רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 08.02.2016
    בדעה צלולה
    דרור בורשטיין ואיתן בולוקן מציגים מבחר מעמיק ויפהפה של פסוקי זן
    אלי הירש

    'בידיים ריקות שבתי הביתה' הוא מבחר פסוקי זן שתורגמו ממקורם היפני, ועוד לפני שמנסים להבין מה זה "פסוק זן" צריך לומר שמעשה התרגום, של היפנולוג איתן בולוקן והסופר דרור בורשטיין, הוא נפלא מכל בחינה: פורץ דרך, קשוב ומעמיק. יש בו, אם לצטט פסוק זן שמקורו באמנות התה היפנית, "הרמוניה. כבוד. טוהר. שלווה".

     

    "פסוק זן" הוא צורה ספרותית מיוחדת במינה, עם היסטוריה ארוכה ונפתלת שמקורותיה בבודהיזם ההודי והסיני, המקבילה במקצת למה שמסומן אצלנו, בקצה המערבי של יבשת אסיה, באמצעות מילים דוגמת "אמרה" (כמו אמרות חז"ל) או "משל" (כמו משלי החוכמה של ספר משלי), ולפעמים גם באמצעות המילה "מקור": ציטוט קצר וקצוב מטקסט סמכותי, כזה שכותב מאוחר יותר מתבסס או מגיב עליו. וכאן בדיוק, סביב סוגיית המקור, מתגלה טבעו המיוחד של פסוק הזן, המבדיל אותו מפסוקים אחרים, כמו פסוקי התנ"ך, למשל: פסוק הזן נתפס לאו דווקא כמקור אלא כתגובה למקור שקדם לו: מענה לאתגר שמישהו אחר הציב, פתרון לחידה שמישהו אחר העלה. ועל אופיו הכפול של פסוק הזן אפשר לקרוא במבואות היפים שבולוקן ובורשטיין הוסיפו למבחר.

     

    ובכל זאת, מה זה פסוק זן? לפעמים זה משפט קצר, בקושי משפט מרוב שהוא קצרצר, כמו "מוכר אלמוגים לאור ירח" או "מראה עתיקה תלויה גבוה", ולפעמים משפט קצת ארוך יותר, שיש בו על פי רוב שני איברים הסדורים בתקבולת, כמו "מראות שבורות לא ישקפו עוד, פרחים שנשרו לא יעלו לענף", או "פרחים מלבלבים בעצים חסרי שורש, דגים מנתרים בפסגות הגבוהות". התקבולות האלה מעלות שוב על הדעת את הפסוקים שלנו, למשל את הפתגמים התקבולתיים של ספר משלי, כמו "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב", ובעצם את התקבולת התנ"כית בכללה, אם כי מדובר בתקבולות בעלות אופי שונה במקצת, שכן מקורן לא בשירה הכנענית אלא בשירה הסינית.

     

    אז זה מה שזה: משפט־שניים שיש בהם סדר פנימי מעניין. אבל מה אמור להיות הערך או המשמעות של זה? כלומר, למה זה טוב? והתשובה הקולעת ביותר - שהיא גם תשובתו של בורשטיין בספר - היא שקודם כל זה יפה, יפה להפליא, יפה כמו שיר. ויפה בהקשר זה פירושו: מלוטש, ממוקד, צלול. לפעמים פסוקי הזן מלוטשים כל כך שאפילו הליטוש לא ניכר בהם, כאילו מלאכת הליטוש נעלמה גם היא במהלך הליטוש, ונותר רק הלב, העיקר, "הדבר עצמו". זוהי כמובן אשליה, אבל אשליה מבורכת. וזה גם מה שטוב או מועיל בפסוקי הזן: הם מרמזים אל הלב או העיקר. והלב או העיקר הם הרִיק - האַיִן - בשני מובניו: זה שכל הדברים נעלמים לתוכו, וזה שכל הדברים שבים ומתגלים בו.

     

    אבל למה הריק כל כך חשוב? והאם באמת הוא יפה כל כך? כדי לגעת ביופיו של הריק נחוץ אולי משל. אפשר לחשוב על הרגשה מוכרת היטב, כזאת שפוקדת רבים, הדומה לסיוט: ההרגשה שהכל נעלם או מתרוקן, מאבד את ממשותו ומשמעותו, שוקע באלם, במוות, בייאוש. ואז נשמע פתאום קול, ניכרת תנועה, משהו זז, והכל ניעור: הלב שעצר פועם שוב. זהו הריק: הלא כלום שדרכו הכל שב ונפתח, שב ונברא שוב ושוב.

     

     

    בידיים ריקות שבתי הביתה - פסוקי זן // תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין (אפיק) 206 עמודים

     

    הוֹצֵא אֶת רֹאשְׁךָ אֶל מִחוּץ לַשָּׁמַיִם וְהַבֵּט: מִי יְקַבֵּל שָׁם אֶת פָּנֶיךָ?

     

     

     

    שָׁמַיִם בְּהִירִים, אֲוָז בּוֹדֵד בַּמֶּרְחָק; בָּאוֹקְיָנוֹס רְחַב הַיָּדַיִם מִפְרָשׂ אִטִּי, בּוֹדֵד

     


    פרסום ראשון: 08.02.16 , 23:42