פופ אפ
הם התחילו כחיילים משוחררים תמורת 600 שקל בחודש והפכו לסנסציה שהוציאה בנות 12 מדעתן והכניסה אותן לרכב של יס"מ כדי להצליח להגיע להופעה הבאה. היי פייב התפרקה בגלל הלחץ והאגו ומתאחדת עכשיו כדי לא להתחרט בגיל 60
את יום העצמאות של 1998 בילתה להקת היי פייב באמבולנס. לא בגלל פציעה משונה או דלקת קבוצתית במיתרי הקול, פשוט רק ככה היה להם סיכוי להגיע בזמן ל־10 הופעות ב־36 שעות.
"היה לנו אמבולנס צמוד והיו מפעילים את הסירנות שיפנו לנו את הדרך", נזכר מייקל הרפז. "המאבטחים ישבו בוואן של הלהקה, המעריצות היו קופצות עליו ואנחנו היינו עוברים. לפעמים בכניסה לעיר היו מעבירים אותנו לרכב צבאי או רכב של יס"מ ונכנסים איתו עד למתחם ההופעה. בכל פעם שהתקרבנו לרמזור השוטר ברכב היה אומר בקשר 'תשנו לי לירוק' והרמזור היה מתחלף לירוק בשבילנו".
גם אייל דסאו־צפריר זוכר את הבלגן. "כבר לא ידענו איפה אנחנו. עליתי לבמה בשדרות ואמרתי, 'ערב טוב עתלית'. לא היה ווטסאפ, אבל איכשהו הילדות היו מגיעות לכל מקום שהיינו בו. כל פעם ניסו משהו חדש כדי להגן עלינו".
מילדות בנות 11?
הרפז: "הן היו רצות אלינו כמו להקות נמלים ענקיות! וילדות בנות 11 אתה לא יכול לדחוף, אז המאבטחים לא ידעו מה לעשות. פעם אחרי הפסטיגל תיכננו להטעות אותן, שלחו את הרכב לצד אחד של יד אליהו ואנחנו היינו אמורים לצאת לרכב בצד השני, אבל התכנון השתבש. יצאנו החוצה, הדלת ננעלה ופתאום מצאנו את עצמנו בכניסה הראשית. אלפי ילדות קרעו לנו את הבגדים, לאמיר תלשו את השערות, אני נשכבתי על גג של רכב וככה חולצתי משם".
מזל.
"בהופעות היו בנות שזייפו התעלפות ואז מד"א פינה אותן באלונקה. פתאום הן היו קופצות מהאלונקה לבמה. היו כאלה שחרטו את השמות שלנו עם סכינים על היד ואיימו בהתאבדות. יום אחד הגעתי הביתה וילדה בת 17 חיכתה לי במקלחת. התקשרתי להורים שלה והזמנתי לה מונית".
"גרתי אז בשדרות חן בתל־אביב", מוסיף עידן יסקין, "מעריצות ציירו גרפיטי על המדרכה 'הבית של עידן' וחיצים מהיכל התרבות עד הבית שלי, כמו סימני דרך. היינו צריכים לעבור דירה כל כמה חודשים כי עשרות בנות חיכו לנו מתחת לבית".
ומי היה הכי פופולרי?
כולם: "אמיר".
פרישר גוטמן: "היו ארגזים שבכלל לא הייתי פותח כי ידעתי שאעבור עוד מעט. פרצו לי לבית, שדדו לי דברים. פעם גנבו דיסקים שהיו נורא חשובים לי - באותו יום אמרתי לעצמי, 'למה היית צריך את החרא הזה?' שנים אחר כך בחורות היו מגיעות ל'מרי לו' עם קערות שלקחו לי מהבית".
¥ ¥ ¥
20 שנה עברו מאז הוקמה להקת היי פייב, הרבה השתנה מאז, אבל כמה אבני יסוד בקיומנו לא זזו מילימטר. גם אז ביבי היה ראש הממשלה, סיינפלד היה סחורה חמה וגם הבקסטריט בויז. ישראל הייתה פוסט־טראומטית לאחר רצח רבין ובשיאו של גל פיגועים אימתני. גיבורי הרוק שלטו בסצנה המוזיקלית אבל הכיסא שלהם התנדנד לאחר רעידת האדמה של אסון ערד. דור הזהב של הרוקסן עמד לפנות את הבמה. דנה אינטרנשיונל הרימה את דגל הפופ, אבל הרדיו הישראלי שידר מלנכוליה עגמומית. בעולם פרחו הרכבי בנים כמו טייק דאת ואן סינק ובהד ארצי החליטו יעל לוי וחיים שמש שהם רוצים גם. שווה לשים כמה ג'ובות, 200 אלף דולר, כדי לרקוח להקת מעבדה, יש מאין.
עכשיו יושבים מולנו אמיר "היפה", עידן "הרגיש", אייל דסאו־צפריר "המתנחל הלוהט", מייקל "האמריקאי", ואייל "השרירי", תוצרי הניסוי הכי מצליח בפופ המקומי. אחרי שנים של ניסיונות מצד מפיקים, הם מתאחדים להופעה אחת, 9 באפריל בהיכל מנורה מבטחים בתל־אביב. עכשיו הם נזכרים איך הכל התחיל, למה זה נגמר ומה קרה בדרך.
"'דרושים בחורים שיודעים לשיר ולרקוד, בעלי מראה נאה, נא לפנות למשה קפטן'. הוא היה אחראי על ההפקה ומנהל הלהקה. הגיעו 500 איש", נזכר יסקין.
דסאו־צפריר: "כל מי שהגיע היה בוגר להקות צבאיות או חבורות זמר. אני סתם חיפשתי עבודה. לא שרתי קודם בכלל. עבדתי בדיסקונט באלנבי. ניהלתי את חדר עסקאות החוץ, אבל השתעממתי ורציתי פרנסה אחרת. באתי יחף עם שיער ארוך וזקן צרפתי. בבנק שאלו אותי מה קורה ואמרתי שאעבוד אצלם בבוקר ואחרי הצהריים אהיה בלהקה. הייתי קלולס לגמרי".
שחר: "אני גרתי בפתח־תקווה ועבדתי בבניין. לאודישנים הגעתי עם עידן, אנחנו מכירים מגיל 16 והוא הודיע לי".
דסאו־צפריר: "גם יהודה לוי הגיע. הצניחו אותו לקראת סוף האודישנים אבל הוא לא נכנס כי היה צעיר מדי".
פרישר גוטמן: "לא בגלל הגיל. הוא כבר היה סוג של כוכב ולכן ויתרו. בכלל, האודישנים התמקדו יותר בפסיכולוגיה מאשר בכישרון".
ביום הגורלי נשארו שמונה. שי להב מהקספרים היה המנהל המוזיקלי. "הוא בא מולנו ואמר, 'אנחנו הולכים לשים את השמות על הקיר. מי שלא ברשימה, תודה רבה. אבל זה לא סופי'", אומר הרפז, "נשארנו חמשתנו. היו 30 שניות שעמדנו יחד מחוץ לדלת. נכנסנו ואז האווירה השתנתה והבוחנים התחילו לחייך".
פרישר גוטמן: "הם רצו לדעת שהם לוקחים אנשים שיעבדו, יקרעו את התחת ויביאו תוצאות, פחות היה אכפת להם שנהיה חברים. העיקר שהפרויקט יצליח".
יסקין: "הם חשבו שנהיה יותר בובות על חוט".
השנה הראשונה הייתה סוג של טירונות. להפוך חמישה חיילים משוחררים, חלקם עם חלומות מוזיקליים גדולים, אחרים רק באו להתפרנס בכבוד, ליחידה מגובשת, שרה ורוקדת עם אש בעיניים וג'ל בשיער.
"התחלנו באימוני כושר. צריך להתייצב לאימון בשמונה בבוקר", נזכר פרישר גוטמן, "לי זה היה קשה מאוד. גרתי בקריות וקמתי בארבע בבוקר כדי להיות בשמונה בתל־אביב".
דסאו־צפריר: "בנו לנו לו"ז תוך כדי תנועה. חדר כושר בהולידיי אין, שעה בג'קוזי אחר כך. הם לא באמת ידעו מה הם עושים שם. לא הייתה תוכנית־על".
הרפז: "לקח לנו זמן להכיר אחד את השני. גם לי היה מאוד קשה. בקושי הבנתי עברית כי באתי מארה"ב. חודש וחצי לפני האודישן עדיין הייתי דוגמן בניו־יורק. איתן פוקס היה שם עם 'שירת הסירנה' והלכתי לפרמיירה. הוא וגל אוחובסקי חשבו שזה מגניב שאני דובר אנגלית ועברית ורצו שאשחק ב'פלורנטין'. אז באתי לארץ ואיתן סיפר לי על האודישנים של היי פייב. בהתחלה הצטערתי שבאתי. לא הבנתי את הבדיחות. את הדחקות. את ראשי התיבות. הייתי מאוד מתוסכל. אבל התחברנו".
שחר: "זו הייתה שנה של שיא הפיגועים. יום אחד הרכב שלי לא הניע והייתי צריך להגיע במונית שירות. באזור בורסת היהלומים עלה בחור עם תיק ומעיל גדול וזז הרבה במושב. נראה לא רגוע. פחדתי לסיים את חיי ככה. אמרתי לנהג שיעצור והלכתי מרמת־גן לתל־אביב. לא היה לי איך להודיע. לא היו לנו סלולר".
הרפז: "היה סלולר להקתי אחד".
פרישר גוטמן: "קיבלנו דמי כיס משעשעים של 600 שקל בחודש ובמקביל היית צריך לפרנס את עצמך. חייתי על חסכונות. התפרנסתי מדברים מזדמנים. הייתי רקדן במסיבות רווקות. לכמה בחורות יש עד היום תמונה שלי עם מגבת על הזין".
הרפז: "זה לא יהיה בהופעה, אל תבנו על זה".
יסקין: "היינו חיים על שימורים, אוכלים ופלים שקנינו בשוק הכרמל, 3 ב־10".
פרישר גוטמן: "היינו צעירים ופחות אכפת לך מה אתה אוכל. אבל כשאתה יודע שכולם בסוף ירדפו אחריך, יש מוטיבציה לעבוד. הבטיחו לנו אלבום אחד לפחות. זה היה משהו. מבחינת החברות בינינו זו הייתה השנה הכי טובה".
מה היה הרגע הכי קשה?
דסאו־צפריר: "התעקשו ללמד אותנו בלט. כל הזמן נפלתי והייתי מאוד מתוסכל. פירואטים, איך אני עושה את זה לעזאזל? הבעיה הייתה שאמרו לנו לא לספר כלום לאף אחד אז הסביבה לא הייתה יכולה לעזור לך".
שם הלהקה הומצא קרוב להשקה שנקבעה לינואר 1997. "הוצעו שמות כמו בורדו, גולדה, פרויקט חמש, קפטן בויז", אומר הרפז, "אני באתי עם היי פייב. התקבל".
היום הגדול הגיע. היי פייב הוצגה במסיבת עיתונאים והשיקה את הסינגל הראשון, 'אני'. "בהד ארצי עשו לנו סימולציה כדי להתכונן לכתבים אבל הגענו והכל הלך הפוך", נזכר דסאו־צפריר, "לבשנו בגדים מוזרים".
פרישר גוטמן: "זה היה קטסטרופה. שמתם את התמונה המזעזעת עכשיו שוב בעיתון. באמת תודה רבה".
דסאו־צפריר: "זה לא נראה לנו מגוחך אז. זה היה שיא האופנה".
יסקין: "זה היה מגוחך גם אז".
דסאו־צפריר: "השיא היה ששלמה ארצי הגיע למסיבת העיתונאים של היי פייב כדי לשמוע. הד ארצי הזמינו אותו".
פרישר גוטמן: "היינו בלחץ ואמרו לנו שיש מישהו שרוצה לומר שלום. אמרנו שאין מצב עכשיו וככה פיספסנו פגישה עם שלמה ארצי".
דסאו-צפריר: "אמרו לנו ששלמה ירד למטה, מזמזם את השיר שלנו".
יסקין: "כמה שעות אחר כך זה כבר עבר לרפי רשף ודיברו עלינו בחדשות".
דסאו־צפריר: "גרתי באלנבי בת"א והייתה חנות של צילום. נכנסתי ואיזה זקן אמר לי, 'ראיתי אתכם, אתם נחמדים'. זה היה המעריץ הראשון שלנו".
דסאו־צפריר: "ואז בהד ארצי אמרו לנו, 'תדעו שאתם מצליחים כשנהגי מוניות יזהו אתכם'".
את טבילת האש בפריים טיים של ערוץ 2 עשו אצל דודו טופז. פרישר גוטמן: "אצל דודו טופז ידעת מה הוא מרגיש לפי הכאפה בסוף. נשיכות זה לא עלינו. הוא נתן כאפה חזקה. אני זוכר אותו מצטרף לצרחות של המעריצות".
¥ ¥ ¥
למרות שאת השנה הראשונה העבירו חברי הלהקה בתחושה שהם אוטוטו מתפרקים, הפופ הפשוט והאפקטיבי של היי פייב התקבל בזרועות פתוחות. הרדיו התמלא בלהיטים, את חלקם הם כתבו בעצמם, 'יום מעונן', 'עומד על צוק', 'כולם רוקדים עכשיו', 'אני', 'אין לנו מה להפסיד', 'ילדי התשעים' ו'מקדש האהבה'. האלבומים נמכרו בעשרות אלפי עותקים. ישראל המצ'ואיסטית התרגלה לחמישה גברים בלבוש צמוד מדי, לא לפני שהדביקה להם תדמית של גייז בארון. "אפילו כשהתחתנתי", מצהיר דסאו־צפריר, "עדיין היו בטוחים שאני גיי. אני זוכר שאלי ישראלי שאל אז את אשתי אם היא הכיסוי שלי".
הרפז: "בהתחלה היו צועקים לנו, 'הומואים, לוזרים'. לי זה לא הפריע. זה היה סוג של מחמאה. אם אתה גיי סביר שאתה חתיך, יודע להתלבש ויודע לזוז".
פרישר גוטמן: "כשאייל התחתן היו שלטים של מעריצות בנוסח 'שיהיה לך סרטן בכוס'. לא פחות".
דסאו־צפריר: "בארץ היה רק רוק ופתאום באנו ועשינו פופ. אמרו עלינו, 'דוגמנים, בובות על חוט', רק לא זמרים. היינו נוסעים לבתי ספר והבנות היו מתלהבות, הבנים לא".
פרישר גוטמן: "כי לקחנו להם את הבנות".
הרפז: "עד שטל ברמן הכריז שהוא מעריץ שלנו. זה התקבל בתדהמה כי הוא היה סוג של מנטור תרבותי, נתן לנו את הלגיטימציה".
יסקין: "עבדנו כל הזמן. חיינו בעיקר בתוך הוואן ולא היה זמן ללכת ברחוב ולעשות שופוני. שי להב היה מספר שברוקנרול אתה מוציא שיר טוב או שניים, מופיעים בלילה, קמים בצהריים, יושבים בקפה בשינקין ומסתכלים על הכוסיות. לנו היו חיים שונים לגמרי. עבודה מבוקר עד לילה. לא היו בכלל חופשים".
דסאו־צפריר: "הזמינו אותנו להופיע יום אחד מול אנשי שב"כ. הם היו בשוק. אנחנו משתוללים על הבמה והם בקושי מוחאים כפיים. אנשים בפנים חתומות לגמרי. מאוד מבאס".
ובשאר ההופעות - טירוף?
הרפז: "הופענו בסחנה, וזו פעם ראשונה בהיסטוריה שהמקום נסגר".
דסאו־צפריר: "כל הבנות שנפצעו בהופעה ביום העצמאות בכיכר רבין באו מבית החולים לסחנה עם ראש שבור".
פרישר גוטמן: "בהתחלה לא קלטו בכלל שצריכים מחסומים במקומות של ההופעה. פתחו סיבוב הופעות ראשון במקומות קטנים כדי לבדוק. במלון עדן בטבריה שברו את שער הכניסה. דברים מטורפים התחילו לקרות. החברה הייתה מפצה כל אולם כי שורות של כיסאות הושמדו מהשתוללות של ילדות בנות 10 עד 14".
דסאו־צפריר: "הציגו אותי באיזו חתונה בפני שמעון פרס והוא אמר, 'כן, אני יודע, זה אייל מהיי פייב'".
מבקרי המוזיקה חבטו בהם בדרך כלל. "כתבו שהמוזיקה שטחית ורדודה ואנחנו פה רק כדי לעשות כסף", אומר דסאו־צפריר, "לא ציפו מאיתנו למוזיקה איכותית אבל השקענו המון והגיע לנו יותר קרדיט".
יסקין: "השיא היה כשעשינו קאבר לשיר של ברי סחרוף, 'לחץ'. היה איזה מבקר ששכח שזה של סחרוף וכתב, 'איזה טקסט עלוב'".
דסאו־צפריר: "קטלו את המוזיקה שלנו בלי חשבון. לא ידעו איך לאכול אותנו. יאיר לפיד שאל אותנו בתוכנית אם היינו קונים דיסקים שלנו. אז אמרתי שלא בטוח אבל כן הייתי נותן צ'אנס".
פרישר גוטמן: "ישראל לא הייתה ערוכה לפופ בכלל. הקביעה הייתה שאם אתה לא שר בימי זיכרון, אתה לא אמן. בצירוף מקרים מצמרר יצא ש'יום מעונן' עלה בסמוך לאסון המסוקים. הרדיו לא היה יכול להשמיע משהו כמו 'ימים של אושר'. אבל בסוף זה לגמרי תפס. גם השיר הזה. בתעשייה היה מי שראה אותנו כפדיחה. אנשים שכתבו לנו שירים התחבאו מאחורי שמות בדויים. אהוד מנור, שתמיד עזר לאנשים צעירים, וחנה גולדברג היו שניים שלא התחבאו למשל".
יסקין: "מאיר אריאל ז"ל פגש אותי פעם בשניצלים של ציון, המקום שעליו הוא כתב את השיר, והזמין אותי הביתה. הוא ותרצה שאלו אותי אם קיבלנו אלבום זהב ואמרתי שבטח. ואז תרצה אמרה, 'מאיר מופיע כל כך הרבה שנים ועדיין לא קיבל אלבום זהב'. הרגשתי פתאום כאילו עשיתי משהו רע. בנאדם עם טקסטים מופלאים לא הגיע לאלבום זהב, אנחנו כן".
הרווחתם כסף?
פרישר גוטמן: "בעיקר אחרי שמייקל עזב ב־99'. התפנו עוד אחוזים".
דסאו־צפריר: "איו ספק שחברת התקליטים הרוויחה יותר. לא הסתדרנו כלכלית".
פרישר גוטמן: "בהתחלה באמת היה נראה שניצלו אותנו. אתה ילד בן 20 ולא מתעסק בכמה מרוויחים מלמכור עטיפות לבית ספר. היו רגעים מתסכלים. אתה עושה שלוש־חמש הופעות ובסוף מרוויח נחמד, לא יותר. אבל בדיעבד ואחרי שהבנתי מה קורה בחוזים בארץ, אפשר לומר שהחברה הרוויחה המון כסף אבל מצבנו לא היה נורא. היום יש חוזים דרקוניים פי עשרה".
¥ ¥ ¥
אם המעריצות היו בטירוף בזמן שהלהקה פעלה במלוא המרץ, הרי שהסוף, בשנת 2000, מצא אותן במצב קטטוני. איומי התאבדות, חתכים בפרקי היד וים של דמעות. אבל רגע, למה בכלל להתפרק? הבקיעים התחילו להיווצר באופן הבנאלי שקורה לרוב הלהקות המצליחות. לחצים מבחוץ, לחצי אגו מבפנים איימו לקרוע אותם לגזרים. התלכיד החזיק מעמד עד שכבר לא.
"המשכנו לעבוד קשה", נזכר יסקין, "ופתאום אמרנו מה קורה הלאה? לאן הולכים מפה? ממשיכים לעבוד קשה. אלבום חדש ועוד אלבום. לא הייתה מנוחה. הוצאנו עוד ועוד שירים. נשבר. חשבנו שנכון לפרוש בשיא".
פרישר גוטמן: "כשמייקל עזב היינו מאוד קרובים לפירוק הלהקה. החזקנו בקושי עוד איזו שנה".
מייקל, ככה עושים?
הרפז: "התגעגעתי להורים בארה"ב וחברה שלי שיגעה לי את השכל. ללהקות האלה יש חיי מדף. מבחינתי השגנו את הכל, שברנו את כל השיאים. הכל ביחד הביא אותי להרגשה שמיצינו. היה לי לאן לחזור וחתכתי. זו הייתה החלטה מאוד קשה".
בכוורת ובמשינה היו מכות. אצלכם?
פרישר גוטמן: "איפה, היינו חננות".
דסאו־צפריר: "חבל שלא היו מכות כי זו דרך לפרק מתח. ככה היה צריך לעשות. עכשיו גם מכות כבר לא יעזרו לנו".
פרישר גוטמן: "מבחינה נפשית היינו במצב בלתי אפשרי. הייתה מעטפת חיצונית שעבדה על אוטומט ובפנים היה ריק גדול מאוד".
דסאו־צפריר: "אני זוכר שהיה כבר לא נעים. אגו זה מה שמזיז אותנו בעולם וזה גם מה שעוצר אותנו. כל המריבות, הכעסים, והקליקות נבעו מהרצון של האגו של כל אחד מאיתנו להישמע".
שחר: "גם לי היה לא נעים. הייתה דינמיקה לא טובה. אני כבר רוויתי את הקבוצתיות הזו וייחלתי לחופשי, לאינדיבידואליות, לשקט, לחזור הביתה בלי לו"ז אינטנסיבי. גם הסלביות הייתה יותר מדי עבורי".
פרישר גוטמן: "בקיצור, כבר היינו כולנו אחרי הצוק".
עברתם משבר אחרי הפירוק?
דסאו־צפריר: "היה לי סוג של אגורפוביה במשך שנתיים. לא יצאתי הרבה מהבית. הגיע לי עד לפה".
הרפז: "כשחזרתי לארה"ב ממש התנתקתי, אי שם בדטרויט. ועדיין הייתי בפארנויה. לא הסתובבתי בקניון ובקולנוע גם שם לפחות שלוש שנים. אני זוכר את עצמי באיזה קניון שומע בנות צורחות ומהאינסטינקט רץ להתחבא בשירותים. עד כדי כך".
יסקין: "לא יכולתי לשיר חצי שנה אחרי כי מיתרי הקול שלי נחסמו נפשית. למחרת בבוקר, אחרי הפירוק, אנשים כבר שאלו אותי מה קורה איתי ואני רק רציתי שקט".
דסאו־צפריר: "כשהתפרקה הלהקה באה מישהי מהד ארצי ואמרה לי, 'לך תעשה הכל חוץ ממוזיקה'. בהתחלה נעלבתי, אחר כך הבנתי. עד היום מהדהד לי משפט של מייקל, 'הרבה אנשים יגידו לך שהם אוהבים אותך אבל תזכור שזה לא אמיתי'".
הרפז: "כמה שתנסה להיות אדם שפוי, אתה מתחיל להאמין שההערצה הזו היא המציאות שלך. שהחרא שלך פחות מסריח מזה של אחרים".
בראייה לאחור, מה מביך אתכם היום?
פרישר גוטמן: "הפסים הסגולים בשיער. מי שחשב על זה צריך להתנצל. יכול להיות שבעוד 20 שנה נסתכל על האיחוד ונגיד, 'אוי מה עשינו'".
שחר: "יש המון דברים. אני מסתכל על עצמי רוקד, זז ולבוש ככה ואומר לעצמי, 'איך לעזאזל הסכמת?'"
דסאו־צפריר: "דווקא מאוד אהבתי אותך ב'מקדש האהבה'".
רובם מגיעים לאיחוד אחרי שנים מחוץ לעסקי המוזיקה. אייל שחר (42), הוציא תקליט סולו בשנת אלפיים, אחרי הפירוק. "הוא מכר בערך 12 אלף עותקים ועד היום אני מרוצה ממנו", אומר שחר. לאחר מכן הופיע עם גלי עטרי, החליט על שינוי כיוון ולמד בקורס מאמני כושר בווינגייט. הוא התמקצע, פתח חברת ייעוץ תזונה ואימוני כושר למוסדות וחברות ומנהל מספר חדרי כושר. ב־2005 כתב לשירי מימון את 'השקט שנשאר' יחד עם פיני ארונבייב שהפך להצלחת אירוויזיון. בהמשך כתב לרוני דואני את הלהיט 'סוכרייה' והלחין לבוסקילה את 'רק אל תגיד'. לפני כשבע שנים הוציא את הסינגל 'לא חשוב לאן' שלא תפס. "המוזיקה היא המאהבת הקבועה. אתה חוזר אליה תמיד כשאתה צריך סיפוק. עכשיו אני חוזר עם חברים והיא מוכנה לקבל את כולם".
עידן יסקין (41) עבר לתפקיד של מדריך במוזיאון הילדים בחולון, היה גנן בגן ילדים בתל־אביב, השתתף בהצגות ילדים כמו 'כספיון' ("הייתי צריך לייצר גמישות של דג"), השתתף בהצגה 'מה? ריחואנה!' בתיאטרון 'קרוב' של ניקו ניתאי ועבד גם כמדריך קולי. ב־2007 עזב לניו־יורק. הוא עבד שם בחנות ספרים, אחר כך ניהל מסעדה ולפני חמש שנים התחתן עם בחורה שוודית. "לא נגעתי במוזיקה או בריקוד מאז. בעצם נתתי שיר לצביקה פיק. זה נחשב?"
מייקל הרפז (43), נשוי פלוס שתי בנות, נשאר בתחום ואפילו חנך דור חדש של חתיכים מזמרים בתפקיד המנהל האמנותי של להקת הבנים בויבנד. הוא השתתף בקדם־אירוויזיון, הוציא שירים חדשים, יצא לסיבוב הופעות עם אדם ואילנה אביטל. כיום עובד בתחום סרטי התדמית לחברות סטארט־אפ.
אייל דסאו־צפריר (42), נשוי פלוס שלוש בנות, השתלב בחברת אורנג' וניהל את תחום המשחקים הסלולריים שלהם. בהמשך חי בניו־יורק במשך ארבע שנים, התעסק בנדל"ן, חזר לישראל ופתח חברה למשחקים חינוכיים בסלולר. הוא משקיע בסטארטאפים, שותף בבר צינה בתל־אביב, מתנדב כמורה לצילום בבית ספר בת"א ולא פגש מיקרופון מקרוב מאז הפירוק. "לא רציתי לעשות חלטורה".
אמיר פרישר גוטמן (39), נשוי פלוס אחד, נשאר הצלע המוכרת ביותר בחמישייה. המשיך להוציא שירים ואלבומים, השתתף בפסטיגלים, כיכב במחזמר 'מרי לו', הגיש תוכניות, כתב לאחרים והפך לאחד הבמאים המבוקשים בתעשייה.
"הטוויסט הגדול היה ב'מרי לו' בהבימה", הוא מספר, "ההגעה אל מאחורי הקלעים היה הדבר הכי טוב שקרה לי".
אבל לפני הכל חייבים להתעכב על שאלה שלא עלתה מאז 1996, למה פיי גוטמן?
"זה קיצור של פייגר, כוח בגרמנית. בתור ילדים, לאחים שלי ולי הייתה בעיה קשה עם השם הזה, התעללו בנו. כשהוריי התגרשו הודעתי שאני ישות משל עצמי וקיצרתי את השם. את גוטמן הוספתי כדי להמשיך את שם סבי ז"ל, מצד אמא, שהייתה בת יחידה. סבא, ניצול אושוויץ, היה הראשון במשפחה שהחליט לבדוק אם אני גיי ושלח את אבא שלי לשאול אותי בגיל 16 אם החששות שלו אמיתיים. הייתי בשוק והכחשתי כמובן. סבא אלכס לא ויתר. הייתי ילד מהקריות שנוסע לפעמים בחמישי וחוזר בשני אז הוא שאל אותי אם אני פרפר, כי ככה היו קוראים פעם להומואים. ככה יצא שסבא הפך להיות האיש הראשון שהתוודיתי בפניו".
איך הוא הגיב?
"הוציא קונדום מהכיס ושאל אם אני יודע מה זה. אחרי שהלך לעולמו מצאנו אוסף פורנו מפואר שלו, מ־1964 בערך. זה לא היה בצוואה אבל מישהו נתקע עם זה".
¥ ¥ ¥
בשביל מה חמישה גברים בני 40 ומשהו צריכים להתרוצץ על במה ולשיר המנוני נאיביות שכתבו לפני 20 שנה אחרי שכבר שקעו בבורגנות נינוחה. ההסבר שכולם מצקצקים מאז היוודע דבר האיחוד: בשביל הכסף, כמובן.
ההסבר שהם נותנים: "לא בשביל הכסף".
ברצינות?
פרישר גוטמן: "מבחינה היסטורית ללהקה הזו מגיע איחוד כמו שצריך. מייקל עבד בזה ואייל עזר לזה לקרות בחודשיים האחרונים בעבודה קשה ובסופו של דבר מה ששבר אותי זה משפט שינאי בן זוגי אמר לי - 'אם תמשיך לסרב, תגיע לגיל 60 ותצטער'. בשנים האחרונות הציעו לנו להתאחד בשביל קמפיין וזה בדיוק מה שלא רצינו".
דסאו־צפריר: "לכמה אנשים יש אפשרות לחזור במהלך חייהם לעבר, לנקודה שבה היה להם מאוד כיף?"
יסקין: "אני בן 42 עוד מעט ואשתי בכלל לא ראתה אותי על במה. עכשיו יש לי הזדמנות".
פרישר גוטמן: "נזרק באוויר שלמישהו נגמר הכסף בחשבון הבנק. אם היינו עושים את זה בשביל הכסף, זה כבר היה קורה לפני שלוש שנים".
והפחד מלהיראות פתטיים?
יסקין: "אין מצב שניראה פתטיים, לדעתי. דיברנו הרבה על איך נעשה את הדבר הזה הכי טוב שאפשר, כדי שלא יקרה שמישהו יכתוב - או יחשוב - שאנחנו פתטיים".
דסאו־צפריר: "אבל תמיד יהיה מישהו שיכתוב ככה".
יסקין: "גם אז כתבו. התעסקנו בעשייה".
דסאו־צפריר: "זה יותר גדול מאיתנו ואין כאן אינטרס. הדבר הזה מאוד חזק ובלתי אפשרי שזה לא היה קורה".
יהיה לכם כושר לכל הריקודים?
דסאו־צפריר: "מישהו שאל אותי איך תרקדו כמו פעם. אמרתי, 'למה צריך כמו פעם'. נעשה אחרת".
פרישר גוטמן: "לנו יותר חשוב שתהיה להקה על הבמה. אולי נרקוד פחות אבל ניתן את הפאן של להיות שם באמת. אחת הסיבות שבגללן לקח לנו חמש שנים להתאחד זה הפחד - מי יבוא להופעה. אנחנו הולכים להשקיע בה את כל כולנו. אנחנו רוצים להיות מדויקים ואם נעשה 18 שירים נצטרך פלייבק מלא, אבל אנחנו רוצים לשיר. נביא את עצמנו לרמה הנדרשת מבחינת כושר. בגודל של הבמה המתוכננת צריך כושר רק ללכת מקצה אחד לשני".
דסאו־צפריר: "בחורות כותבות לי, 'תודה רבה, החזרת אותנו לגיל 15'. מה יותר כיף מזה? נורא נחמד לעשות גוגל ולראות היי פייב ולא בתור משהו מלפני 20 שנה".
לפנייה לכתב/ת 
