מפוברק.

זוהרה הייתה אמורה להיות רופאה והחליטה להיות עורכת דין. כשאומרים לה שלעורכי דין אין לב, היא אומרת שזו בדיוק הסיבה שדווקא היא צריכה לעסוק במקצוע. יש לה רק חברה אחת טובה, אדיבה, הילדה היחידה שתמכה בה באותו מעמד משפיל בבית הספר. אדיבה היא ילדת דור שני קלאסית, שסיפורי ההורים המסויטים שלה נשזרים באלה של זוהרה. כל מוצא והטראומה שלו.

שותפות גורל מסקרנת נרקמת בין עולי תימן הנגזלים לניצולי השואה המדוכאים — שניהם מושפלים על ידי השלטונות הצבריים. זה לא עוד סיפור שחור־לבן/ אשכנזים נגד ספרדים אחד מאלף, אלא טקסט חתרני ובועט שמערער את הנחות היסוד של הציונות. וכשכל זה טובל בעלילת קונספירציה דחוסה שמגיעה עד לאמריקה של שנות החמישים, ברור שאיריס אליה־כהן הצליחה להמציא את עצמה מחדש. עכשיו היא אולי קצת יותר מגויסת וקצת פחות אמנותית מבעבר, אבל היא לא פחות חזקה וכובשת.

• גלבי/ איריס אליה־כהן. ידיעות ספרים, 325 עמ'