"ואז הוא אמר: זאת אמא שלי"

ב־9 ביוני 1996 נרצחו בתה וחתנה של יהודית דסברג, אפרת (אפי) וירון אונגר, בפיגוע טרור ליד בית־שמש. שני ילדיהם, דביר וישי, שהיו אז בני שנה ושנתיים, עברו לגור בבית סבם (הרב אורי דסברג ז"ל) וסבתם. "המילה משפחה קיבלה מבחינתנו משמעות מיוחדת לאחר המקרה. נפח המשפחה גדל. נוספו לי בבית עוד שני ילדים. לפני הרצח דביר היה קורא לי סבתא, ולאחר הרצח, בזמן שהיינו כבר בשבעה, עלתה הדילמה הקשה האם לשנות אצלו את שמי ולהפוך בעיניו מסבתא לאמא. ואז הגיעה לשבעה גיסתי המאומצת, אישה בת 65 שהוריה נהרגו, ואמרה לי: 'תעמדי על זה שיקראו לך אמא. לי לא הייתה את ההזדמנות הזאת'. כך היא פתרה לי את הדילמה".

התפקידים בתוך המשפחה השתנו מאותו יום. "מסבתא הפכתי לאימא, ובניי, שהיו דודים, הפכו לאחים בוגרים. דביר וישי גדלו עם אחים גדולים שיודעים לתת להם עצה טובה והכוונה בדרך, ולא אחים שהיו צריכים להיאבק בהם. בחוץ אמנם היה לנו קשה מאוד להסביר את השינויים האלה בהגדרות התפקידים המשפחתיים, אבל בבית הכל היה ברור מאוד".

דסברג מספרת על הרגע הראשון שבו הבינה כי נכדה הפך לבנה. "לאחר השבעה לקחתי את דביר ביום הראשון לגן. בדרך ראינו אישה עם עגלה, דביר נעצר, הביט בילד שהיה בעגלה והביט בי, ואז אמר: זאת אמא שלי. באותו רגע הבנתי שהתקדמנו, ושדביר מבין היכן הוא נמצא. הלב שלי הגיע עד הגרון, זו תחושה שקשה בכלל להסביר. כשדביר היה בן חמש וחצי הגעתי לאסוף אותו מהגן, ואז הוא קרה לי אמא. אחד הילדים צעק: היא לא אמא שלך בכלל, אמא שלך מתה. ודביר אמר לו: 'נכון, אבל זו אמא שלי'". •

אוהד צויגנברג