רוצחים מלידה

פני 19 שנה נרצח ג'יאני ורסאצ'ה בפתח האחוזה שלו במיאמי ביץ', בידי אנדרו קונאנן. הוא היה הקורבן החמישי והאחרון במסע קטל ביזארי שבו נפרע קונאנן מבני זוג ושותפים מיניים. תוך כדי סיקור הפרשה הצמיד טום ברוקואו, אז איש החדשות המוביל של אן־בי־סי, את הכינוי Homicidal Homosexual (הומוסקסואל רצחני) לקונאנן. הצירוף הזה גרר תגובות זועמות מדוברים של ארגוני גייז, אבל הפך במקביל למטבע לשון הומוריסטית, למעין בדיחה פנימית, פרודיה על סטריאוטיפים הומופוביים.

בהתחשב במה שאנחנו יודעים על אופייה הנרגן ועל נטייתה הלוחמנית של פטרישיה הייסמית', אפשר להניח שאם היא הייתה עדיין בחיים בזמן מסע הרציחות של קונאנן, היא הייתה תובעת לקבל את הקרדיט המגיע לה על המצאת ה־Homicidal Homosexual - הגבר שחריגותו המינית מלווה באלימות נקמנית, שכבר הפך במשך השנים, בסיוע ספרות זולה וסרטים הוליוודיים כמו 'שוטטות' ו'שתיקת הכבשים', לארכיטיפ הומוסקסואלי כמעט אוטומטי.

להומו הרצחני של הייסמית' קוראים טום ריפלי, והוא מככב בסדרה של חמישה מותחנים שכתבה בין 1955 ל־1991. הייסמית', שהציגה אותו לראשונה ב'הכשרון של מר ריפלי', בראה אותו כמי שפועל מחוץ למוסר החברתי המקובל של זמנו, והשתמשה במיניות האסורה שלו כמניע וגם כאליבי לפשעיו: ריפלי הוא צעיר ממשפחה ענייה עם שאיפות להתעשר, שסולל את דרכו לחברה הגבוהה דרך התחזות, מניפולציות ורצח. הוא הורג את הגבר שבו הוא מאוהב, דיקי גרינליף, אחר כך הוא מתחזה בעצמו לגרינליף, ובהמשך מחסל חברים ומכרים של גרינליף שמאיימים להסגיר אותו למשטרה.

בשלושת הספרים הבאים בסדרה, ריפלי נשוי לאישה צרפתייה ומתקיים, בסיוע זיוף יצירתי של הצוואה של גרינליף, על ההון העצום שהמנוח היה אמור לרשת. עכשיו, משהגשים את שאיפות ההתעשרות וההצלחה החברתית, המיניות שלו נורמטיבית למדי; אבל הייסמית' בחרה לשמר את הנטיות הפסיכופתיות והרצחניות שלו, גם מבלי לעגן אותן בתשוקות ארוטיות שלא מוצאות פורקן.

הייסמית' עצמה ניהלה מערכות יחסים רומנטיות ומיניות עם נשים (בעיקר) ועם גברים, ולפחות אחד מבני הזוג שלה היה הומו גלוי - צלם גרמני בשם רולף טיטגנס, שנהג לצלם אותה בעירום ושלו הקדישה את אחד מספריה (The Two Faces of January) - אבל לא יהיה מוגזם לטעון שהמיזנתרופיה המפורשת שלה מכוונת נגד גברים באופן כללי, הומואים וסטרייטים, בלי אפליה.

בספר הרביעי בסדרת ריפלי, The Boy Who Followed Ripley, שיצא ב־1980, הייסמית' חוזרת לעסוק בגלוי בתמה ההומוסקסואלית, כשהפעם היא מעמתת בין אווירת הדיכוי של המלחמה הקרה וסצנת ההומואים ההדוניסטית של ברלין המערבית שלפני עידן האיידס. להבדיל מהשנאה העצמית, שהייתה מנוע העלילה העיקרי ב'הכשרון של מר ריפלי', ברומן הזה ריפלי חש קרבה אינסטינקטיבית, נינוחה יחסית, לדמויות הגייז שהוא פוגש, כי הם אינם מאיימים עוד על הזהות שגיבש לעצמו.

העלילות הדחוסות בספרים של הייסמית' מניחות את קיומו של עולם מעמקים אפלולי שבו רוחשים יצרים אלימים מתחת לחזות מהוגנת ו"נורמלית". להבדיל מ'קרול', רומן פורץ דרך שבסיומו שתי הגיבורות הלסביות מתאחדות באהבתן, הספרים האחרים של הייסמית' לא נותנים ביטוי חומל ובלתי שיפוטי למיניות אלטרנטיבית; הם פשוט חוגגים אובססיה.