לייט בלומין

ואדים בלומין, אחיה הגדול של מארינה מקסימיליאן, שלא דומה לה בכלל ("כל אחד מאיתנו לקח צד אחר של המשפחה") לובש חליפת שלושה חלקים פלוס עניבת פרפר גם כשהוא יורד לירקן, לבחור תותים אדומים לעוגה שיאפה עבור בן זוגו ובתם. בדירתם ברמת־גן הוא אחראי על אגף המתוקים ("אני חי כדי לאכול ולהאכיל"), אבל הפה שלו עובד שעות נוספות גם כמספר סיפורים.

"המטבח הוא מקום מאוד אינטימי ומאחורי כל אוכל יש סיפור", טוען בלומין, היסטוריון ואיש חינוך, ומדגים: "בילדותי, באוקראינה, סבתא הייתה גוערת בסבא ובאבא שלי כשהגיעו לביתה להפסקת צהריים קצרה. מדי יום ביומו היא קידמה את פניהם באומרה 'שבו לשולחן, כבר חיממתי את האוכל, חבל שהוא יתקרר'. פעם שאלתי אותה 'ממוצק'ה, למה את מחממת את האוכל שעה לפני שהם חוזרים מהעבודה? חכי קצת'. רק כשהתבגרתי הבנתי, שהאמירה 'כבר חיממתי את האוכל' היא תחליף ל'אני אוהבת אתכם'. גם כיום אני רואה את הסיפור שמאחורי כל ארוחה. בתי דניאל, בת ה־4, הזמינה בפעם הראשונה חברים מהגן והתייעצתי עם בן זוגי מה נגיש לילדים. חששנו לפדח את דניאל. אצלנו נוהגים לאכול כוסמת, מילה שעלולה להישמע כמו קללה. אני לא רוצה שדניאל תסבול בגלל אוכל, כמו שקרה לי כשהגעתי לארץ. כל הילדים הביאו לבית הספר סנדוויץ' עם שוקולד השחר ורק הסנדוויץ' שלי הסריח מנקניק".

מארינה ואני חברים טובים

בלומין, 36, מספר שהוא נולד "במאה הקודמת, בברית־המועצות, במדינה שכבר לא קיימת, כיום קוראים לה אוקראינה, בעיר בעלת השם הכי ארוך בעולם — דנייפרופטרובסק, שבה היו הרבה תעשיות ביטחוניות. לארץ עלתה המשפחה יחד עם שתי סבתות וסבא, כשהוא היה בן 11 ומארינה בת 3. "יש בינינו הפרש של שמונה שנים ואפשר לומר שהיא נולדה בזכותי", הוא מחייך. "נמאס לי להיות ילד יחיד, אז הודעתי בבית הספר שבקרוב יהיה לי אח. כולם בירכו את הוריי במזל טוב והלחץ החברתי עבד. אמנם אמא לא חזרה הביתה עם אח, אלא עם אחות, אבל היא יצאה לא רע. מארינה הייתה שפן הניסיונות שלי לתסרוקות ותלבושות, ובאירועים משפחתיים רקדנו ושרנו ביחד. פער הגיל איפשר לנו להתקרב ולהפוך לחברים הכי טובים".

דודה פעילה. האחות, מארינה בלומין | צילום: דנה קופל

המשפחה התגוררה בפרדס כץ, מול השוק, שני הילדים חלקו חדר ומיטת קומתיים. "לא חווינו משבר קליטה מפני שהוריי מעולם לא אמרו 'מגיע לנו', היה ברור שאנחנו עולים לישראל כדי להתחיל מאפס". הוא בחר ללמוד ב"אושה" ברמת־גן, בשל היותו בית ספר ממלכתי־דתי. "הייתי שם הרוסי היחיד, וכשהודיעו לנו ששר החינוך זבולון המר יגיע לבית ספרנו התלבשתי יפה, כראוי למפגש עם אדם מכובד. כולם צחקו על הג'ינג'י הממושקף שנכנס לכיתה עם חליפה ועניבה ואמרו לי 'ישראלים לא מתלבשים ככה'. עניתי 'עובדה, עכשיו אני ישראלי וככה אני מתלבש''. לימים הוא צעד מדי בוקר עד לתיכון אהל שם. "כרטיס לאוטובוס עלה שקל ועשרים, הרבה כסף. וכיוון שלא היה כסף לבייביסיטר אמא לקחה את מארינה לקונסרבטוריון שבו היא לימדה. מארינה ישבה מתחת לפסנתר הכנף וזימזמה, עד שצירפו אותה למקהלה".

הגנים המוזיקליים פסחו עליך?

"מה פתאום, ניגנתי כינור וסיימתי לימודים בקונסרבטוריון, אבל עולם הדיפלומטיה קסם לי מאוד וחלמתי להיות שגרירנו באו"ם. אחרי השירות הצבאי, במודיעין, עליתי לירושלים ללמוד יחסים בינלאומיים. ככל שלמדתי יותר הבנתי שבעולם המודרני דיפלומט הוא סוג של מגפון, שופר למדיניות של אחרים. את התואר השני עשיתי בהיסטוריה של עם ישראל ובמקביל ללימודים הקמתי עמותה שעבדה עם נוער בסיכון".

הוריך לא שאלו אותך איזה עתיד כלכלי יצמח מהמקצועות האלה?

צילום: יובל חן

"לא, אצלנו במשפחה אומרים שרק אינסטלטורים, עורכי דין ורופאים עוסקים במקצוע שהם לומדים. בסיום הלימודים יצאתי לסנט־פטרסבורג, כשליח הסוכנות היהודית, וכיום אני עובד בסוכנות כמומחה תוכן והכשרה. המציאות השתנתה ואנחנו חייבים להתעדכן. בהרצאות בארצות־הברית אני אומר ליהודים 'גם אם לא תעלו לישראל היא גם המקום שלכם'. רבים מעובדי החינוך של הסוכנות הם עולים, או כאלה שגרו בחו"ל, ומסוגלים להבין את המנטליות של יהודים מעבר לים, בלי פטרונות ושיפוטיות".

לפני 14 שנה בלומין החליף טבעות עם רומן קוגן (37), מנכ"ל ארגון "לימוד" לדוברי רוסית. "הכרנו באוניברסיטה", הוא מספר. "בדייט הראשון הודעתי לרומן שהדבר החשוב ביותר שאעשה בחיי זה להפוך לאבא, והוא לא ברח. אבל לקח לנו הרבה זמן עד שעברנו לגור ביחד ועד שסיפרנו למשפחות. חששנו לצאת מהארון. בתרבות הרוסית, תפיסות המגדר מאוד ברורות. קודם סיפרנו לשתי האמהות ורק לאחר מכן אזרנו אומץ לשתף את האבות".

איך הגיבה מארינה?

"בדרך פוקחת עיניים. כשהייתי בן 20, בצבא, והזמנתי חבר הביתה, אמרתי לה 'הוא חבר שלי'. מארינה, שהייתה אז בת 12, אמרה 'כן, אני יודעת'. אמרתי לה 'אולי לא הבנת, הוא חבר־חבר' ומארינה אמרה 'או.קיי, זה כל מה שרצית לספר לי?'

בתו, דניאל, הוא מספר, נולדה בהודו באמצעות פונדקאית ו"כבר התעייפה לשמוע את ספרי ההדרכה בנוסח 'יש לי שני אבות' שאנחנו מקריאים לה. זו המציאות שלה והיא לא רואה בה משהו חריג. 'אמא' היא לא מילה גסה בבית שלנו, הכל פתוח ומדובר. שמרנו על קשר עם משפחות אחרות שילדו איתנו בהודו, היא נפגשת עם ילדים להורים יחידנים, ולא חסרה לה נוכחות אמהית. אמא וסבתא שלי גרות לידנו, אמא שלי לוקחת אותה לחוגי בלט ונגינה, כמו כל ילדה רוסייה טובה, ואמא של רומן מגיעה אלינו פעם בשבוע מאשדוד. ומארינה היא דודה פעילה מאוד".

היא צריכה אוטוטו ללדת, לא?

"מארינה בחודש השמיני ודניאל מתרגשת מאוד לקראת התינוקת או התינוק".

האוכל של אתמול

בימים אלה שקוע בלומין בצירי לידה מסוג אחר — יצירת "ספר האוכל הרוסי", שהשבוע הסתיים מבצע גיוס ההמונים שלו, ואמור לראות אור לקראת ראש השנה (הוצאת "לאנצ'בוקס").

"בעבר כבר יצאו לאור ספרי בישול מהמטבח הרוסי — ברוסית", הוא אומר. "עכשיו, במלאת 25 שנה לעלייה הרוסית, עם מיליון וחצי דוברי רוסית בישראל, זה יהיה הספר הראשון של המטבח הרוסי בעברית. אנחנו כבר לא צריכים להוכיח שאנחנו יותר ישראלים מישראלים. חלק מהשייכות שלנו לישראל נקנתה בדם, באסון הדולפינריום ובחיילים יהודיים למחצה שנקברו מעבר לגדר, ואנחנו מזמינים את כל עם ישראל לחגוג עם המיונז, עוגת נפוליאון והכיסונים הרוסיים ועם המורשת שלנו".

הפרוייקט הזה מתבשל בעזרת ארבע צלעות: השף יאן גיצלטר (יליד באקו), הצלמת קירה קלצקי (ילידת בלארוס), רינה גולדברג (באר־שבעית מבטן ומלידה) ובלומין, שתורם את חלקו בסיפורים. לדוגמה, "באחת השליחויות הסברתי לטבחיות שאסור לבשל בשר עם חלב. למחרת נכנסתי למטבח וראיתי שכל הבשר הכשר שהוטס ממוסקבה מושרה בחלב. הן אמרו להגנתן 'לא בישלנו, רק השרינו'. בזכות הספר הזה, דניאל תלמד לבשל את המעדנים שסבתא שלי בישלה למעני וזה יהיה הרבה יותר מסגירת מעגל. האוכל של אתמול הוא הסיפור של מחר".