"אני רוצה לעשות תיקון למען הבן שלי"
בעקבות תקרית מעליבה בבית התפוצות יזם גדעון אייך פרויקט שאפתני ויוצא דופן: בניית אילן היוחסין המלא של הקהילה האתיופית בארץ. הוא החל במשפחה הפרטית שלו וכבר מיפה קרוב ל־13 אלף איש
כשגדעון אייך הגיע בגיל 8 לישראל, ב־1986, הוא היה מלווה רק באחיו. אביו, שנפטר מאז, אסף את בני המשפחה הנרחבת מהכפרים, סייע להם להגיע לאדיס־אבבה הבירה והעלה אותם לארץ בזה אחר זה. "הוריי תיכננו לעלות בעצמם שלושה־ארבעה חודשים אחרינו, אבל בסוף לקח שמונה שנים עד שהם הגיעו", הוא מספר. המשפחה התאחדה ב־1994, אמו של אייך שימשה חברת מועצה בקריית־מלאכי והוא, כמו כל אחיו ואחיותיו, למד באוניברסיטה ועושה חיל במקצועו. "אנחנו באים ממשפחה עירונית, של אקדמאים. הבסיס הזה איפשר לי לא להתעסק בגילויי הגזענות כשנתקלתי בהם, להתרחק מאמירות פוגעות".
אלא שהתרחשות קטנה לכאורה בבית התפוצות, עוררה בו את הצורך לפעול. "בסיום יום הרצאות על עם ישראל, הציעו לנו לגשת לחדר המחשבים, לדפדף באילנות היוחסין ולחפש קרובים. ניגשתי לאחת העמדות, אלא שאז פנתה אליי אחת העובדות, התנצלה ואמרה שהמאגר לא מכיל אתיופים ושעדיף שאפנה את העמדה. חוסר הטקט באמירה שלה מוטט מבחינתי את כל מה שלמדנו באותו יום וקלטתי את האבסורד. הרי אצלנו, כל אדם זוכר ומכיר את שמות בני המשפחה שלו שבעה דורות אחורה, ויכולתי להביא את סבתא שלי לשם ותוך דקה היה להם אילן יוחסין מפואר".
את הסבתא הוא אמנם לא הביא לשם, אבל אייך הפך את העלבון הצורב הזה למפעל חיים. "אמרתי לאותה עובדת שאני לוקח על עצמי את העניין כפרויקט, ומביא לה תוך שלושה חודשים 3,000 שמות. תוך חודש וחצי חזרתי לשם עם 3,000 שמות, בין השאר בעזרת ספר שכתב סבא שלי לפני 50 שנה. כך למדתי שסבתי היא משושלת ארגווי, השושלת היחידה הקרויה על שם אישה, כיוון שהגברת שייסדה אותה הייתה מכובדת ומוערכת מאוד ומקורבת למלוכה. שמונה דורות של השושלת הזאת תוארו בספר בצורה מסודרת, אולי אלף איש מוזכרים שם, וזה היה הבסיס שלי. במשפחה של סבי העץ היה מצומצם יותר, 'רק' שבעה דורות אחורה".
בשלב מסוים הרגיש אייך שיש מקום להרחיב את הפעילות ולמפות את הקהילה האתיופית כולה. מאז, מזה כשלוש שנים, הוא מנצל כל רגע פנוי לאיתור צילומים, תעודות לידה, תעודות נישואים ושאר מסמכים, ולהעלאתם לרשת באילן היוחסין שבנה באתר MyHeritage, המציע פלטפורמה לגילוי ההיסטוריה המשפחתית, תוכנת גנאולוגיה והצלבת נתונים לצורך מציאת קרובים רחוקים.
"היום יש לנו קרוב ל־13 אלף שמות. דרך בניית אילנות היוחסין אפשר ללמוד על המסורת ועל החיים של מי שהם סבי סבינו: איפה הייתה המשפחה שלנו בתקופות של רעב באתיופיה, היכן נלחם סבי כשהאיטלקים פלשו, מה פשר תמונת דודיי שיושבים גאים עם כלי נשק באיזשהו מקום לפני עשרות שנים. במשפחה שלי הצד של אמי היה מאוד שמרני ומסורתי ובחר להתבודד בהרים, בשעה שמשפחת אבי חיה באדיס והייתה מודרנית, משכילה ואפילו מתבוללת. היו שאמרו לי, 'עזוב', אבל הם לא מבינים כמה עוצמה יש בתיעוד הזה. רק כך אנחנו לומדים ויכולים ללמד את ילדינו על בני העדה שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים, שעשו דברים מופלאים ולא קיבלו את ההכרה. אני רוצה שהם יישמעו, שנביא אותם למרחב הציבורי ונעשה תיקון. אני רוצה להגיע לאילן היוחסין הגדול ביותר בבית התפוצות, אני רוצה שהבן שלי יוכל להציג אותו, לספר עליו ולהרגיש גאה. אם נעשה את זה נכון, החברה הישראלית תשתה את הסיפורים שלנו בשקיקה והם ייהפכו לנכסי צאן ברזל ולחלק מהמורשת הישראלית. זו בעיניי הדרך להיפטר מסטיגמות, שהן תולדה של בורות, ולא של שנאה". •
