מה הדרך הנכונה לנסות ולהעביר את השואה למסך? סביב השאלה כבדת המשקל הזו שברו את הראש מאות ואולי אלפי יוצרי קולנוע, עלילתי ודוקומנטרי, בניסיון לתאר את מה שאי־אפשר לתאר. אחרי אינספור דילמות מוסריות ואומנותיות, מגיע עכשיו במאי הונגרי־יהודי צעיר ומוכשר ובסרטו הראשון מכריז ברוב חוצפתו: ככה צריך.
סרט השואה "הבן של שאול" זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן ויזכה כנראה בקרוב באוסקר הסרט הזר, בין היתר כי הוא מציע חוויה חזקה להפליא. הוא צולל בלי פחד למקום הכי נוראי וקשה שאפשר להעלות על הדעת: יחידת הזונדרקומנדו באושוויץ, הלא הם האסירים היהודים שנאלצו לעבוד בפרך בתאי הגזים ובמשרפות.
הבמאי לאזלו נמש בן ה־38 בוחר לצלם את השואה הכי קרוב שאפשר, פשוטו כמשמעו: לאורך סרט שלם המצלמה לא עוזבת את פניו או עורפו של הגיבור - אסיר שקט וקצת תימהוני בשם שאול (שמגלם את המשורר ההונגרי גזה רוהריג). הסיפור מתמקד סביב ניסיונו הנואש לקבור גופה של ילד שהוא לכאורה בנו.
על ידי צילום מקרוב מאוד, נמש וצלמו המבריק מאטייס ארדלי מצליחים להעביר לצופים תחושת "היה שם" באושוויץ, כשרוב הזוועות מתרחשות ברקע המטושטש או מועברות בסאונד המצמרר. זו גם כמובן הברקה מבחינה הפקתית, שאפשרה להרים סרט עוצמתי בתקציב של שקל וחצי (בטח יחסית לסרטי שואה ההוליוודיים המפוארים, סטייל "רשימת שינדלר", שנגדו אגב יצא נמש בפומבי).
וכאן גם המקום שבו אני לא לגמרי מצטרף למקהלת המהללים של "שאול" ומי שרואים בו יצירת מופת חד־פעמית. כן, מדובר בסרט ביכורים עוצמתי ומטלטל. וכן, נמש מתגלה בו כבמאי מיומן עם יכולת ליצור תחושת אימה וזוועה בכל רגע (ובמובנים רבים מדובר בכלל בסרט אימה). אבל בסוף, האם סרטו של נמש הוא לא פחות נצלני וגימיקי מכל הסרטים שהוא יוצא נגדם? האם הוא לא מוזיל את השואה בדרך אחרת כשהוא הופך אותה ל"חוויה בגוף ראשון" עבור הצופה, ממש כמו משחק מחשב?
התהיות הללו ימשיכו לנקר בראשם של מי שילכו ל"בן של שאול", וגם בגלל זה מדובר בסרט בלתי־נשכח ששווה בסוף לראות ולחשוב עליו.
