כך ישראל פיספסה אוסקר?

"איבדנו את סיפורו של האדם הפרטי בתוך השואה", מכריז לסלו נמש, במאי הסרט "הבן של שאול", שצפוי, לפי כל ההערכות, לקטוף את פרס האוסקר לסרט הזר. אם היה נדמה שאין לקולנוע עוד מה לחדש בתחום, בא נמש, במאי הונגרי־יהודי לא מוכר, ויצר את סרט השואה המדובר ביותר בשנים האחרונות, שתואר כיצירה חד־פעמית, מטלטלת ומהפכנית. הסרט זכה גם ב"גראן פרי", הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן, ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. "הבן של שאול", סרט הביכורים של נמש, גם הזניק אותו ממעמד של יוצר אנונימי שנאבק על כל פרוטה כדי ליצור את סרטו הראשון, לכוכב עולה בשמי הקולנוע הבינלאומי.

"השואה היא בראש ובראשונה טרגדיה של בני האדם הפרטיים שהיו בה, ובמקביל זו גם טרגדיה כללית", מסביר נמש. "אבל איכשהו, עם הזמן שכחנו את הפרטי. הרי השואה בכללותה היא נושא גדול, וקשה להכיל אותו על ידי התמקדות באינדיבידואל. מהסיבה הזאת החלטתי להפוך את הסרט שלי למסע אישי של הצופה מול סיפורו של אדם אחד, בלי להראות כל הזמן את כל מה שמסביב. את החלק הזה אני משאיר לדמיון של הצופה".

זה סוג של נגטיב לסרטי שואה הוליוודיים, כמו רשימת שינדלר, עם מאות הניצבים?

"בדיוק. אם אתה מראה יותר מדי, או יותר בגדול, אתה מאבד את הסבל של היחיד".

קריאת המרד של הבמאי הצעיר נגד הפיכת השואה לאירועים קולנועיים מפוארים ניכרת היטב בסרטו. "הבן של שאול" מתאר את חוויותיו מהפכות הקרביים של שאול אוסלנדר, יהודי הונגרי, שנמצא במקום הנורא ביותר עלי אדמות: בתוך המשרפות של אושוויץ, בתפקיד זונדרקומנדו — אותם אסירים שאולצו לנהל את שגרת ההשמדה של מיליוני היהודים שהובאו לתאי הגזים. בתוך הגיהנום הזה, שאול (בגילום השחקן ההונגרי המבריק גזה רוהריג) מנסה לארגן קבורה יהודית לילד אחד, שאותו הוא מחשיב כבנו.

"מסע בלתי ייאמן". לסלו נמש זוכה ב"גלובוס הזהב" | צילום: אי.פי.איי

החמצה היסטורית

המסע הזה, שיגיע בעוד שבועיים לטקס האוסקר, החל דווקא בירושלים. לחממת הקולנוע של ירושלים — מעין סדנת תסריטאות מרוכזת בניהול בית הספר לקולנוע סם שפיגל — הוזמן נמש בשנת 2012, יחד עם שורה של קולנוענים צעירים. הוא גם מודה בכך שלמדריכים הישראלים שלו יש לא מעט קרדיט בפיתוח התסריט מגרסה ראשונית לכדי תסריט ראוי לאוסקר.

"זה היה רעיון שהסתובב בראש שלי במשך שנים", נזכר נמש. "רציתי לספר סיפור על אדם נורמטיבי שהפך לעובד במשרפות. קראתי על הסיפור המופלא של הזונדרקומנדו בספר "מגילות אושוויץ", והתסריטאית הצרפתייה קלייר רויר עזרה לי לפתח אותו. בירושלים היה לנו עורך תסריט ישראלי יוצא מהכלל בשם קובי גל רדאי. הוא יעץ ועזר לנו במידה ניכרת להוציא אל הפועל את הרעיון, ולסיים את התסריט. הייתה לנו טיוטה ראשונית ורצינו לעשות אותה טוב יותר, וזה בדיוק מה שקרה בסנדה בעזרתו של קובי".

גזה רוהריג, מתוך הסרט "הבן של שאול" | צילום: איי-פי

אבל לצד הגאווה המקומית, אי־אפשר להתעלם מתחושת ההחמצה הקשה, שכן הסיכוי לאוסקר לסרט ישראלי של ממש היה קרוב מאי פעם. בשלב הראשוני של יצירת הסרט, ניסו נמש וצוותו ככל יכולתם לפתח אותו כקופרודוקציה הונגרית־ישראלית, אך כבר ברמת הלקטורה של הקרנות המקומיות היו מי שהיו קצרי רואי ודחו אותו.

"ניסינו להשיג מימון ישראלי לסרט", משחזר נמש. "היה לנו בתמונה את המפיק איתן מנצורי ('היורד למעלה', 'אבוללה' ועוד, י"ר), אבל הפרויקט נדחה בידי הקרנות הישראליות עוד בשלב הקריאה הראשונית. מה לעשות, דעת הקוראים שנבחרו לבחון אותו הייתה שהתסריט נכתב באופן גרוע, אז מובן שהם גם לא רצו לממן אותו", הוא מספר, וקשה שלא להבחין בעלבון של הבמאי המוערך. "באמת שרצינו לעשות את זה כקופרודוקציה, אך לא יכולנו. התכנון היה לעבוד גם עם שחקנים ישראלים. בסוף יש לנו שחקן ישראלי אחד בסרט — אמיתי קדר".

על קדר יש לנמש רק שבחים. "הייתי בישראל כדי לחפש שחקנים לסרט, ובסוף בחרתי את אמיתי קדר שמשחק בתיאטרון היידיש בתל־אביב. כדובר יידיש הוא היה יתרון גדול, והוא גם שחקן שמשקיע את כולו. זה העלה את רמת המשחק ובכך גם את רמת הסרט, היה נהדר לעבוד איתו. חוץ ממנו, ישראלי נוסף בשם מנדי קאהן, שמוכר מעולם תיאטרון היידיש, לקח חלק כמאמן בדיאלוגים".

"סומך על הצופים"

נמש נולד בבודפשט למשפחה יהודית, שרבים ממנה נרצחו בשואה. אביו גם הוא במאי, אנדראס ג'לס, כך שנמש גדל באווירה אוהבת קולנוע במיוחד. את רוב שנות התבגרותו העביר בפריז, וכבר כנער החל להתנסות בבימוי. הוא נהג לביים סרטי אימה קצרים במרתף ביתו, ויש שיאמרו כי הוא ממשיך בכך עד היום, שכן גם בסרט "הבן של שאול" ניתן למצוא אלמנטים רבים המזוהים בדרך כלל עם סרטי אימה, כמו תקריבים אינטנסיביים.

את שנותיו כסטודנט הוא העביר בין פריז לניו־יורק לסירוגין, ואז התחילו לשים לב אליו גם במולדתו הונגריה. בברנז'ה הקולנועית הקטנה של הונגריה — מדינה, שכמו ישראל, מייצרת קולנוע בועט שמתקבל באהדה בפסטיבלים בעולם — נמש נחשב לכישרון ומטאור קולנועי. במשך שנתיים הוא שימש עוזרו של בלה טאר ("הרמוניית ורקמייסטר", "הסוס מטורינו"), מי שנחשב לבמאי ההונגרי החשוב בעולם ואורח קבוע בפסטיבלים. טאר ידוע בעולם הקולנוע האמנותי כבמאי עילוי, ואילו סרטיו נחשבים לכאלה שכמעט ואינם ניתנים לצפייה על ידי הקהל הרחב: הם איטיים, מדיטטיביים, בשחור לבן, כמעט בלי דיאלוגים. נמש מודה מיד שהוא מעריץ את טאר ואכן, השפעתו עליו ניכרת גם בסרט זה.

אולם במידה רבה, ניתן לומר כי בסרט "הבן של שאול" התלמיד עולה על רבו, בפרט בזכות העובדה שהוא מצליח להגיע לקהלים רחבים, כאלה שטאר מעולם לא הצליח (ואולי אף לא רצה) להגיע אליהם. נמש, מצידו, מסרב להודות בכך. "אני מעריץ את בלה, לא רק כתלמיד שלו. הוא עושה קולנוע שטובע בחלל, לא מנקודת מבט חיצונית אלא פנימית־אנושית", מתפייט נמש. "במובן הזה הסרט שלי הזה הוא בדיוק בסגנון שלו ומושפע ממנו, כמו גם מקולנוענים הונגרים אחרים".

נמש השקיע מחשבה רבה באופן הצילום של הסרט, שהפך לנושא לדיון בפני עצמו. כמעט כל הסרט נעשה בצילומי תקריב על פניו או עורפו של השחקן הראשי, בלי להרפות, מה שיוצר אצל הצופה תחושה של מסע אישי במשרפות. "הקולנוע מאפשר זווית התבוננות, ובדרך הזאת אתה יכול להבין ולהזדהות עם מה שקורה לאדם פרטי. רצינו מאוד להישען על דמיונו של הצופה, יותר מאשר להראות את כל מה שקורה מסביב. עשינו זאת באמצעות הקפדה על נקודת המבט האישית, ובהיצמדות לשחקן הראשי, ביצירת הדיוקן הזה. אם אתה בוטח בצופים, הם כבר ישלימו לבדם מתוך אינטואיציה את הסבל הבלתי נגמר שתופס מקום ברקע".

היה לך הרבה מזל עם השחקן הראשי, גזה רוהריג.

"הייתה לו מעין הבנה אינטימית של הדרישות והבקשות שעלו לאורך עשיית הסרט".

רוהריג מוכר בהונגריה גם כמשורר ומוזיקאי. בשלב מסוים בחייו אף הפך לחסיד בברוקלין, וביקר השבוע בישראל.

"לגזה יש הבנה וידע רב על השואה, ונראה שכל חייו היו הכנה לקראת הסרט הזה, לתפקיד הזה", מוסיף נמש. "נושא השואה כל כך טמון בעורקיו, שהוא היה יכול להיות נוכח מבלי להיות מודע לכך אפילו, דבר שעזר לנו מאוד". רוהריג אף יצר פרובוקציה לא קטנה בקאן. כאשר אחד העיתונאים שאל אותו האם בעיניו הזונדרקומנדו היו גם פושעים וגם קורבנות, ענה רוהריג בתקיפות: "לא! רק קורבנות!".

אין נביא בעירו

אלא שלצד פרגונים מהתעשייה המקומית בהונגריה על ההישג והכבוד הבינלאומי (זה יהיה אוסקר ראשון להונגריה אם אכן תזכה), נמש נתקל בתגובות קשות דווקא במולדתו. הבמאי היהודי כבר מסומן כבוגד עוכר־הונגרים על ידי הימין הלאומני במדינה, ובראשו המפלגה האנטישמית "יוביק", שכמה מחבריה כינו את הסרט "תעמולה יהודית".

"כן, היו אנשים שהגיבו בתוקפנות", מודה נמש. "למעשה, ההחלטה מה לחוש כלפיי נשארת בידי הצופים. אבל כן, היו כאלו שהחרימו אותו בטענה שמדובר בסרט תעמולה יהודי. עצוב מאוד ששבעים שנה אחרי אושוויץ, יש בהונגריה חלקים באוכלוסייה שמחשיבים את הסרט כ'תעמולה יהודית'".

מה דעתך על הטענות של מפלגת "יוביק" על כך שצריך להפסיק בכלל את המימון לסרטי שואה?

"לצערי, לרעיונות המוצגים על ידי שונאי יהודים באופן קיצוני, יש נתיב בחברה והשפעה גדולה. יותר ויותר לגיטימי לומר ברחוב ובמקומות ציבוריים שיהודים הם האחראים לכל הדברים הרעים שקורים בעולם. האנטישמיות הישנה והמוכרת עדיין קיימת בהונגריה. שום דבר לא השתנה".

איך אתה מיישב את זה עכשיו עם הזוהר ההוליוודי של זכייה בגלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר?

"זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שסרט הונגרי זוכה בגלובוס הזהב, ולראשונה זה שלושים שנה שסרט הונגרי גם מועמד לאוסקר. כמו שרואים, עדיין יש תגובות נגד במדינה שלי לכך. אבל זהו מסע בלתי יאמן עם הסרט. זה מאוד מעודד, ונותן הזדמנות נהדרת לסרט, שעוסק בנושא כל כך חשוב, שיצפו בו כמה שיותר אנשים. חשוב לנו גם לפגוש את הקהל ולקשר אותו לסרט, ואל הסיבה שלשמה הוא קיים".