לא גדולים בישראל

האייטיז אהבו את מריון גולד וההרכב שלו, אלפאוויל. הוא נהג לעלות לבמות בבגדים שחורים צמודים, מאופר בקפדנות ובשיער מנופח נוח עד גבה גלי. מסביב הלמו הצלילים הדיגיטליים החדשים מגרמניה, פלאי הסינתיסייזר. הם היו גדולים באירופה, במזרח התיכון, גם גדולים ביפן, כמובן.

עברו 30 שנה בערך, וישראל עדיין חולמת אייטיז. גולד עלה בסוף השבוע לשתי הופעות בהיכל התרבות בתל־אביב. כבר לא מאופר, בחליפה שחורה מרווחת, שיערו במלחמה עקשנית נגד הנסיגה. הסינתיסייזרים עדיין שולטים בסאונד של אלפאוויל, אבל הפעם מחוברים למחשבים מתוחכמים שמייצרים תקלות שלא התרחשו באייטיז. כך נאלץ גולד לדלג על אחד השירים ולהציג את יכולות הסיפור שלו כדי לבדר את הקהל, שהיה סבלני למדי. "עבר המון זמן", אמר, ולא ברור אם התכוון לתקופה שבה שלט במצעדים או לפעם האחרונה שביקר כאן בסוף הניינטיז בסינרמה.

הקול של גולד שמר על איכות גבוהה ועדיין מזכיר את הימים הטובים ההם, אבל את רוב השירים הישראלים לא מכירים, ואת שלושת הלהיטים הגדולים שלה השאירה הלהקה לסיום, מסגירה אולי חשש שהקהל יזפזפ מההיכל אחרי שקיבל את הכותרות הראשיות. גולד בכל זאת קיפץ בכושר טוב על הבמה והקפיץ מעט את הקהל עם Dance With Me המוכר, אם כי חבל ששינה קצת את העיבוד המקורי והטוב. אם זה עובד, למה לתקן?

אחרי כשעה של הופעה הגיע החלק האמנותי. אלפאוויל החלה את ההרעשה עם להיט גדול, Sounds Like a Melody. הקהל עזב את הכיסאות, מזהה סוף־סוף צלילים מוכרים, ומיהר כמובן לכוון את הסלולר. אחר כך הושלך הס בהיכל, האורות כבו כמו אז בחלק של הסלואו במסיבות של כיתה ו', והלהקה עברה לביצוע אחת הבלדות היפות של האייטיז ובכלל, Forever Young. הקהל היה על סף קתרזיס וקיבל את אחד מהמנוני הפופ המושלמים שנוצרו אי פעם, Big In Japan. "הדברים יקרו כשיוכלו", שר גולד כאילו 1984 לא נגמרה לעולם. צודק, הנה, אפילו קפולסקי עושה קאמבק.