לאישה

מה מחברותיי הטובות ביותר, בהן לסביות כמוני וגם כמה שאינן, לא ממש מתפעלות - בלשון המעטה - מ'קרול', סרטו של טוד היינס שמוקרן בימים אלה בקולנוע. הן לא מאמינות ליחסי האהבה והתשוקה שהתפתחו בין שתי הגיבורות: תרז, שעבדה לפרנסתה כזבנית במחלקת צעצועים בכלבו במנהטן, וקרול, האישה העשירה שבאה לקנות צעצוע לבתה הקטנה. הן אומרות שהדמויות לא מעניינות מספיק - שהן כפלקט של עושר ומלנכוליה; שיחסי התשוקה אינם מעוררים הזדהות, ובעיקר שאין מספיק סקס.

אני מניחה שמסיבות דומות יסתייגו חברותיי אלה גם מ'קרול', ספרה של פטרישיה הייסמית' שעליו מבוסס הסרט נאמנה, ושיוצא עכשיו לראשונה בעברית (הוצאת דיונון וציבלין, בתרגום דנה זייברט טל).

את כל זאת אני מציינת כדי שאוכל להבחין בין שתי הצהרות משלי: האחת היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא אחד הספרים היפים, המעודנים והמרגשים שקראתי באנגלית - וזה, מתברר, לגמרי עניין של טעם. השנייה היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא נקודת ציון מהפכנית ומעוררת השראה בכל הקשור לספרות לסבית, או לייצוג של אהבה ותשוקה לסבית בספרות המערב - וזה כבר אינו עניין של טעם, אלא של אמת יצוקה.

מי היו לנו לפני קרול ותרז, שהופיעו עם אהבתן בשמי הספרות האנגלוסקסית בשנת 1952? לא רבות. סטיבן ומרי מוכות היגון והצרות מ'תהום הבדידות' של רדקליף הול שיצא ב־1928? או אולי כלואה ואוליביה?

צילום : ידיעות אחרונות

בהרצאותיה לפני נשים, שהפכו למסה 'חדר משלך' מ־1929, ניסתה וירג'יניה וולף לדמיין יצירה ספרותית שלא הייתה כדוגמתה. נניח שקוראים לה "הרפקת החיים" ושכתבה אותה אחת, מרי קרמייקל. וולף מתארת איך היא קוראת ביצירה המדומיינת, ואיך היא מגיעה לפתע למילים מרעישות. "...צר לי שאני מפסיקה פתאומית כל כך... האם אתן מבטיחות לי שכולנו כאן באולם הזה נשים?" פנתה וולף, משועשעת, לקהלה, "אם כן, אוכל לומר לכן שהמילים הבאות שקראתי היו אלו - 'כלואה חיבבה את אוליביה'... אל תחרדנה. אל תסמקנה. הבה נודה ברשות־היחיד של חברתנו־אנו שדברים אלה קורים לפעמים. לפעמים אכן נשים מחבבות נשים" (בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1981).

כן. דברים כאלה קורים לפעמים. לפעמים נשים מחבבות נשים. אבל דברים כאלה לא קרו פעמים רבות בספרות לפני שפטרישיה הייסמית' החליטה לכתוב סיפור רומנטי בהשראת חוויה פרטית שלה. הייסמית' בעצמה חיבבה בחייה אישה או שתיים, בדיוק כמו כלואה ואוליביה ואף יותר. היא אף פעם לא נישאה, לאיש או לאישה, ואף פעם לא נשארה בזוגיות יותר מדי זמן. אחת מאהובותיה, במשך שנה אחת של יחסים סוערים במיוחד, הייתה וירג'יניה קנט קתרווד, אישה אמידה, גרושה, שנראתה כמו קתרין הפבורן. מקתרווד שאלה הייסמית' פרט ביוגרפי דרמטי לטובת הסיפור של 'קרול'. בעלה של קתרווד שכר בלש שתיעד את יחסי האהבה של אשתו והמאהבת שלה במוטל והשתמש בהקלטות נגדה בבית משפט. חוץ מזה, הייסמית' בעצמה עבדה פעם זמנית בכלבו במנהטן, והוקסמה עד שורשי השיער מלקוחה יפהפייה.

את הסיפור כתבה הייסמית' מיד אחרי שגמרה לכתוב את 'זרים ברכבת', רומן המתח הראשון שלה, שלימים אומץ על ידי היצ'קוק וזכה להצלחה מסחררת כמו שיזכו ספרים אחרים של הסופרת עטורת הפרסים והשבחים - 22 רומנים בסך הכל, בהם סדרת מר ריפלי, ועוד קובצי סיפורים קצרים רבים - שרובם ככולם ספרות מתח פסיכולוגית. המו"לים שלה ציפו שתכתוב עוד ספר כמו 'זרים ברכבת', ולא רצו להוציא לאור את 'קרול', שנקרא אז The Price of Salt, והוא היחיד מספריה שאין בו מוות אלים. אז היא הוציאה אותו בהוצאה אחרת ובשם עט, קלייר מורגן, וב־1953, אחרי שנה של ביקורות מכבדות ומכירות איטיות, מהדורת הכריכה הרכה כבר נמכרה במיליון עותקים.

באחרית דבר שהוסיפה למהדורת 1990 של 'קרול' - ומובאת גם בתרגום לעברית (ראו מסגרת משמאל) - כתבה הייסמית' כי המשיכה אל הספר "הייתה טמונה בסוף השמח שלו מבחינת שתי הדמויות הראשיות, שלפחות התכוונו לנסות ליצור עתיד יחד. לפני ספר זה, הומוסקסואלים ולסביות ברומנים האמריקאים נאלצו לשלם על הסטייה שלהם בחיתוך ורידים, או שהטביעו את עצמם בבריכה, או שנאלצו לחזור להטרוסקסואליות (כך נכתב), או להתמוטט - לבד, אומללים ומנודים - לתוך דיכאון שהיה שווה ערך לגיהינום". הייסמית' מוסיפה ומספרת: "רבים מהמכתבים שהגיעו אליי נשאו עימם מסרים כמו, 'הספר שלך הוא הספר הראשון מהסוג הזה עם סוף שמח! לא כולנו מתאבדים ורבים מאיתנו מסתדרים מצוין'. אחרים כתבו, 'תודה על כתיבת סיפור כזה. זה קצת דומה לסיפור שלי...' וגם, 'אני בת 18 ואני גרה בעיירה קטנה. אני מרגישה בודדה כי אני לא יכולה לדבר עם אף אחד'" (אגב, לכותבות כאלה הייסמית' המליצה לפעמים לעבור לעיר גדולה, שבה יכירו מגוון גדול יותר של אנשים!)

והנה, לכבוד הסרט החדש, וכ־20 שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה במסגרת חניכתי העצמאית כלסבית, אני חוזרת וקוראת ב'קרול' של הייסמית', בהתחלה באנגלית ואחר כך בתרגום לעברית. עדיין כל כולי התרגשות וסופרלטיבים. וגם גילויים חדשים. למשל, אני מגלה שהסוף בכלל לא שמח. ידעתי ושכחתי, ונזכרתי כעת, שקרול בעצם צריכה לבחור בין בתה לבין אהובתה - בדיוק כפי שנדרשה המאהבת של הייסמית', קתרווד, באותו משפט גירושים אכזרי שבו איבדה את המשמורת על בתה. הבחירה הטרגית של קרול באהובה מהולה כולה בעצב הנורא על ההתרחקות מבתה.

וגם גיליתי, שמה שמעורר בי הזדהות עצובה כל כך וטובה הוא לא רק קטעי התשוקה והאהבה, לא רק תיאור האופן שבו תרז נכרכת אחרי קרול, כמו שנכרכתי אני בגילה אחרי איזו "קרול" תל־אביבית משלי; אלא בעיקר האופן המעודן והמדויק שבו הייסמית' מתארת את חוסר המשיכה של תרז לחבר שלה, ריצ'רד, טוב המזג והמקסים, שרוצה להינשא לה, והיא מחבבת אותו, אבל לא כמו שכלואה מחבבת את אוליביה, אלא חיבה אחרת, כזאת שלא מחזיקה, שלא מסעירה, והיא יודעת שהיא אמורה להרגיש אחרת, אבל לא מצליחה.

או כפי שמתארת המספרת: "היא ידעה מהצעד הראשון שעשה שהוא עומד לבקש זאת ממנה. עכשיו חשה אומללה ומבוישת, ריחמה על עצמה ועליו, כי זה היה כל כך בלתי אפשרי, וכל כך מביך כי היא לא רצתה בזה. תמיד היה המחסום האדיר הזה, מכיוון שהיא אפילו לא רצתה לנסות את זה, מה שהפך את כל זה לאיזו מין מבוכה איומה ולא יותר, בכל פעם שביקש ממנה".

בכתבת דיוקן על הייסמית' שהתפרסמה באחרונה ב'ניו־יורקר' מצוין שהייסמית' בעצמה ניסתה, ולא הצליחה, להיות הטרוסקסואלית; ואולי מתוקף ניסיונה ידעה לתאר בנונשלנטיות, באופן מרגש ונדיר כל כך בספרות, את האי־משיכה־ההטרוסקסואלית: "היא זכרה את הלילה הראשון שהרשתה לו להישאר, והתייסרה שוב מבפנים. זה היה כל כך לא נעים, והיא שאלה כשהיו ממש באמצע, 'ככה עושים את זה?' איך יכול להיות שככה עושים את זה אם זה כל כך לא נעים, חשבה".

הייסמית', שעישנה גולואז ואהבה לשתות, שלא לומר הייתה אלכוהוליסטית, היא אחת הסופרות הנערצות עליי, בעיקר בגלל העובדה שהעזה לכתוב את 'קרול' כנגד כל הסיכויים, כנגד הנטייה הספרותית הרגילה והמצליחה שלה, כנגד המו"לים וכנגד רוח הזמן של שנות ה־50 בארצות־הברית. אני בוחרת להעלים עין מכמה דברים אחרים שמספרים עליה: שהייתה מיזנתרופית, שהייתה אנטישמית וגזענית כלפי שחורים, שהעדיפה חברת חיות על פני בני אדם, ושחיות המחמד האהובות עליה במיוחד היו חלזונות - מספרים שבאה פעם למסיבת תה באנגליה עם תיק צד שבו המון חלזונות תלויים שמחים וטובי לב על עלה חסה רענן.

אבל זה לא באמת חשוב. הייסמית', שמתה מסרטן הדם ב־1995, פתחה את הדלת לכל כך הרבה דמויות לסביות בספרות שבאו אחריה - רומנים טובים, ורומנטיים, ובלשיות, וסיפורים קצרים - וזה שווה כל כך הרבה. ואם אומרים ש'קרול' הוא רומן רומנטי, אני אומרת שגם 'גאווה ודעה קדומה' הוא רומן רומנטי. מה שמזכיר לי שתרז, המוקסמת מקרול, אומרת לה באנגלית: You are magnificent. המתרגמת שמה בפיה את הסופרלטיב של שנות האלפיים: "מהממת". נדמה לי שהתרגום לעברית קצת מחמיץ את המשלב של התקופה ושל המעמד הכלכלי. נדמה לי שקרול, בעיני תרז, אינה מהממת אלא נפלאה. וזה בכלל לא רע. •