"למדתי לא להיעלב מאנשים שלא אומרים לי שלום כשארקדי לא לידי"
הוא שר לה "סימה שאותי הקסימה" וכבש את ליבה. היא עברה לגור איתו ועמדה מאחוריו, ורק אחרי שהביאו שני ילדים לעולם היא מרגישה שעכשיו גם היא יכולה לפרוץ. כש"בוקר בא" שלה כובש את הרדיו, סימה לוי־דוכין מפסיקה להיות רק "סימה של ארקדי" ויוצאת לדרך משלה
לפני כעשרים שנה נכנס ארקדי דוכין לבית הקפה בכיכר מסריק, שבו נהג לשבת, והגיש למלצרית אוזניות כדי שתקשיב לשיר החדש שכתב לאריק איינשטיין. דמעות נצצו בעיניה של המלצרית, סימה לוי, כששמעה את "יש לי אהבה והיא תנצח", אבל דוכין לא הסתפק בכך. הוא שלף מהכיס שתי טבעות שבכל אחת מהן נחרט המשפט הזה, שלימים הפך להמנון החתונות.
"זה היה הדבר הכי קרוב להצעת נישואין", מחייכת סימה לוי־דוכין, בת 40 פלוס, "ואני לא מגלה כמה פלוסים יש לי, מאמא שלי ירשתי את ההרגל לשקר בעניין הגיל".
כן, אבל איפה הטבעת?
"ראיתי שארקדי לא עונד, אז גם אני לא עונדת. שוויון. אבל אף פעם לא מתחילים איתי, כנראה שיש בי משהו שמשדר שאני תפוסה חזק".
למה את שומרת על שם נעורייך?
"בחיים הפרטיים אני הכי סימה דוכין, אבל התחלתי לשיר הרבה לפני שפגשתי את ארקדי. אני יודעת שהנשמות הטובות יגידו שאני בונה את הקריירה שלי עליו, אבל זה בדיוק להפך. ארקדי הוא גאון הדור, אין מוזיקאי כמוהו, ואת יודעת כמה אומץ אני צריכה כדי לעסוק בתחום שלו?"
את אמיצה?
"מאוד. לקח לי המון שנים להתבשל, לצבור ביטחון, לחפש ולמצוא, אבל אף פעם לא מאוחר, נכון?"
"בוקר בא", השיר הראשון מתוך אלבום הבכורה של סימה לוי־דוכין, התקבל ברדיו בחיבוק חם. היא כתבה את המילים, בעלה הלחין. בקול רך ומלטף היא שרה "הנה את נותנת אהבה לעצמך, מחבקת את כולך" ומודה שזה סיפור חייה. "במשך שנים חשבתי שאני אוהבת את עצמי, וטעיתי. התאהבתי בעצמי באמת רק כשהחלטתי להעניק לי מתנה - את האלבום הזה".
את התהליך הארוך שהיה עליה לעבור היא זוקפת לילדותה, כבת הזקונים של אליהו ונורה דרוויש, שעלו מעיראק לשכונה ג' בבאר־שבע. אביה היה בעל בית הקולנוע "אשל" ואמה עבדה ככוח עזר במחלקת יולדות. "זה היה בית שבו דיברו מעט ושתקו הרבה", היא נזכרת, "ולי, בת הזקונים, הייתה ילדות טובה אך משעממת. אחי הבכור גדול ממני בעשרים שנה, כך שגדלתי לבד וזה לא פלא שהפכתי למופנמת. בחופש הגדול ישבתי בבית מהבוקר עד הערב, הקשבתי לרדיו, חרשתי על יהודית רביץ ושלום חנוך ושלחתי מכתבים לתוכנית 'שלושים בצל' עם יקיר אביב. זה כל מה שיכולתי לעשות. לא ים, לא בריכה, לא הצגה, חמשת האחים עסוקים, ההורים בעבודה, וגם כשהיו בבית הם מעולם לא דיברו על רגשות".
בכיתה ח', אחרי שהופיעה בטקסי בית הספר, היא ידעה שביום מן הימים תהיה שחקנית וזמרת, "אבל התביישתי להוציא את המילים האלה מהפה. במנטאליות שבה גדלתי קראו לזה 'להשוויץ'. האנשים שמכירים אותי מבאר־שבע יודעים שתמיד עסקתי במוזיקה, לעומת אלה שמכירים אותי מתל־אביב ובעיניהם אני 'סימה של ארקדי'. לכן כיף לי לפגוש חברים מהעבר".
העצב בתוכי
היא שירתה בנח"ל, בקיבוץ מצפה שלם שליד ים המלח ושם הכירה לראשונה את דוכין, הגדול ממנה בשבע שנים. "הוא הגיע להופעה והתפקיד שלי היה לקבל את פני האורחים", היא מספרת. "אמרתי לו שלום, נתתי לו בירה, דיברנו קצת ולרגע לא עבר לי בראש שהוא יהפוך לבעלי. 'נטשה' הייתה אז אהבת חיי. החבר'ה השמחים אהבו את 'משינה' ואילו אני נמשכתי למסרים הדיכאוניים של 'נטשה'. העצב שלהם התחבר לעצב שהיה חבוי בתוכי".
עם חברות מבאר־שבע היא המריאה לטיול הגדול ("הענק! שנתיים בהודו, תאילנד, פיליפינים, נפאל, פחדתי לחזור כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי") ובשובה לבאר־שבע השלימה בגרויות. לפני 21 שנה, כשעקרה לתל־אביב, אמא שלה לקחה את זה קשה. "הסברתי לה שאני לא מורדת, שאני רק רוצה להגשים את החלום של לימודי משחק, אבל לא התקבלתי לבית צבי והתאכזבתי נורא. מצאתי עבודה כמלצרית בכיכר מסריק וכשארקדי התיישב הזכרתי לו שנפגשנו במצפה שלם. ברור שהוא לא זכר. הוא גידל שתי איגואנות, אז הזמנתי את עצמי לדירה שלו כדי לראות אותן - ונשארתי שם".
מה היה בו שכבש אותך?
"הוא רגיש מאוד, עם לב ענקי, הוא פינק אותי ובעיקר קיבל אותי כמו שאני. לא הייתה לו אף מילה של ביקורת על זה שאני לא מספיק מבשלת ומנקה, וכנראה שזה מה שהיה חסר לי. הכלה מלאה. הוא מכיל אותי ואני מכילה אותו - גם הוא לא הבן־אדם הכי קל בעולם. שלושה חודשים אחרי שהכרתי את האיגואנות שלו נגמרה לי השכירות ועברתי אליו".
איך הגיבו הורייך?
"כשסיפרתי להם שהוא זמר הם לא התלהבו, חששו שאולי הוא לא יהיה מספיק בבית, אבל לא היה להם מושג מה זה 'נטשה'. בפעם הראשונה שהבאתי אותו לבאר־שבע הם אמרו שהוא חמוד ולא הזיז להם שהוא רוסי. אבא שלי, עם כיפה סרוגה על הראש, לחץ שנתחתן ואמא שלי לחצה על ילדים, אבל ארקדי ואני היינו בשאנטי שלנו. מה בוער? לא בוער. גם הוריו של ארקדי אהבו אותי. אבא שלו פינק אותי מדי פעם במתנה מהעבודה שלו, כיצרן תכשיטים. נהנינו להסתגר בבית ולשמוע מוזיקה ביחד. חשבתי 'איזה מזל שיש לנו תחום עניין משותף, מה הייתי עושה עם החבר שלי היה דורש ממני לראות כדורגל?' האהבה למוזיקה חיברה בינינו וגם הדיכאון של ארקדי. רציתי לעודד אותו ועל הדרך לעודד את עצמי".
את השנתיים שלה ב"רימון" ("התקבלתי בקלות, ללא שום פרוטקציה") היא זוכרת כקשות. "בכיתה היו מלא תלמידים מוכשרים, בהם מירי מסיקה, וכל אחד חיפש דרך להתבלט. למזלי, הייתה שם מורה אחת שהחמיאה לי מאוד וזה חיזק אותי. כשסיימתי את הלימודים הייתי בטוחה שהבמה מחכה לי, וכשגיליתי שהיא לא מחכה מצאתי עבודה כמוכרת שמלות כלה. ואחר כך עבדתי בחנות טבק וסיגרים שאליה הגיעו כל הפוליטיקאים של המדינה. רציתי לשיר, אבל היו לי חסימות. לא מספיק אהבתי את עצמי, לא מספיק האמנתי בעצמי".
ארקדי הקדיש לה את השיר "בודד, בודד", שהפזמון שלו אומר: "השיר הזה מוקדש לך סימה, בשבילך אקטוף כוכב, סימה שאותי הקסימה, ונמצאת איתי עכשיו". תגובתה הייתה מעט מוזרה. "בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה חטפתי הלם", היא מודה. "הייתי ילדה ולא ידעתי להעריך את המשמעות שלו. כיום, כשאני הרבה יותר מחוברת לעצמי, אני חושבת שזה מקסים, אבל באותה תקופה קיטרתי לבוס שלי, 'השיר הזה מחייב מדי, יחשבו שאני באמת מקסימה'. הרגשתי שבגלל 'סימה שאותי הקסימה' אסור לי להיות קצת מכשפה".
באמת רצית להיות קצת מכשפה?
"לא, אבל במבט לאחור אני חושבת שאילו הייתי יותר מניפולטיבית זה היה עוזר לי להתקדם. יש הרבה דברים בעבר שלי שהייתי משנה. כיוון שכל חיי עסקתי במכירות וראיתי שאני טובה בזה, חשבתי שגם במוזיקה אצליח לפרוץ לבד, וזו הייתה שגיאה. יש אנשים שהם בולדוזר, אבל יש לא מעט אנשים כמוני, עם פריחה מאוחרת, שצריכים מנהל אישי או להקה. הקלטתי כמה שירים בסטייל של מדונה, הם לא שודרו ושוב נפלתי. אולי אני לא מספיק טובה? אולי הרדיו לא אוהב אותי?"
הם התחתנו לפני 15 שנה. "לא הייתה הצעת נישואים, כפיתי עליו חתונה בגלל הלחץ של ההורים. הודעתי לארקדי שחייבים להתחתן והוא אמר, 'מה שתרצי'. זה מה שהוא אומר לי תמיד". אחרי הנישואים היא התרגלה למעמדה מאחורי הקלעים. "אני עוסקת בכספים של 'מוזיקה חופשית בע"מ', החברה של ארקדי, ולמדתי לא להיעלב מאנשים שלא אומרים לי שלום כשארקדי לא לידי. הם מכירים אותו, לא אותי".
את הסיפוק היא מצאה בשני הילדים - מאי (10) וים (5). "אולי זה יישמע כמו קלישאה", היא מתנצלת, "אבל לדעתי, דווקא הנשים שדחו את האמהות נהנות ממנה יותר מאלו שמאז ומתמיד חלמו על ילדים. בשבילי כל רגע איתם הוא קסם, חוויה".
הספינה הזוגית שלכם שטה על מי מנוחות?
"אל תגזימי. היו משברים קטנים והיה משבר אחד גדול. זה קרה כשמאי הייתה בת שנתיים ונראה לי שהוא היה חלק מ'טראומת הילד הראשון'. ארקדי ואני התרגלנו להיות שניים וכשהפכנו לשלושה התחלתי עם, 'למה אתה באולפן עד ארבע לפנות בוקר?' וכאלה. זוגיות זה אף פעם לא דבר פשוט וכשיש ילדים זה עוד יותר מורכב, אבל אני לא מאמינה בלברוח ולפרק. עובדה, כשיש סערה העצים ממשיכים לעמוד ודווקא הגמישים שבהם מתגלים כיותר חסינים".
מה עשיתם?
"רבנו, התווכחנו ודיברנו המון. למילים יש המון כוח ועוצמה. לכן אני מעריצה את הפסיכולוגיה. דווקא מפני שבאתי מבית שבו לא דיברו על רגשות פתחתי הכל. עברנו למצפה שלם לשנה, כדי להיות יותר ביחד, ושם באמת התחברנו מחדש. אני חסידה גדולה של זוגיות וחיי המשפחה הם קודש בשבילי. אבא שלי היה דתי, אמא שלי הייתה חילונית גמורה, והניגוד הזה גרם להם לריב ללא הפסקה. זה לא המודל שלי. אני אעשה הכל כדי שהמשפחה שלי תישאר שלמה ומאושרת".
חיבוק גדול
הדירה שלהם, בגבעתיים, נראית כמו קן חמים. "לכבודך סידרתי אותה", היא מחייכת בגאווה. "השולחן הגדול תמיד מלא בניירות ומסמכים, יש בי משהו אגרני, ולכן זו ברכה כשבאים אורחים. חצי ממה שמכסה את השולחן עף לפח וארקדי מאושר". צעצועי הילדים מסודרים במגדלים. "גם זה לכבודך", היא מוסיפה. "יש לך מושג איך נראה הבית אחרי שבת?" לדבריה, "גם מאי וגם ים מאוד מוזיקליים, אוהבים לשיר ולרקוד, אבל אנחנו לא דוחפים אותם ללמוד מוזיקה. מחכים שהם יבקשו".
לפני כחמש שנים היא החליטה לקחת את עצמה בידיים. "פתחתי את החסכונות שירשתי מהוריי, רק את שלי, לא של הילדים", היא מדגישה, "וחברתי לשני מוזיקאים, עמית עמרמי ומתן גרטמן, שמאמינים בי ושעברו איתי את כל השלבים של הכתיבה, ההלחנה והקלטת האלבום, שייקרא 'חשופה'. תשעה שירים. רוב הטקסטים שלי, ארקדי הלחין שלושה".
לא יכולת לבקש ממנו קודם שיתפור לך להיט?
"אני תמיד מבקשת ותמיד מקבלת, אבל רציתי לפתח את עצמי בכתיבה ובהלחנה. יותר מזה, כשארקדי הקליט את אלבום הילדים 'החברים של ארקשה' הוא הזמין הרבה זמרות וביקש גם ממני לבוא לאולפן. אמרתי, 'בסדר, מחר' ולא באתי. בקרוב ארקדי יוציא אלבום כפול, 'לאהוב או למות', שגם בו משתתפים הרבה זמרות וזמרים, ורק אני לא הקלטתי. למה? בגלל שרציתי לפרוץ את המחסומים שלי ולהצליח לבד. לא קל להוציא אלבום ראשון בגילי המופלג. אולי יהיו כאלה שיטענו שהשירים מסחריים, אבל מי צומח משכונה ג' בבאר־שבע? בטהובן? לפני חודשיים, כשהסינגל הראשון היה מוכן, שוב נחת עליי הפחד מכישלון, אז אמרתי, 'סימה, תני לעצמך חיבוק גדול'. ונתתי. גם ארקדי עודד אותי, הוא גבר פמיניסט וחשוב לו שאישה תגשים את עצמה".
ומה הלאה?
"אני מקשיבה להרצאות של הרב לייטמן, מ'קבלה בע"מ', והוא אומר, 'תראה תמונה וזה כבר יקרה'. בתמונה שלי שנינו יוצאים להופעה, ביחד או לחוד. אחותי ענת, שגרה לא רחוק ממני, תבוא לשמור על הילדים או שנזמין בייביסיטר".
ארקדי הוא הבשלן של הבית?
"הוא אוהב לאכול ולבשל, אבל בתקופה שהוא שומר על המשקל אנחנו פחות מארחים והמטבח מאוד דיאטטי, אוכלים רק ירקות. עכשיו ארקדי בתקופה שהוא גם שומר וגם עסוק, אז המטבח ריק. אחותי ענת שולחת לנו קופסאות. כשהוא חוזר הביתה הוא תמיד שואל, 'מה בישלת?' ואין מאושר ממנו כשיש ריח של בישול מפני שהוא זה שלימד אותי לבשל. הוא חולה על קציצות עיראקיות ברוטב אדום עם אורז. הוא לימד אותי לעשות דגים בתנור, אבל אני מכינה גם דגים מרוקאיים על האש. למדתי מהשכנה".
הוא מפנק אותך?
"בלי סוף. הוא קונה לי בגדים ופעם, כשנסעתי עם חברות לשבוע, הוא שיפץ את הדירה והחליף את הפרקט בסלון".
איך את מפנקת אותו?
"אם אסגור איזה צימר לשישי־שבת ארקדי יעוף לשמיים, אבל הוא מת כשאני עושה לו מסאז' בכפות הרגליים".
לפנייה לכתב/ת 
