זה מה שנקרא הבנאליות של הרוע. כל דבר בסיפור הזה, של חטיפות ילדי תימן, נעשה כאילו בתום לב. אנשים לא באו ואמרו, 'עכשיו אנחנו הולכים לעשות משהו רע'. הם בכלל לא הבינו שזה רע. הם חשבו שהם עושים טוב ביותר. לפני כמה ימים מישהי אמרה לי: 'אבל אולי זה דבר טוב'; ואני בשוק הסתכלתי עליה ואמרתי: 'את מבינה, אבל, שאלו אמהות שלקחו להן את הילדים'. רק אז היא עיכלה ואמרה: 'אה, כן, נכון'. אנשים אמרו, עשיתי לילדים טובה, תראו איזה שממה פה. וזו בדיוק הבנאליות של הרוע — אתה עושה את המעשה הכי חמור אי פעם, אבל אתה מתבונן בו עם האמת שלך, זו שאתה מאמין בה".
הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן (47) מגיעה לראיון כמו אקדח טעון. מאז שהתוודעה לפרשת ילדי תימן, "אחת הפרשות הכואבות בתולדות המדינה", כדבריה, היא מסרבת לקבל את השיכחה שהזמן מטיל בדרך כלל על סיפורים אפופי מסתורין והיא לא מתכוונת לשתוק. היא מדברת מהר, משפט רודף משפט. העוול שנעשה, לטענתה, לא נותן לה מנוח, ושישה עשורים אחרי התרחשותו, הוא עדיין מפעפע במשפחות ובצאצאיהן בכל יום ובכל שעה.
אז אליה כהן עושה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לכתוב. הרומן השלישי שלה "גַּלְבִּי" (הוצאת ידיעות ספרים) מעלה את סיפורן של זוהרה ואדיבה, שתי חברות ילדות המתמודדות עם העבר המשפחתי הטרגי של כל אחת מהן. זוהרה נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה; ואדיבה, בת לניצולי שואה פולנים, נושאת את משא השתיקה הכבד, שתחתיו רוחשים סבלותיהם של הוריה.
דרך סיפורן של השתיים מבטאת אליה כהן את מורכבותו של כור ההיתוך הישראלי ופורשת את פרשת חטיפות ילדי תימן, דווקא מול וביחס למה שנחשב לטראומה המשמעותית ביותר בתולדות העם היהודי — השואה.
"זה עצוב, אבל חשוב להראות גם את זה", היא אומרת. "מי שנעשה לו העוול הגדול ביותר גם אחראי על העוול הגדול ביותר. אחוזים גבוהים מהילדים החטופים אומצו על ידי זוגות אשכנזיים, ניצולי שואה חשוכי ילדים, בחו"ל וגם בארץ. זה בלתי נתפס. אבל כמו שהשואה זה לא סיפור גרמני־יהודי, אלא סיפור הרבה יותר רחב, שמדבר על השגרה של האכזריוּת, על הבנאליות של הרוע — כך גם חטיפות הילדים, שנמשכו במשך שנים, הן לא אירוע מזרחי־אשכנזי. מדובר פה בתכונות אנושיות שהן מעבר לגזענות. רוע בלתי נתפס. במשך שנים היו בארץ סיפורים, והם הוכחשו כל הזמן בצורה מאוד גורפת על ידי הממסד, והם עדיין מוכחשים. אבל אנשים לא הוזים סתם. מה, חשבתם שזה יעבור ואף אחד לא יקום לזעוק את זעקתו?"
בעזרת סוכריות
בסיפור שעליו מדברת אליה כהן רב הנסתר על הגלוי גם היום. בעמותת עמר"ם, החוקרת את חטיפת ילדי תימן, בלקן ומזרח, מעריכים כי בשנים 1948־1954, יותר מ־5,000 ילדים ממוצא תימני, לצד מאות ילדים להורים שעלו מטוניס, מרוקו ועיראק וילדים מארצות הבלקן — נחטפו ונמסרו לאימוץ. נעלמו מבלי להותיר זכר. כמעט שישה עשורים אחר כך, הורים רבים שהתבשרו כי התינוק או התינוקת נפטרו, כבר הלכו לעולמם מבלי לדעת מה עלה בגורל בנם או בתם.
עד לא מזמן, כמו מרבית הישראלים, אליה כהן האמינה שלא היו דברים מעולם. "עד לפני שלוש שנים הייתי בטוחה בכלל שעוזי משולם, ממובילי המאבק בנושא ילדי תימן החטופים, זה איזה פסיכי", היא מודה. "מבחינתי זה היה ההוא שהתבצר על הגג ביהוד בשנות ה־90. הייתי אז נערה וכולנו תפסנו אותו ככה. ראינו בו סוג של מטורף. אבל למעשה במשך שנים הוא זעק את זעקת המשפחות האלו".
אז איך השתנתה התפיסה שלך?
"יום אחד נכנסתי לסרטון ביוטיוב של איזה בחור, ילד מאומץ שגדל במשפחה של ניצולי שואה. הוא סיפר שהוא חיכה שנים, עד שההורים שלו ימותו, כדי לפתוח את התיק הזה. אנשים ששומעים על ילדי תימן החטופים אומרים: או־קיי, נגיד שזה נכון — איפה הילדים? למה הם לא הולכים לחפש את ההורים שלהם? אבל הילדים האלה גדלו מגיל אפס עם המאמצים שלהם ושמעו סיפור אחר ולא יכלו לצאת נגד מי שגידל אותם.
"'גלבי' מסופר דרך עשרות מקרים שקראתי. עדויות שאספה עמותת עמר"ם. אחים שמחפשים בן משפחה אובד, ילדים שמצאו את הוריהם ועוד. חלק מהילדים נמסרו לאימוץ, ואחרים הושמו בבתי אומנה למיניהם מתוך תפיסה שזה עדיף מאשר הבית שלהם".
המשפחות האשכנזיות ידעו על החטיפות?
"חלקן כן, אבל אני לא יודעת באיזו רמה של ידיעה. איך אפשר לעכל ידיעה כזו? על ידי הצדקה. הייתה חשיבה שהעולים האלה לא מסוגלים לגדל ילדים. בחלק מהמקרים הנימוק היה שהאמהות צעירות מדי ואיך ילדה בת 13 תגדל ילד. לאמהות אחרות היו הרבה מאוד ילדים, אז אמרו, ילד אחד פחות, הן לא ירגישו. חלק מהתפיסה היה: 'אני עושה להן טובה. הילד יגדל בתנאים יותר טובים'. ההצדקה הזאת משתיקה את הידיעה. יש רפרטואר עדויות באמת רחב על מה שקרה בבתי החולים, למשל, שניסו לשכנע נשים למסור את הילדים עוד בטרם ילדו. יש אדם שמסר עדות בשמו ובתמונתו, וסיפר איך העלו אותו ואת אחותו על רכב גדול, חילקו להם סוכריות ופשוט נסעו משם. כשהוא בכה שהוא רוצה הביתה, להורים, אמרו לו: אין יותר בית. נוסעים לקיבוץ. במקרים מסוימים לקחו את הפעוטות לבתי הילדים במעברות — בכל בית ילדים כזה הייתה אחות, ואמהות רבות התבקשו לשים שם את הילדים כדי שיהיו 'בהשגחת טיפול מערבי'. מאוחר יותר הילד פשוט נעלם".
מה זאת אומרת "נעלם"?
"לא נמצא. אמרו למשפחה שהוא נלקח לבית החולים. קראתי עדות מזעזעת על אישה שאמרו לה ללכת לבית חולים בחיפה כדי לאסוף את הילד שלה, והיא נסעה לכיוון תל־אביב, כי היא לא ידעה איפה חיפה. זה לא שאמרו לה, גברת, זה לא שם. בואי, ניקח אותך לילד שלך. הנשים האלו לא ידעו את השפה. הן בקושי הכירו את האזור שבו חיו. פשוט הודיעו להן שהתינוק מת, בלי גופה ובלי תיעוד ובלי כלום — וזהו".
יש מי שטוען שזה תוצר של הכאוס הכללי שהיה כאן בראשית המדינה.
"נו, באמת, איך אפשר להתבלבל בכזה דבר? זה אחד הצידוקים של מי שאחראי לאסון הזה. מה גם שזה היה שיטתי. הרי כבר לפני 30 שנה, בדיון בכנסת, אמר מנחם פרוש, שבשנות ה־50 היה בכיר באגודת ישראל שהחזיקה בתיק הסעד, שידוע לו שילדים הועלמו בצורה שיטתית. ועד היום מסתירים את זה".
אבל היו ועדות חקירה. הן לא חקרו?
"היו ועדות ויש על העבודה שלהן ביקורת. פרופ' בועז סנג'רו, שחקר את הנושא, פירסם מאמר שמבקר את דוח ועדת החקירה הממלכתית ומראה איך במקום להשתמש בכלים המשפטיים הראויים כדי לברר את העניין, היא באה להפריך את טענות המשפחות. לוועדות הייתה נטייה לצדד בגרסה הרשמית. העיתונאית יעל צדוק, שראיינה בשנות ה־90 אמהות ומשפחות, מראה גם איך בפרוטוקול של אחת הוועדות האלה, השופט הראשי אומר שהוא מדבר רק על 400 המתלוננים הראשונים, כי האחרים אולי נדבקו בטענות של הראשונים. מה זה 'נדבקו'? מה הזלזול הזה? מישהו בכלל מקשיב למה שהאנשים האלה מספרים?
"ואם כבר, למה ועדת החקירה האחרונה אסרה על פתיחת המסמכים עד 2066? הרי אין פה חיסיון ביטחוני. על מי מגינים פה? מתוך 600 או 700 הילדים המדווחים — אלה שעליהם הוגשו תלונות, כשיש עוד אלפי עדויות על מקרים שבהם המשפחות אפילו לא ידעו לאן לפנות ואף אחד לא טרח להתייחס לטענות שלהן — יש מחצית שלא ידוע מה עלה בגורלם. יש עדויות, תצהירים, תיקי אימוץ, והכל יושב בתוך ארכיון שאף אחד לא מוכן לפתוח. זה פשוט לא נתפס.
"צריך להודות — ניצלו את מצב הנשים המסכנות האלה, שלא ידעו איפה חיפה ואיפה תל־אביב. ראו שהן לא באות לקחת את הילדים ומסרו אותם. אבל איך יבואו לקחת את הילדים אם הן לא יודעות לאן ללכת? יש עדות של אישה שמספרת איך, אחרי הלידה, האחות הראתה לה את התינוק, בן בריא, שלושה קילו וחצי, איך היא שמעה אותו בוכה, ואז לקחו אותו ואחרי כמה דקות בא הרופא ונזף בה: 'ילדה רעה! לחצת חזק והרגת את התינוק'. זה כל כך מזוויע. אני לא מהאסכולה שאומרת, היה רע ואין מה לעשות. אני שואלת איך מתקנים את זה".
איך באמת?
"קודם כל פותחים את הארכיון. שהקרובים יידעו מה עלה בגורל הילדים. דבר שני, מפצים את המשפחות. הרי זה עוול עצום. האנשים האלה שירתו את המדינה, הם משלמים מסים והם לא קיבלו כלום. זה פשע שאי־אפשר שלא לתת עליו את הדין. בכל דור ודור חייב יהיה כל ישראלי לזכור את חטיפת ילדי תימן".
בספר את מעמידה זה מול זה את סיפורה של זוהרה וחטיפת ילדי תימן ואת סיפורה של אדיבה והשואה. יש מקום להשוואה הזו?
"קודם כל אני חושבת שמותר להשוות. להשוות בין שני דברים זה לא להגיד בהכרח שהם זהים. כשהתחלתי לכתוב את הספר באמת העמדתי את הנרטיב המזרחי, שבבסיסו עומדות חטיפות ילדי תימן, מול הנרטיב האשכנזי, שבבסיסו עומדת השואה. אחרי העמקה בעדויות המזעזעות ממשפט אייכמן, המסקנה שלי היא שיש הבדל עצום. מה שקרה בשואה הוא בלתי ניתן להשוואה. אבל אתה בכל זאת אומר, גם כאן קרה אסון עצום. נלקחו פה ילדים, נפשות חיות. כאמא לארבעה אני מנסה להעביר את הדבר הזה בראש שלי. איזה אסון יותר גדול יש בתבל מזה שמשהו יקרה חס וחלילה לילד שלך? אין. שום דבר לא ישווה לזה. בלתי נתפס שזה נעשה ועוד באופן שיטתי".
שנאתי את הקיץ
היא נולדה בכפר־יובל להורים יוצאי קוצ'ין שבהודו — אם עקרת בית שטיפלה בחמישה ילדים ואב קבלן בנייה מצליח, שבשלב מסוים איבד את כל כספו. הבית הגדול והשגשוג הכלכלי התחלפו בעוני ובניתוקי חשמל.
"וּפַעַם, בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר,/ בְּלֹא דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת/ פָּרְצוּ לַבַּיִת אַרְבָּעָה גְּבָרִים/ (זְרוֹעוֹת הַהוֹצָאָה לַפֹּעַל/ חֲסוֹנוֹת ונְחוּשׁוֹת)", כותבת אליה כהן בשירה "שׁוּעָלים". "וְלֹא הוֹעִילוּ תַּחֲנוּנִים אוֹ דִּבּוּרִים/ גַּם לֹא עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת/ הָעֲיֵפוֹת/ שֶׁל אִמָּא.// בְּתוֹךְ דַּקּוֹת עִקְּלוּ עַל פִּי פְּקֻדָּה/ מִכָּל הַבָּא לַיָּד: תַּנּוּר חִמּוּם/ שֶׁכָּל הַזְּמַן קִצֵּר, כִּירַיִם יְשָׁנִים, גַּם/ מְאַוְרֵר בַּטֵּל בְּלִי רוּחַ, וְטֶלֶוִיזְיָה/ מֵץ, שָׁחֹר לָבָן,// וְאֶת הַטֵּיפּ שֶׁלִּי/ הַמְּקֻלְקָּל, שׁוֹבֵר קַסֶּטוֹת סִדְּרַתִּי/ קִוִּיתִי שֶׁיִּקַּח הָרְבִיעִי, הַמְּגֻדָּל/ שֶׁלֹּא הוֹצִיא מִלָּה מִפִּיו, וְתָר בַּבַּיִת/ מְרַחְרֵחַ כְּמוֹ שׁוּעָל/ דּוֹלֵק אַחַר/ עוֹד וְעוֹד/ נְבֵלוֹת חַשְׁמַל".
"היינו בטופ, ואבא שלי קנה בית במושבה יסוד־המעלה, בשכונה העשירה ביותר", היא נזכרת. "היינו המשפחה היחידה המזרחית. נטע זר. הבית של הקבלן ההודי הפך לשיחת היום".
מה זאת אומרת?
"כל הזמן שאלו איך הוא הגיע לזה. זה מקום של אנשים מאוד עשירים, ואנשים היו שואלים, למה אתם צריכים בית כל כך גדול?"
ככה, בבוטות?
"בוודאי. ואז אתה אומר לעצמך, אבל לכולם יש שמה בתים גדולים. באופן ספציפי הסתכלו על הבית של הקבלן ההודי. ואז אבא שלי ירד מנכסיו וביום אחד לא היה לנו כסף. אני זוכרת את הניתוקים — ניתקו לנו את החשמל, את הטלפון, והחברים בכיתה היו שואלים אותי למה אני לא עונה לשיחות".
את ימי ההתבגרות העבירה אליה כהן בקרצוף העור השחום שלה במקלחת. "חברות נפשי אשכנזיות, בנות המקום, ובגדול ההתערות שלי הייתה מאוד טובה", היא מספרת. "אבל עדיין פחדתי להשתזף כשהלכנו לבריכה ובכיתי כשחזרתי משם שחורה. חלום חיי היה להיות יותר לבנה ועד היום אני נמנעת מהשמש. שנאתי את הקיצים. זה הפצע הכי גדול שלי ופתחתי אותו ב'מכתוב', הספר הראשון שלי, אבל כמו שאת צרויה שלו לא שואלים על הסבתא האשכנזייה שלה ולא קוראים לה סופרת אשכנזייה, אני לא רוצה שיתייגו אותי כסופרת מזרחית".
ותייגו?
"כשהוצאתי את הרומן השני, 'דושינקא, נשמה', ביקרו אותי על זה שלא כתבתי גיבורה שתופסת את עצמה כמזרחית. המיליה המזרחי מאוד מפרגן ויש לי כמובן הרבה חברים מזרחים. כשבאתי אליהם עם 'דושינקא, נשמה', הם אמרו: דחיל ראבק, בשביל מה יצרנו אותך? שתספרי את הסיפור שלנו, לא?"
נדמה שהיום גם נושאים פוליטיים לכאורה, כמו התגובות למירי רגב למשל, מתורגמים לעניין המזרחי־אשכנזי.
"תראה, אני לא אוהבת עליהומים. לא על מירי רגב ולא על 'שוברים שתיקה'. לא נוח לי שסוקלים מישהו בכיכר העיר. הרבה יותר נוח לי להיות בעד ולא נגד".
אבל מה לעשות שלא כולם חיים באהבה.
"אני לא שותפה להיסטריה ממירי רגב. גם בעניין דורית רביניאן, אגב, אני חושבת שהתגובה של דורית עצמה הייתה מאוד קרובה לשלי, אבל הקהילה הספרותית יצאה מפרופורציות. אז לא הכניסו ספר ל־5 יחידות ספרות, ביג דיל. גם 'מכתוב' לא נכנס לפני כמה שנים, כשהוא עמד על הפרק, ואני מניחה שבין היתר זה משום שיש שם סיפור בין ערבי ליהודייה. אז בסדר, לא חייבים".
זה בסדר לפסול ספר בטענה שהוא מעודד התבוללות?
"זה לא שאמרו שלא מכניסים את הספר לספריות. לא התנהל ציד מכשפות. התגובות המתלהמות משני הצדדים הוציאו את הסיפור מפרופורציה. כנ"ל עם מירי רגב: היא הגיעה למקומה בדרך דמוקרטית ואם היא עושה דברים שלא מוצאים חן בעיניי, הדרך היחידה לשנות את רוע הגזירה — ובעיניי זה לגמרי רוע הגזירה — היא בכלים דמוקרטיים, לא בהתנפלות".
ההתנפלות לדעתך קשורה למזרחיות שלה?
"ברור שזה כי היא מזרחית. אני לא מעלה בעיני רוחי שמישהו היה מתייחס ככה לאיילת שקד. ההתייחסות הזאת לרגב כאישה מזרחית גסת רוח היא נוראית. כשקוראים לה בהמה זה מחליא ומקומם אותי ואני מיד הופכת להיות בעדה. אני לא יכולה לשאת את זה. אותו דבר עם עניין הכפיים. אז היא מחאה כפיים, ריבונו של עולם, מה קרה? זו תנועה מזרחית? היא שמחה. מה ההתנשאות הזאת?"
יש מי שטוען שהיא ואחרים מנצלים את הנושא המזרחי כדי להתחמק מביקורת.
"תראה, אני חושבת שהיא משחקת בעניין הזה בדיוק כמו ששמאלנים משחקים בעניינים אחרים. כמו שבעיניי כשבנט, שהוא הכי רחוק מתפיסת העולם שלי, רוצה לקדם יוצרים ימנים או מתנחלים, זה שווה ערך ליוסי שריד נגיד, שהחליט להכניס את מחמוד דרוויש לתוכנית הלימודים. לא נוח לכם? אז בארבע השנים הבאות תנסו לעשות משהו אחר. אם אנחנו מיעוט, אז אנחנו מיעוט".
הכל מקודש בשם המזרחיות?
"ודאי שלא. המודל של להצביע לש"ס רק בגלל שהם מזרחים הכעיס אותי מאוד. ש"ס הם בקיצון של הדרת נשים, אין יותר הדרה מזה — אז אני אצביע להם כי הם מזרחים? למה, מי מת? עיצבן אותי גם שנשים מזרחיות התגייסו למענם בבחירות האחרונות. זה גול עצמי.
"בכלל, כשמסתכלים על מזרחים שהצליחו ופרצו את הגבולות — אתה רואה רק גברים. מי שהצליח לתקוע יתד במעוז הספרות הלבנה זה רק גברים. והם משמרים את אותה המתכונת כמו בש"ס. נכון, אתם בלב הקונצנזוס ואתם מוכרים המון ספרים, ואני באמת אוהבת את חלקם באופן אישי, אבל זה אותו מנגנון".
אז ההגמוניה האשכנזית מתחלפת בהגמוניה מזרחית גברית?
"לדעתי כן. הרבה פעמים אנחנו אומרים שבעלי הפריבילגיות לא מודעים לכך שהם בעלי פריבילגיות".
לא שותפה לשיימינג
פרשת ילדי תימן מוצגת ב"גלבי" כפי שלא הוצגה מעולם בספרות העברית. בשפה עשירה ופיוטית, אליה כהן נעה על ציר הזמן שבין סוף שנות ה־50 לתחילת שנות ה־80, ומשתמשת בסיפורן של הגיבורות וכדי לבחון מקרוב את מודל המשפחה כולו.
"המשפחה שלי היא מרכיב מאוד דומיננטי אצלי", היא אומרת. "אבא שלי האהוב נפטר לפני 13 שנה ואני חושבת שהוא נוכח מאוד בכל הספרים שלי. בזכותו, במידה רבה, נעשיתי משוררת. הוא עלה בשנת 53' ונטע יערות, חלוץ אמיתי — אבל מישהו זוכר לבני המושבים בגבול הצפון שהם היו חלוצים? עיירות הפיתוח או מושבי הספר, שכולם אוכלסו במזרחים, מעולם לא נתפסו כחלוציים, גם אם הם אלה שהקימו את המדינה. אף אחד לא מתבונן באיזו יראת קודש, באיזו הערכה מטורפת, באנשים האלה שגרים בקצה העולם. מסתכלים עליהם כדרג משנה. ואז שואלים אותם: מה עשיתם כדי לשפר את מצבכם? אתה תוקע אדם בקצה העולם ומצפה שיהיו לו הכלים לשפר את מצבו".
את מזדהה עם הטענה שסופרים מזרחים קופחו?
"קשה לי להגיד שהיה קיפוח ספרותי, אבל ייתכן שאני לא מספיק בקיאה בפרטים. בגדול, כן, עמדות הכוח נמצאות היום אצל אנשים שהם ברובם, אם לא כולם, אשכנזים, ובכל זאת יש עדיין את סמי ברדוגו, סמי מיכאל, אלי עמיר, רונית מטלון ועוד".
את יודעת שזו טיפה בים.
"אני לא יודעת אם היה סופר שביקש להוציא כתב יד ונדחה כי הוא מזרחי. גם ארז ביטון נלמד בתיכון כשהייתי תלמידה. ובכלל, חשוב לי לומר שהגזענות לא שמורה לאשכנזים בלבד. יש גזענות ניכרת גם בתוכנו, המזרחים, שהרבה פעילים מזרחים נוקטים כלפיה גישה סלחנית. כששוטרים מזרחים עוצרים צעירים אתיופים פשוט כי הם שחורים ולא באים להם טוב בעין, יש מי שאומר שהם 'הפנימו את הדיכוי'. אני לא שותפה לנימוק הסלחני הזה.
"אני גם חושבת שלא הכל קשור בהכרח לסיפור המזרחי. לא תמיד מאשימים מישהו כי הוא מזרחי. בשיא הסיפור עם אייל גולן, למשל, ראיתי ששוב הוא חוזר על המנטרה נגד השמאל הלבן ושנטפלים אליו כי הוא שחור — והיו פעילים מזרחים שהלכו איתו בעניין הזה. מבחינתי זה בלתי נסבל. אני חושבת שהיה יותר טוב אם הקהילה המזרחית הייתה מייצרת עמדה מאוד ברורה נגד גזענות על כל גווניה".
מה את חושבת על סיפור כמו זה של איבגי? יש מי שאומר שמחפשים אותו גם כי הוא מזרחי וגם כי הוא שמאלני.
"תראה, אני לא שותפה לשיימינג ולמשפטי השדה ברשת, אבל נורא קשה לי שאיבגי התקבל במחיאות כפיים. אין לי ספק שההתנפלות קשה, אבל עם כל הכבוד, הטענות נגדו מספיק חמורות. אל תריעו לו".
