השבוע שוב דווח על הפצצה שביצע כביכול חיל האוויר באזור דמשק. ישראל לא מתייחסת, הרוסים שותקים, האמריקאים שותקים, הסורים שותקים. ולא במקרה. מאחרי השתיקה הזו מסתתר מארג מאוד מורכב של הסכמים והבנות המשרת את האינטרסים של גורמי הכוח החזקים ביותר שמשחקים היום במגרש האזורי: ארצות־הברית, רוסיה, איראן וישראל. כולם מדברים עם כולם - באופן ישיר או עקיף - וכולם מתואמים עם כולם. זוהי דיפלומטיה חשאית של לובשי מדים. לדיפלומטיה המסורתית, משרדי החוץ של המדינות השונות, אין כאן יד ורגל. מי שמתחזק את המארג הזה ביום־יום, בשאלות כמו מי טס לאן ומתי בשמי סוריה, הם "משרדי החוץ" של הצבאות, הפועלים מעל ובעיקר מתחת לרדאר.
בישראל התופעה הזו בולטת עוד יותר: ככל שמשרד החוץ הולך ונחלש ומעמדה המדיני של ישראל בעולם הולך ונסדק, כך מתחזק המארג הדיפלומטי החלופי. גופים כמו אגף "תבל" במוסד, העוסק בדיפלומטיה חשאית, ומערך קשרי החוץ של צה"ל (קש"ח) - שהולך ומתרחב בעידן הרמטכ"ל איזנקוט - נכנסים לוואקום שמותירה הדיפלומטיה הפומבית. במצב כזה, ראשי מדינות ושרי חוץ לא מסתכנים בביקורת ציבורית, לדעת הקהל אין השפעה, וקשרי החוץ של מערכות הביטחון, של התעשיות הביטחוניות ושל הצבאות יוצרים חלופות ליחסים דיפלומטיים מדיניים, כולל עם מדינות שלישראל אין איתן קשרים פורמליים, או שיש לה עניין להצניע את היחסים איתן כדי לא להרגיז בנות ברית או מעצמות גדולות.
מול חופי הים התיכון, למשל, מפליג ערב־רב של ציים. לצי הרוסי, שמתחזק את המלחמה בסוריה, יש נוכחות בולטת, והוא מפגין חוסר סבלנות כלפי גורמים המוגדרים אצלו כעוינים, כמו הצי הטורקי. אז יש שם איומים הדדיים,יש "נעילות מכ"מ", ואיש לא יופתע אם זה יסתיים בירי. אבל כשספינות חיל הים הישראלי מגיעות לזירה, הרוסים מתעלמים. גם זה לא מקרי. בשפת הדיפלומטים במדים לא מדברים אפילו על משהו שמזכיר שיתוף פעולה עם הרוסים. האמריקאים מוכנים לספוג את הקשר החשאי למחצה בין ישראל לרוסיה, בתנאי שהוא לא יחצה את ההגדרה של "תיאום צבאי" שנועד למנוע אי־הבנות שיובילו לירי הדדי.
פורום "אייס"
התיאומים בין הצבאות מתבצעים באופן שוטף על ידי הנספחים הצבאיים: הישראלי היושב במוסקבה, אל"מ צפריר אורפז, והרוסי היושב בתל־אביב. בנוסף פועלת קבוצת עבודה קבועה בראשות סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, כשלצידו ראש חטיבת המבצעים, תת־אלוף אהרון חליוה, וראש חטיבת קשרי החוץ באג"ת (אגף התכנון), תא"ל אבי פלד, מול קבוצת עבודה רוסית, מקבילה, המגיעה לארץ בתדירות של פעם בחודש. אם מתרחש אירוע בלתי צפוי, למשל, מכ"מ רוסי שננעל על אונייה או על מטוס ישראלי, זה מטופל מיד. במקרים קיצוניים יש אופציה שראשי החטיבות - מבצעים וקש"ח - יגיעו באופן מידי למוסקבה כדי לישר את ההדורים.
היחסים עם הצבא האמריקאי הם ברמה שונה בתכלית. לישראל ולארה"ב שורה של הסכמים היסטוריים להחלפת מידע ושיתופי פעולה ביטחוניים, וסביר להניח שהתמונה שמצטיירת מתוך הפעילות האמריקאית בסוריה מוכרת היטב בישראל. האמריקאים נוטים לנהל שיחות ועידה במערכות המוצפנות שלהם עם מעט מאוד מדינות בעולם. אחת מהן היא ישראל. כך שלראש החטיבה לקשרי חוץ בצה"ל צריכות להיות הרבה מאוד שעות שבועיות מול מקביליו האמריקאים בפיקודים הרלבנטיים לישראל בעולם: סנטקום (פיקוד המרכז) ויוקום (פיקוד אירופה). עם שני הגופים הללו מתנהל כבר שנים רומן ארוך באמצעות פורומים קבועים הנקראים "אייס" (ראשי התיבות של ישראל, סנטקום, יוקום). הם מתקיימים בדרך כלל בישראל, בלשכתו של סגן הרמטכ"ל, ודנים בהם בכל היבטי הביטחון ושיתופי הפעולה בין שני הצבאות במזרח־התיכון. למעשה, ככל שהכתף המדינית מוושינגטון לירושלים היא קרה יותר, ההנחיות מוושינגטון לאנשי הצבא האמריקאי בזירה הן לחבק את מערכת הביטחון הישראלית בחום רב יותר. זה לא פרדוקס. זוהי הדוקטרינה של אובמה כלפי ישראל.
ציר עוקף ירושלים
בימים האחרונים הציג תא"ל אבי פלד את תוכנית העבודה השנתית של חטיבת קשרי החוץ, חוברת עבת כרס שכותרת "חובק עולם - השת"פ הצבאי הבינלאומי". משרד החוץ יכול רק לקנא. לפחות מזווית הראייה של הצבא, אנחנו מדינה מאוד פופולרית. החוברת מגלה כי היקף שיתוף הפעולה הצבאי של ישראל עם מדינות זרות ישבור בשנה הקרובה שיאים חדשים, הן במספר המדינות ש"משרד החוץ הצבאי" יעבוד איתן והן בהיקף הפעילות: תרגילים, שיתופי פעולה צבאיים, העברת מידע, ביקורים ושאר עניינים חשאיים. המשבר האזורי הביא לפריחה. העולם גילה אויב חוצה גבולות: הג'יהאד העולמי. כך נוצרים אינטרסים גם בין מדינות הנחשבות לעוינות זו לזו. זה כולל מדינות המבקשות להחליף, באופן ישיר או עקיף, מידע מודיעיני לגבי הטרור העולמי, טכניקות לחימה, אמצעי הגנה ולחימה וכד'. ישראל - באמצעות מערך קשרי החוץ של הצבא - מנצלת את הבעיה העולמית כדי לחדור למקומות שאליהם לא הגיעה בעבר. יש גם לא מעט מדינות המבקשות לעקוף את משרד החוץ הישראלי — מסיבות מדיניות, או משום שהן מזהות את החולשה של משרד החוץ — ורוצות קשר עם ישראל מבלי להיות מזוהות עם המדיניות הישראלית. אלה יוצרות קשר עם ישראל באמצעות ה"דלת האחורית" של הדיפלומטיה הצבאית. מדובר גם במדינות אירופיות שיש להן קשרים דיפלומטיים ענפים עם ישראל, אלא שלחצים פנימיים ותנועת החרם מאלצים אותן להצניע את הקשרים. בשנה האחרונה, נוכח המאבק הבינלאומי בטרור והמעורבות שלהן בלחימה בסוריה, הן זקוקות יותר ויותר לקשרים הביטחוניים עם ישראל. בריטניה, למשל. אגב, כל מטוס שממריא מנושאת מטוסים בים התיכון, מקפריסין, או מבסיס אווירי על אדמת אירופה לכיוון סוריה חייב לתאם זאת עם צה"ל.
בתוכנית העבודה של חטיבת קשרי החוץ בצה"ל, הקשר עם ארה"ב הוא המרכזי והחשוב ביותר, ובו מושקעים מרב המאמצים. לצד ארה"ב הוגדרו עוד שמונה מדינות שיש איתן קשרי עבודה שוטפים. הודו היא אחת מהן. 30 אחוז מהיצוא הביטחוני הישראלי מיועד להודו, רמת הקשרים הגבוהה בין הצבאות — בפיתוחים משותפים, בהחלפת מידע - היא על בסיס יום יומי. הודו היא דוגמה למדינה שמשך שנים ארוכות הצניעה את הקשרים עם ישראל. אבל אחרי חילופי השלטון ב־2014, כשלראשות הממשלה נבחר איש הימין נרנדרה מודי, שימש הבסיס הביטחוני בין המדינות פלטפורמה לזינוק ביחסים המדיניים.
למדינות מן הסוג של הודו יש רגישויות יוצאות דופן. כך גם מצרים. בסוף השבוע שעבר התפאר השר יובל שטייניץ ביחסים הביטחוניים הקרובים שבין ישראל למצרים ואמר שהמצרים משתפים פעולה עם ישראל בהצפת המנהרות בעזה. המצרים השתוללו. מאחורי הקלעים התרחשה מהומת אלוהים, ועד עכשיו מנסים גורמי הקישור מול מצרים לתקן את הנזק.
הנספח להסכם השלום עם מצרים, העוסק בפירוז סיני, התמסמס מזמן. בהסכמת ישראל הציבה מצרים בסיני 16 גדודי חי"ר עם נגמ"שים, יחידות קומנדו, תותחים, טייסות אפאצ'י ומטוסי אף־16, והקימה בסיס ימי באל־עריש. ממה שבכל זאת מתפרסם ניתן להבין כי הקשרים עם מצרים במלחמתה מול דאעש מתקיימים על בסיס יומיומי. הרי צריך לתאם את הטיסות המצריות סמוך לגבול הישראלי, את ההפלגות, את הכנסת הכוחות. צריך למנוע ירי בטעות של שני הצבאות זה על זה לאורך הגבולות. אבל ההתנהלות מול מדינות שיש לישראל אינטרס מובהק בהן סובלת מעודף טבחים הבוחשים בעסקי הדיפלומטיה. באותו מגרש פועלים השליח המיוחד של ראש הממשלה, עו"ד יצחק מולכו, ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, אלוף (מיל') עמוס גלעד, ראש אג"ת, שלרשותו החטיבה לקשרי חוץ של צה"ל, המוסד, השב"כ, יחידת קשרי החוץ המיוחדת של אגף המודיעין במטכ"ל ומשרד החוץ. סביר מאוד להניח שלמדינה המארחת, מצרים למשל, קשה לפעמים לבחור עם מי לדבר ועל מה. לא ברור מי מתאם בין כל הגופים האלה, מה שיכול גם להסביר את פליטת הפה האומללה של שטייניץ. למדינות עצמן נוח, לפעמים, לתקוע טריז בין הגופים הישראליים השונים כדי להשיג את שלהן בקלות יתר, ואילו בישראל מתעוררות לא אחת מחלוקות סביב שאלות כמו מי מזמין משלחת של מדינה מסוימת, מי מארח אותה, על מה דנים איתה ומה המסרים שמעבירים לה. כשמשרד החוץ היה חזק הוא היה דומיננטי ונתן את הטון. לפחות במסרים.
אם יש לירדן אינטרסים ביחסיה עם ישראל, הם בראש ובראשונה ביטחוניים. בים הסוער של התפוררות מדינות במזרח־התיכון ישראל היא עוד אונייה המיטלטלת על הגלים — אבל היא הרבה יותר חזקה, גדולה ויציבה מהאונייה הירדנית. למלך עבדאללה אין באזור יותר מדי בני ברית שיעמדו לצידו ביום פקודה.
בספטמבר האחרון השתתפו מטוסי קרב ישראליים וירדניים בתרגיל גדול שהתקיים בארצות־הברית עם חילות האוויר האמריקאי והסינגפורי ונקרא "רד פלאג". באתר האינטרנט "פוקסטרוט אלפא" נחשף שמטוסי תדלוק של חיל האוויר הישראלי תדלקו באוויר את מטוסי הקרב הירדניים בדרכם לארה"ב. הירדנים לא הכחישו. אם הידיעה הזו נכונה, היא עשויה ללמד על רמה מאוד גבוהה של תיאום צבאי. אלה לא דברים שמתבצעים מהיום למחר.
ממח"ט לדיפלומט
השבוע הצטלם נתניהו ליד גדר המערכת בערבה, שאמורה להגן על שדה התעופה הבינלאומי הנבנה בעובדה. גדר שכזו אי־אפשר לבנות בלי תיאום יומיומי בין הצבאות. העובדה שישראל נהנית כבר שנים ארוכות משקט לאורך גבול ירדן היא תוצאה של תיאום בלתי פוסק וקשר שוטף בין שני הצבאות. אין פלא, אפוא, שכאשר היחידה בצה"ל העוסקת בקשרי חוץ צבאיים קיבלה לידיה גם את ניהול הקשרים מול צבאות מצרים, ירדן ומדינות רבות אחרות, היא שודרגה לחטיבה בראשות תת־אלוף.
אגב, ביולי 2015 הדליפו אנשי ממשל אמריקאים לסוכנות הידיעות "רויטרס" כי ישראל מסרה לירדנים 16 מסוקי תקיפה מדגם "קוברה". סיפור כזה עשוי להיות קצה קרחון של משהו הרבה יותר עמוק ויסודי. גם סגן שר ההגנה האמריקאי בוב וורק, שביקר בישראל באמצע ינואר, דיווח לפנטגון שאנשי הצבא הישראלים דיברו איתו על אינטרסים משותפים עם ירדן. הפעילות הזו, אם אכן התקיימה, לא יכולה הייתה להתרחש בצינורות דיפלומטיים רגילים. את היום־יום משמרים "הדיפלומטים במדים".
סביר מאוד להניח שבקבוצת מדינות הליבה נמצאת גם יוון, שבשנה האחרונה הפכה להיות בעלת ברית רשמית של ישראל. היחסים הצבאיים עם יוון החלו להירקם בראשית העשור, נוכח המשבר הגדול עם טורקיה. יוון וישראל מצאו עצמן יחד מול גורם עוין משותף. בשנה שעברה עלה לשלטון ביוון משטר סוציאליסטי־רדיקלי בראשותו של אלכסיס ציפרס, והיה חשש שהקשר האסטרטגי עם ישראל ינותק. אבל הצבא ושר ההגנה היווני פאנוס קאמנוס, איש ימין, דרשו את המשך היחסים עם ישראל. מאז ביקר ציפרס כבר פעמיים בישראל, ונפתח ציר משולש - שהחל בדיפלומטיה הצבאית - הכולל את ישראל, קפריסין ויוון. שר הביטחון ביקר לפני כחודש ביוון ויבקר בחודש הבא בקפריסין. הרחבת שיתוף הפעולה תתבטא לא רק בהעמקת היחסים המודיעיניים, אלא ייפתחו אפיקים חדשים גם לצבא היבשה, שיוכל להתאמן בהרים ביוון או בקפריסין. למרבה הפלא, רק בשנה שעברה מונה נספח צבאי ישראלי בתקן מלא ביוון. עד לפני שנה היה זה נספח צה"ל ברומניה שחלש גם על יוון. הנספח הנוכחי ביוון, אל"מ יובל ג'רבי, מוצא את עצמו מומחה לצבא יוון, לקואליציה של ממשלת יוון, לאינטרסים הגלובליים והאזוריים של יוון, ומכיר על בוריו את משבר הפליטים ביוון. ממג"ד בגולני, מח"ט מילואים ומפקד מרכז ההטסות של צה"ל הוא הפך לדיפלומט מקצועי במדים. מפקדו, תא"ל אבי פלד — שהוא בעצם מנכ"ל משרד החוץ הצבאי — היה מח"ט גולני (במבצע עופרת יצוקה) שעבר הסבה לדיפלומטיה. לפני מינויו לראש קש"ח שימש ארבע שנים כנספח צה"ל בהודו.
מעבר למדינות הליבה יש עוד כ־30 מדינות שלצה"ל עניין להשקיע בהן ברמה כזו או אחרת, כולל מדינות שנציגיהן מגיעים לכאן בחשאי. רשימת המדינות הללו תתארך עוד יותר בשנה הקרובה. כרגע מפעיל הצבא 16 "שגרירים" — נספחים צבאיים — הפועלים באופן שוטף מול 30 מדינות. ההתרחבות הזו הביאה, בין השאר, למינויו של נספח צבאי חדש ליבשת אפריקה, אל"מ אביעזר סגל, אחרי שנים רבות שלא היה לישראל נספח צבאי ביבשת זו. מדובר אמנם באלוף־משנה במילואים היושב בישראל ומגיע לאפריקה לפי הצורך. אבל זוהי תפנית שבאה לתת מענה לרצונן של מדינות באפריקה לחלוק עם צה"ל ידע ואמצעים בתחום ההתמודדות עם הג'יהאד העולמי.
מערך קשרי החוץ של צה"ל התרחב והתכווץ במהלך השנים, בהתאם לרוח המפקד, התקופה ולתקציב. הצבא לא התייחס לנושא כאל מקצוע המחייב התמחות מעבר לידע אלמנטרי בנימוסי שולחן ואנגלית בסיסית. עד 2006 ניהל את קשרי החוץ של הצבא תת־אלוף באגף המבצעים. קיצוץ בכוח אדם הפך את החטיבה למחלקה באגף התכנון. בשנה האחרונה - נוכח ההתפתחויות האזוריות, תפיסת העולם השונה של הרמטכ"ל איזנקוט, וההכרה בחשיבותו של "הכוח הרך", קרי הדיפלומטיה וההסברה - חזרה המחלקה להיות חטיבה, כשהיא שואבת לתוכה גם את הקשרים עם המדינות השכנות, ירדן ומצרים. בשנה הקרובה תתרחב החטיבה ותהפוך למערך קשרי החוץ בצה"ל שיכלול לא רק את קשרי החוץ עם צבאות זרים, אלא גם עם ארגונים בינלאומיים כמו כוחות האו"ם, ואת יחידות הקישור שפועלות בתוך זרועות האוויר והים.
כשמדובר בקשרים עם האו"ם, אין הכוונה בהכרח לכוחות האו"ם ברמת־הגולן או בלבנון. האו"ם פועל לפחות בעשר מדינות באפריקה נגד אנשי הג'יהאד העולמי. יחסי ישראל והאו"ם הם לא סיפור אהבה. אבל כשהם זקוקים לנשק תחמושת או ידע לצורכי הלחימה בטרור — אז אפשר לבקר כאן באופן חשאי ולהיעזר בדיפלומטיה הצבאית. לעיתים מהווה הקישור לאו"ם גם פלטפורמה להעברת מסרים לאויב. למשל, אחרי חיסולו של סמיר קונטאר, ב־19 בדצמבר אשתקד, היה חשש להתלקחות עימות כולל. במפגשים שהתקיימו באותה עת בין תא"ל אבי פלד למפקד יוניפי"ל ונציג של צבא לבנון בוועדה המשותפת הקבועה בנקורה, העביר פלד מסרים ברורים לצבא הלבנוני, וממנו לחיזבאללה. במקרה הזה, למנגנון של קשרי החוץ היה תפקיד מכריע בהכלת האירוע וצינון הרוחות.
אם היום חדר המלחמה של הקשרים עם הצבאות הזרים הוא חלק מהחמ"ל של אג"ת, בעתיד הקרוב הוא ייכנס, כמכלול נפרד, ל"בור" של חטיבת המבצעים. יוקם גם בית ספר שיכשיר מש"קים שיתמחו בקשרי חוץ, מה שאומר שצה"ל הגיע סוף־סוף להכרה שדיפלומטיה היא מקצוע, ולא מספיק להיות קצין מוכשר ביחידת שדה כדי להפוך לדיפלומט יעיל. בצבאות מערביים אחרים, הנספח הצבאי הוא בוגר התמחות בדיפלומטיה, ולעיתים זו הקריירה המרכזית בשירותו. בצה"ל, כרגיל, בונים על הכישרון הטבעי ועל יכולת האילתור. לפעמים זה גם עובד. ¿
אלכס פישמן
