לעוף על לוד

והנה מצאתי את עצמי נסחף אל תוך מעגל החימום, הופך לזוג, הופך לרוקד, לצועק, לשר, למלטף. אחד מ־15 מבוגרים שחולמים לעשות תיאטרון בלוד. נשמעים להוראותיה של אישה צעירה, הם הסתובבו, רקדו ודיברו באולמון עם תאורת פלורסנט בוהקת ושולחן קרמבואים בתחתית ספרייה מטופחת ברחוב דוד המלך בעיר. באתי כעיתונאי ונגרפתי, כי היושב מן הצד רואה רק חלק מן הדברים. היו עימי ממנהל בית ספר פנסיונר, מורה ומנהלת בספרייה, עקרת בית וגימלאית דואר ואישה עם כיסוי ראש מוסלמי ואחרת עם כיסוי יהודי. גבר דתי וגברים חילונים. ממבוגר מאוד ועד צעיר. דו־קיום בלי לפטפט על זה. בתוך דקות ראיתי איך הם פושטים מעצמם את דאגותיהם ומועקות היום־יום, כמו מעיל כבד וקודר ונכנסים בשערי תיאטרון שאין לו מבנה וכמעט תקציב והנה הוא ביתם לכמה שעות ליליות.

כולם צחקו ואף אני שכחתי מי אני ולמה באתי והייתי רק שם. זה כוחו של תיאטרון, אפילו של חובבים דלי תקציב, שחולמים לשחק. וזה כוחו של חלום שהוא מרים אותך ככדור פורח מן החיים. נדמה לי כי זה גם כוחם של אנשים כמו פנינה רינצלר שלפני כשנתיים וכמעט בלי אמצעים החליטה להקים קבוצת תיאטרון בלוד ע"פ המודל שהקים דודי מעיין בהצלחה גדולה בעכו ואחר כך בשלומי. לא מקרה שפנינה בחרה בלוד. זו עיר קטנה יחסית, עמוסת בעיות מלידה שמתקיימת כפריפריה נשכחת בלב הארץ ואפשר לשנות בה דברים.

רינצלר, 36, גדלה במקום דומה. שכונת נווה יעקב הקשה, שנחה אז, לעת האינתיפאדה, בלב יישובים פלסטינים. היא בת של משפחה שהותירה בה חותמה, ודחפה אותה מאז יצאה משם בגיל 18, לחפש עולם אחר. כך מצאה את התיאטרון. כי תיאטרון מכיל בתוכו את הכל והוא גם מפלט ובית. לפני כשמונה שנים באה ללוד, לימדה דרמה בבתי ספר ומצאה מקום חם שהזכיר לה את העבר שלה וגם הפעיל את הצד המזרחי ערבי שלה עם "הרגשה כי זה מקומי כי פה זקוקים לי ושמחים לבואי". היש דבר חשוב מזה?

לפני שנתיים כבר שכרה דירה פשוטה ועברה לגור בלוד והתחילה להקים את "המרכז לתיאטרון לוד". גייסה קצת כסף בגיוס המונים, קיבלה מעט תקציב, וגם מקום במתנ"ס שיקגו שהיה חורבה ועתה שופץ בלב שכונת אשכול המעורבת, והחלה לגבש ולאמן קבוצת שחקנים וחוגים לילדים ולמבוגרים. הייתי עם קבוצת הילדים המרגשת כשכל ילד הציג חפץ חשוב לו ודיבר עליו. היו שם ילדים מציירים ומאיירים וילדים שרים ומצחיקים וילדה שחיה בקומיקס יפני ואחרת שמתגעגעת לסבתא שלה. אצלם ואצל המבוגרים, ראיתי את התשוקה האדירה שאין ביישוב גדול או מצליח ואת הערגה העצומה של בני האדם לשחק, לחלום ולעוף.