חבר מכוכב אחר

כשהכאב היכה, דיוויד בואי היה באמצע ביצוע השיר "Reality". זה היה עוד קונצרט בעוד מסע הופעות שנמשך יותר מדי זמן והביא אותו בסוף יוני 2004 לחום המחניק של פראג. "Reality", השיר שנתן את שמו לאלבום שהוציא שנה קודם, דיבר על התמודדות עם מוות והתפכחות מאשליות. אלה הנושאים שהעסיקו את בואי בגיל 57. הוא הפסיק לשתות וסוף־סוף הצליח להפסיק לעשן. הוא לקח תרופות להורדת הכולסטרול ועבד עם מאמן כושר פרטי. באותו לילה הוא נראה, כמו תמיד, חסר גיל ו"חייזרי" להפליא: גוף דק, שיער בלונדיני מעט ארוך שנופל על מצחו החלק, וצעיף בצבעים בוהקים שמוט סביב צווארו. אבל כשעמד באור הזרקורים, מיילל שורות כמו "המוות שלי הוא יותר מסתם שיר עצוב", הוא נאבק על כל נשימה. בואי לפת את כתפיו וחזהו ולא הצליח לסיים את השיר.

"הוא הסתכל עליי מעבר לכתפו והיה חיוור, כמעט שקוף", נזכרת הבסיסטית גייל אן דורסי. "החולצה שלו הייתה ספוגת זיעה, והוא פשוט עמד שם והפסיק לשיר. יכולתי לראות את הבעות הפנים של הקהל בשורה הראשונה משתנות מהנאה לדאגה". אחד משומרי הראש זינק לבמה ועזר לבואי לרדת ממנה.

הוא הצליח, איכשהו, לחזור ולבצע עוד כמה שירים באותו לילה, לפני שרופא בדק אותו, איבחן בטעות שמדובר בעצב פגוע בכתף ורשם לו משחה להרפיית שרירים. בואי צלח עוד הופעה אחת בפסטיבל בגרמניה יומיים מאוחר יותר, שאותה סיים עם הלהיט "זיגי סטארדאסט". זאת הייתה הפעם האחרונה שביצע את השיר הזה על הבמה. באותו לילה הוא שר כל צליל במדויק, ירד מהבמה והתמוטט. הרופאים בבית החולים איבחנו סתימה בעורק בלב וביצעו ניתוח חירום.

אותו לילה ציין את סופו של דיוויד בואי כדמות ציבורית. הוא לא יצא עוד למסעות הופעות, לא העניק ראיונות עומק והתעטף בסודיות. כשחזר וצץ במפתיע ב־2013 עם האלבום הראשון שלו זה עשר שנים, "The Next Day", הוא עשה זאת כמו שאף כוכב רוק לא עשה מימיו, והחזיר לעצמו את הילת המסתורין של שנות הפריצה ואפילו יותר. הוא היה אגדה. רוח רפאים חיה ונושמת. כוכב שהצליח להישאר נסתר גם כשהיה גלוי לעיני כל — מלווה את בתו לבית הספר, מזמין מוניות, מתאמן לצד אנשים מהשורה בחדר כושר במנהטן. עבור משפחתו, הוא אמר, הוא היה דיוויד ג'ונס — השם שבו נולד לפני שברא את עצמו מחדש כדיוויד בואי. סוף־סוף הוא באמת נחת על פני כדור הארץ, והוא אהב מאוד את מה שגילה שם.

בקליפ של "לזרוס". נעלם לתוך החשיכה

שלוש השנים האחרונות היו תקופה פורייה במיוחד. ב־2014 הוא התחיל לעבוד על אלבום חדש, "Blackstar", שהיה אפילו יותר טוב מקודמו, ובמקביל ניסה להפיח רוח חיים בהפקה עתירת אמביציה בברודוויי, "לזרוס", המבוססת על שירים ישנים וחדשים שלו. והיה לו סוד שעליו שמר באדיקות: בואי עסק בכל היצירות החדשות האלה בעודו נלחם במחלת הסרטן (בכבד, על פי אחד מחבריו). הוא הלך לעולמו ב־10 בינואר השנה, יומיים אחרי שהוציא את "Blackstar" וחודש אחרי הפתיחה של "לזרוס".

טוני ויסקונטי, שידע על מחלתו של בואי, הבחין עוד בתחילת הדרך בטון הייחודי של הטקסטים ב"Blackstar". "ממזר ערמומי שכמוך", הוא אמר לו. "אתה כותב אלבום פרידה". בואי רק צחק. "השנה האחרונה של חייו הייתה כל כך מעוררת השראה", אומר ויסקונטי. "בזמן שהתמודד עם מחלה קשה הוא שמר על חוש הומור".

ברגעים הקשים במיוחד, ויסקונטי ניסה לעודד אותו. "לפעמים הוא היה מתקשר אליי מיד אחרי שסיים את הטיפול. הוא לא היה יכול לדבר בקול רם והיה במצב קשה למדי. 'אל תדאג. אתה תישאר בחיים', אמרתי לו". "העיקר התקווה", היה בואי זורק לו בחזרה. "אל תתרגש יותר מדי".

רוצה להיות אבא

עם הרעיה אימאן. הצטרף אליה על השטיח האדום

השבועות האחרונים במסע ההופעות של "Reality" היו קשים ואפלים. שבעה שבועות לפני התקף הלב של בואי צנח אחד מעובדי הבמה ממתקן תאורה. מעט אחר כך זרק מעריץ לעבר הבמה סוכרייה, שפגעה בעינו השמאלית של בואי — אירוע שעירער אותו מאוד. עוד לפני שבעיות הבריאות שלו קטעו את מסע ההופעות, סיפר בואי לקלידן הוותיק שלו, מייק גרסון, שהוא מתכוון להאט את הקצב ולבלות יותר זמן עם משפחתו: אשתו, דוגמנית־העל אימאן, ובתו אלכסנדריה שנולדה בשנת 2000 (בואי גידל את בנו הבכור, דאנקן ג'ונס, במאי קולנוע מצליח, בשנות ה־70 המטורפות, בין מסעות הופעות ועבודה על אלבומים). בואי העריץ את אימאן: במהלך סיבוב ההופעות ביפן עם הלהקה שלו, Tin Machine, ב־1992, השנה שבה נישאו, בואי אירגן לעצמו מה שאחד מחברי הלהקה, טוני סיילס, תיאר כ"קעקוע של אימאן רוכבת על דולפין על הקרסול שלו, ומתחת לזה תפילה לשלווה. הקעקוע היה מבוסס על ציור שלו.

"בסוף סיבוב ההופעות של 'Reality' הוא אמר: 'אתה יודע, מייק, אחרי המסע הזה אני מתכוון להיות רק אבא ולחיות חיים נורמליים", נזכר גרסון, "ואני מתכוון להיות שם בשביל לקסי כשהיא מתבגרת. החמצתי את השלב הזה בפעם הקודמת'".

לפני המסע סיפר בואי לויסקונטי, חברו והמפיק הקבוע שלו, על תוכניות שאפתניות לתקופה שאחרי "Reality". "תיכננו לעשות לפחות עוד שלושה אלבומים", אומר ויסקונטי. "דיברנו על אלבום אלקטרוניקה, למשל, והוא תיכנן להקים להקה חדשה. הוא רצה להשתעשע, בלי הלחץ שבא עם הוצאת אלבום נוסף של דיוויד בואי".

ב־2005 בואי הגיח לרגע וביצע שתי הופעות קצרות בשבוע אחד עם הלהקה האהובה עליו, ארקייד פייר. "הרגשתי נפלא", הוא אמר לעיתונאי במהלך החזרות. עברה עוד שנה עד שהופיע שוב. במאי 2006 הוא הופיע בקונצרט לכבוד סיד בארט — אחד ממקורות ההשראה שלו — כשהוא חובר לדיוויד גילמור על הבמה בלונדון לביצוע הלהיט שכתב בארט "Arnold Layne". שישה חודשים אחר כך שר בואי, מלווה על ידי גרסון, שלושה שירים בערב צדקה, בהם הלהיט "Changes", שביצע בדואט עם אלישה קיז. זה היה השיר האחרון ששר על הבמה. באותה שנה הוא הצטרף ללהקה חדשה שהעריץ, טי־וי און דה רדיו, והקליט קולות רקע לשיר "Province". לדברי דייב סיטק, אחד מחברי הלהקה, בואי חזר ואמר לו ולחבריו: "אל תיכנעו. תישארו מוזרים".

עם הבן, במאי הקולנוע המוערך דאנקן ג'ונס

בערך באותו זמן סיפר בואי לעיתונאי ש"נמאס לו" מתעשיית המוזיקה. "אני יוצא להליכה מדי בוקר", אמר, "ואני צופה בהמון סרטים. יום אחד ראיתי שלושה סרטים של וודי אלן בזה אחר זה. אם הסרט הראשון שמוקרן הוא רק 'בסדר', אני מתגנב לסרט שאחריו. זה ממש קל". בראיון נוסף הוא אמר: "אני אוהב לראות הצגות של קבוצות תיאטרון חדשות, להקות חדשות, תערוכות אמנות, הכל. אני מצליח להגיע לכל דבר — מאוד בשקט ואף פעם לא מצפון לרחוב 14". הוא סיפר לחבר שיש לו טריק גאוני שהופך אותו לרואה ואינו נראה: הוא מסתובב במנהטן עם עיתון ביוונית ומצליח לשכנע כל מתבונן סקרן שהוא בסך הכל תייר מיוון שרק נראה כמו דיוויד בואי. כשהוא לא צרך תרבות בהיחבא, או בילה עם המשפחה בדירה המוצפת ביצירות אמנות מודרנית, הוא היה עסוק ביצירת אמנות משלו: ציור ורישום בפחם.

עוצמת השממה

בואי, אימאן ולקסי חילקו את זמנם בין העיר ובין וודסטוק. הוא התאהב באווירה הספיריטואלית של הרי הקטסקיל כשהקליט אלבום באולפן של ויסקונטי שנמצא שם, ורכש שטח אדמה של 260 דונם כדי להקים עליו בית. "אני אוהב הרים", אמר ב־2003. "אני בן מזל גדי ונולדתי לשוטט בפסגות אי שם. מעולם לא הייתי טיפוס וודסטוקי, אבל כשהגעתי לשם לא הפסקתי להתפעל מכמה יפה שם. השממה והעוצמה של רכס הטרשים הזה משכו אותי מאוד".

ב־2007 בואי סייע לנהל את פסטיבל Highline Music בניו־יורק, שבמסגרתו היה אמור להעלות קונצרט בסנטרל פארק. כשחזר בו החלו להתרוצץ שמועות שהוא שוב סובל מבעיות רפואיות. אבל ויסקונטי אומר שהוא לא ראה לכך שום סימנים אז. "כשנפגשתי עם דיוויד ב־2008 או 2009 הוא אפילו עלה קצת במשקל", הוא אומר. "הוא נראה חסון ובריא, עם לחיים ורודות. הוא לא היה חולה, למרות שלקח תרופות לבעיות הלב שלו, אבל זה היה נורמלי, כמו הרבה אנשים בני 50 או 60 שלוקחים תרופות ללב וחיים איתן הרבה שנים. נראה שהוא תיפקד ממש־ממש טוב".

אימאן עם הבת אלכסנדריה. בואי קיווה לראות אותה מתבגרת

בואי מעולם לא הסתגר בביתו. הוא ליווה את אימאן על השטיח האדום באירועים חברתיים. הוא הופיע בהקרנת הבכורה של סרט המדע הבדיוני "ירח" של דאנקן ג'ונס ב־2009, ניצב בגאווה לצד בנו מול המצלמות. הוא הבליח מדי פעם בפרויקטים מוזיקליים מיוחדים כמו ההופעה ב־2006 עם ריקי ג'רווייס, תרם את קולו לסרט האנימציה האהוב על לקסי, "בובספוג מכנס מרובע", ושיחק בסרטו של כריסטופר נולן, "יוקרה", ב־2006 ובסרט האינדי "אוגוסט" ב־2008. "הוא היה מגיע לצילומים כשהוא יודע את הטקסט בעל פה ומבצע את התפקיד", נזכר הבמאי של "אוגוסט" אוסטין צ'יק, "אבל בשום אופן הוא לא היה מוכן שאני אביים אותו". צ'יק קיבל עליו את הדין, ובואי הסכים בסופו של דבר לקבל מעט הדרכה.

עד ינואר 2013 בואי כבר הצליח לשכנע את העולם שהוא פרש מזמן מעסקי המוזיקה. ולכן, כשחגג את יום הולדתו ה־66 עם ההכרזה המפתיעה על אלבום ראשון זה עשור, "The Next Day", התגובות היו אקסטטיות. "אנשים היו כל כך מאושרים", אומר בונו מ־U2, שהתכתב עם בואי באימייל, "והוא היה מאוד מרוצה מהעניין הרב שהוא מעורר". זו הפעם הראשונה, אמר לבונו בצחוק, שיום ההולדת של אלביס פרסלי, שחל גם הוא ב־8 בינואר, לא מאפיל על זה שלו.

הפרויקט התחיל בשאלה סתמית לויסקונטי: "מה דעתך להקליט כמה שירים?" בואי כתב כ־30 שירים לאלבום, בסגנונות שונים ומגוונים, והקליט אותם באולפני סוהו מג'יק שופ, ששוכנים ממש מעבר לפינת הרחוב שבו הוא גר. הם הקליטו את הטרקים לייב, כשבואי אפילו משתתף בחלק מהם בנגינה בגיטרה.

זו הייתה ההתחלה של מה שהפך למבול של יצירתיות. "אני לא יכול לעצור את השטף", הוא כתב באימייל לפלוריה סיגיסמונדי, שביימה קליפים לשני שירים מתוך "The Next Day". "זה מגיע בכל הכוח, ואני רק כותב וכותב וכותב".

בואי. הצליח להישאר נסתר גם כשהיה גלוי לעין כל

במארס 2013 בואי היה בלונדון ולקח איתו את אימאן ולקסי לביקור ב"David Bowie Is", תערוכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט שהציגה את הקריירה המזהירה שלו וכללה אינספור מוצגים — מרישומים לעיצוב במה, דרך התלבושות המפורסמות שלו ועד לכפית קוקאין ישנה. "אירגנו ביקור משפחתי פרטי בהדרכה אישית", אומרת ויקטוריה ברוקס, אוצרת התערוכה. "לראות את כל הפריטים מוצגים לראווה הייתה חוויה יוצאת דופן בשבילם ואולי גם קצת מהממת".

באותו ביקור בלונדון סיפר בואי לחבר ותיק, מפיק התיאטרון רוברט פוקס, שהוא חושב להפיק מחזמר המבוסס על הספר "האיש שנפל מכוכב אחר". הוא כיכב בעיבוד הקולנועי מ־1976 והיה מזוהה עם הגיבור, החייזר תומס ניוטון. העיבוד האינסטרומנטלי של האלבום "Low" משנת 1977 היה בחלקו ניסיון לשחזר את הדמות של ניוטון. פוקס קישר את בואי עם המחזאית האירית עדנה וולש. באפריל 2014, כשהגרסה הראשונה הייתה גמורה, הם גייסו את במאי התיאטרון האוונגרדי איבו ון־הובה. ון־הובה היה מעריץ של בואי, אבל בגלל בעיות של לוח זמנים התקשה להתחייב לפרויקט. "הרגשתי מהיום הראשון שדיוויד מאוד לחוץ לבצע את הפרויקט", אומר ון־הובה. "רציתי לדחות את זה קצת, אבל הוא אמר, 'לא, לא. אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו. זה חייב לקרות'".

בנובמבר של אותה שנה הם כבר היו בחזרות של המופע שנשא את השם "לזרוס". ההצגה מספרת על ניוטון, בגרסה מבוגרת יותר שלו, שמתבודד בדירתו, שבור לב והלום ג'ין, ומתאר את עצמו כ"איש נוטה למות שלא יכול למות". הישועה היחידה שלו היא רוח רפאים של ילדה בת 13, שעוזרת לו להאמין שהוא יכול להשתנות ולמצוא מקום שבו ירגיש בבית. הילדה הקטנה מפיחה חיים בניוטון התשוש והמנוכר, כאילו הייתה ישו והוא לזרוס השב מן המתים. ון־הובה מודה ש"כמובן זה אינו רק צירוף מקרים" — שהדמות המרכזית היא בגילו של בואי והילדה הייתה בגילה של בתו כשכתב את המחזה.

כשעסקו בליהוק להצגה, בואי עבר חוויה ייחודית כשהקשיב לשירים שלו מבוצעים בידי אחרים. כששמע את כריסטין מיליאוטי, כוכבת הסדרות "איך פגשתי את אמא" ו"פארגו", מבצעת גרסה אפלה ומיוסרת ל"Changes", עלה חיוך על פניו. "אני כל כך שמח שכתבתי את השיר הזה", אמר.

עם בונו. "הוא שמח שעורר עניין"

כנער מתבגר, בואי פינטז על כתיבת מיוזיקלס, והוא נהנה מאוד לראות את "לזרוס" הולך ומתעצב לנגד עיניו. "פניו נראו תמיד משתאות ומלאות הנאה, כמו של ילד שמגלה איך משהו בלתי צפוי ומלא שמחה קם לתחייה", אומר ג'יימס ניקולה, המנהל האמנותי של ניו־יורק תיאטר וורקשופ, שהפיק את המחזמר.

בואי גם התחיל לכתוב שירים חדשים — חלקם למחזמר, אחרים לאלבום הבא שלו וכאלה שיועדו לשניהם. בקיץ 2014 הקליטו בואי וויסקונטי את הסינגל "Sue" והכניסו אותו לאלבום האוסף "Nothing Has Changed". זה היה אפוס תזמורתי ג'אזי, שלא דמה לשום דבר שכתב עד אז. אחד המוזיקאים בהפקה היה סקסופוניסט הג'אז דוני מקאסלין, שהרכב הג'אז שלו היה הבסיס המוזיקלי לאלבום הבא של בואי.

כשבואי הופיע להקלטות של "Blackstar" הוא איבד כבר את כל שיער הראש והגבות. רק אז התחיל לספר לקומץ חברים ועמיתים שעבדו איתו, שיש לו סרטן והוא עובר טיפולים כימותרפיים. "הוא הגיע היישר מטיפול כימותרפיה, ולא הייתה שום דרך להסתיר את זה מהלהקה", אומר ויסקונטי. "לי הוא סיפר את זה בפרטיות, וחשתי שגרוני נחנק כשישבנו פנים אל פנים ודיברנו על זה". בואי הודיע לחברי התזמורת שהוא חולה וביקש מהם לשמור את הידיעה בסוד. הם מעולם לא דיברו על זה שוב.

"הוא היה כל כך מלא אומץ וגבורה", אומר ויסקונטי, "והאנרגיות שלו היו מדהימות יחסית לאדם שחולה בסרטן. הוא מעולם לא הפגין פחד, והיה כולו שקוע בעבודה על האלבום".

טוני ויסקונטי. "חשבתי שיש לו עוד כמה חודשים"

ההקלטות של "Blackstar" היו אקספרימנטליות ומשוחררות, כשבואי וויסקונטי מקבלים השראה מהאלבומים "Black Messiah" של ד'אנג'לו ו־"To Pimp a Butterfly" של קנדריק לאמאר, שבדיוק יצאו אז. בארוחת הצהריים נהג בואי להזמין כריך ממסעדה סמוכה ולאכול באולפן יחד עם הלהקה. "האווירה הייתה חמימה ונינוחה", אומר הקלידן ג'ייסון לינדנר, שצליל הווינטג' שלו תרם לסאונד המיוחד של "Blackstar". ביום הולדתו ה־68, אימאן הגיעה למקום עם סושי שהביאה ממסעדת נובו, וחברי ההרכב הכינו לו הפתעה: גרסה יוצאת דופן ומוזרה של "Happy Birthday". גם מאפין, הכלבה של העוזר שלו, הייתה שם, "ותמיד הצליחה להעלות חיוך על פניו", הוסיף לינדנר.

רמזים לסוף

במשך כל אותה תקופה עבר בואי טיפולים כימותרפיים, ובאחת הפעמים נדמה היה שהפרוגנוזה חיובית למדי. "הוא היה אופטימי כי התברר שהכימותרפיה עושה את העבודה", אומר ויסקונטי. "בשלב מסוים באמצע השנה שעברה נעלמו סימני המחלה. אני הייתי ברקיע השביעי. הוא היה קצת פחות באופוריה. 'מוקדם מדי לחגוג. נכון לעכשיו אני בהפוגה, וצריך לחכות ולראות לאן זה הולך', הוא אמר והמשיך בטיפולים הכימותרפיים. חשבתי שהוא הולך לנצח את המחלה".

אבל בואי עדיין שילב בטקסטים שלו לא מעט רמזים על סופיות החיים. עם המוזיקה המלכותית שחיבר, "Blackstar" הסתמן כדרך הולמת להיפרד. "נראה לי שהוא חשב שאם הוא כבר הולך למות, זאת תהיה דרך נפלאה לעשות את זה", אומר ויסקונטי. "שזאת תהיה הצהרה נפלאה".

בואי היה מודע היטב לעובדה שגם "לזרוס" שימש לאותה מטרה בדיוק, עם כל הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שבו והשימוש החופשי שעשה בקטלוג המוזיקה שלו. אבל בעודו מכין שתי פרידות אמנותיות מדיוויד בואי, הוא עשה הכל כדי לשמור את דיוויד ג'ונס בחיים. "הרגשתי שהוא לא באמת רוצה למות", אומר ון־הובה. "זאת לא הייתה מלחמה נגד המוות, אלא קרב לחיים. והחיים, בעיניו, פירושם להיות איש משפחה אמיתי. הוא אהב לחזור הביתה, להיות בבית עם בתו, עם אשתו, עם המשפחה".

בואי עבד על עוד פרויקט: שני קטעי וידיאו מוזיקליים יוצאי דופן, בבימויו של יוהאן רנק. הקליפ לשיר הנושא של "Blackstar" — עשר דקות של מוזיקה חללית — הוא הצהרת פרידה מוצפנת ומורכבת, שמרמזת למיסטיקן האנגלי אליסטר קראולי ומזכירה סמלים מיצירות מוקדמות של בואי; מעין גרסה בוטה של אסטרונאוט שמזמן נחשב למת ויכול להיות שהוא בעצם מייג'ור טום.

בנובמבר, כחודש אחרי שצילמו את הקליפ, הגידול הסרטני שב והופיע. הפעם, הרופאים אמרו לו שזה סופני. "זה התפשט כבר בכל הגוף", אומר ויסקונטי, "כך שלא היה סיכוי להירפא".

בואי לא היה חזק מספיק כדי להגיע להצגות ההרצה של "לזרוס", אבל הוא הגיע לערב הבכורה והתמודד בגבורה עם גדודי הצלמים. נותר לו עוד חודש אחד לחיות, אבל הוא סיפר לון־הובה שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על מיוזיקל נוסף. בסוף ההצגה, בפעם השנייה בעשר שנים, הוא התמוטט מאחורי הקלעים.

באותם שבועות אחרונים של חייו הוא הצליח איכשהו למצוא זמן וכוח להקליט סקיצות לחמישה שירים חדשים. שבוע לפני מותו, ממש לפני יציאת "Blackstar", הוא התקשר בסקייפ לויסקונטי ואמר לו שהוא רוצה לעשות אלבום נוסף.

"הייתי מאושר", אומר ויסקונטי. "חשבתי, וכנראה גם הוא חשב, שיש לו עוד כמה חודשים לפחות. כך שהסוף הגיע כנראה מהר מאוד. אני לא יודע בדיוק, כי אין לי מידע מדויק, אבל מצבו כנראה הידרדר מהר מאוד אחרי שיחת הטלפון שלנו".

החדשות על מותו של בואי הפתיעו גם את שותפיו ליצירה, שידעו על מחלתו. לאחרים, כמו צוות השחקנים של "לזרוס", לא היה מושג שהוא חולה. בהצגה הראשונה אחרי מותו של בואי, השחקן מייקל סי הול, שמגלם את ניוטון, היה מודע כל כך למשמעויות החדשות שהתגלו לפתע בטקסט שלו, שהוא בקושי הצליח לבטא את המילים.

רנק ידע שבואי חולה, אבל לא היה מודע לכך שמצבו הידרדר. כמו אנשים בקהל, גם הוא ראה בעיניים חדשות את סיום הקליפ של "לזרוס". בואי, בתלבושת "האיש שנפל מכוכב אחר" — בגד שחור עם פסים אלכסוניים — נסוג אל תוך ארון בגדים מעץ שנראה פתאום כמו ארון קבורה. כשנמוג הצליל האחרון של הגיטרה, הוא סוגר עליו את הדלת ונעלם אל תוך החשיכה.

היציאה הזאת לא הייתה רעיון של בואי, אבל הוא אימץ אותו. "מישהו על הסט אמר, 'אתה צריך לסיים את הקליפ כשאתה נעלם לתוך הארון'", אומר רנק, "ואני ראיתי את דיוויד מהורהר לרגע, ואז עלה חיוך גדול על פניו, והוא אמר משהו כמו 'כן. זה בטח יותיר אחריו המון סימני שאלה, נכון?" •

תרגום: לילית וגנר