הקול או כלום
אפילו כשהם שקועים בתוך תהום כלכלית, רוב האמנים הישראלים אינם מסוגלים לעשות הסבה מקצועית הנימוקים: בושה, עקשנות וחשש שלא יוכלו לחזור לבמות רק מעטים בולעים את הרוק, מלמדים ילדים מוזיקה או מזנקים לביצה היחידה שנותרה עבורם בעולם הזוהר: תוכניות ריאליטי "מה יגידו אם אחרי כל הלהיטים אמכור סופגניות ברולדין?" תוהה כוכב מהסבנטיז לאחר התאבדותו של גבי שושן
חרטה גדולה הובעה השבוע מעל לקברו של גבי שושן ז"ל, שהתאבד בתום תקופה קשה מאוד. החברים דיברו על התהום הכלכלית שאליה הידרדר, הקולגות סיפרו איך נשכח בשנים האחרונות, וכל אלה ששכחו אותו בזמן אמת נזכרו לבוא ולדבר עליו טובות כשכבר כלום לא משנה. במותו ציווה שושן את החזרת מצוקת האמנים לכותרות, והפעם הם מקווים שלא מדובר בעוד גל התעניינות שיחלוף, אלא בתחילתו של שינוי.
אבל אפילו האמנים עצמם מודים שגם כשמושטת להם עזרה, הם לא תמיד יודעים מה לעשות בה. "נתנו לגבי מענקים מהקרן למקרי חירום כמה פעמים, וגם נתנו לו מעבר למה שיכולנו לתת לפי החוקים שקבענו בעצמנו", מספר אילי גורליצקי, פעם שחקן וזמר והיום מי שדואג לקולגות כמנכ"ל ארגון אשכולות, האחראי על חלוקת התמלוגים לאמנים. "היו לו טענות שהוא מושמע הרבה מאוד ברדיו ולא רואה את זה בכסף, אבל אנחנו יודעים שכולנו בחלוף השנים מושמעים פחות ופחות והוא לא השלים עם זה. גבי לא התאים את עצמו למצב החדש".
בהספדים בבית־העלמין ביהוד סיפר יו"ר ארגון אמני ישראל (אמ"י) יענקל'ה מנדל שניסה לעזור לשושן בדיור ציבורי. "ביקשו שנמלא טפסים ועד היום אנחנו מחכים לתשובה", טען. "מה שאמרתי שם זה טיפה בים", הוא מוסיף עכשיו. "עזרנו לגבי שושן כלכלית לא מעט, אבל כל הזמן זה חזר לשם. וכל יום בא אלינו מישהו אחר, ואי־אפשר לעצור את זה. ואז אני יושב עם פקידי האוצר הצעירים, והם שואלים אותי מה ההבדל בין שחקן לבין מוכר במכולת — הרי שניהם עצמאיים — ואני מבין שאין עם מי לדבר במדינה".
סליחה, אבל מה ההבדל באמת?
"נו, הנה אתה מדבר כמו פקידי האוצר. קודם כל, אם תגיד לנהג מונית שאם יעזוב את ההגה ויפתח חנות בגדים הוא יעשה יותר כסף, סביר להניח שהוא יעשה את זה. אם תיקח אמן ותגיד לו לפתוח חנות בגדים, הוא יגיד לך שבלי לשיר הוא ימות. זה מה שאני מנסה להסביר כל הזמן, ללא הצלחה בינתיים, למשרד המשפטים ולמשרד האוצר ולכל מי שמקשה עלינו".
מי שצריך פרנסה יעשה הכל, גם ישנה מקצוע.
"הנשמה של האמן היא נשמה שונה משל כל בעל מקצוע אחר, את הנקודה הזאת צריך להבין. אני יכול לתת לך דוגמה מהחיים של אמן מאוד־מאוד מפורסם שיום אחד הבין שהוא לא יכול להתפרנס מהמוזיקה שלו, ועבר לעבוד בחנות כמוכר. לקח לו בדיוק חודשיים לחזור אליי למשרד עם הזנב בין הרגליים ולהסביר שכולם הצביעו עליו ודיברו על מה נהיה ממנו. הוא לא עמד בזה, והעדיף להיות חסר כל ולבקש מאיתנו כסף מאשר לעבוד שם".
גורליצקי: "ובכל זאת, כל אמן צריך להבין שיש נקודה שבה עליו להחליט אם יש לו סיכוי לשרוד בארץ הזאת עוד 20־30 שנה, ואם לא — שיעבור מקצוע כל עוד לא מאוחר מדי".
אתה מכיר אמנים שהיו במצב כלכלי קשה מאוד, עשו הסבת מקצוע ויצאו מזה?
"אני מכיר כאלה שמתו".
השנה הסגרירית של משינה
השחקן ששי קשת, מנכ"ל תיאטרון היידשפיל, נתקל לא פעם בשחקנים שמתקשים לעשות הסבה מקצועית. "חלק גדול מאוד מדור המבוגרים בישראל נמצא בלי בסיס כלכלי וזה נורא עצוב. לא מדברים על זה בגלל צנעת הפרט, אבל אמנים גדולים מאוד שהקימו את התרבות בארץ נמצאים במצב קשה. יש כאלה על פי פת לחם ממש, וזה קורע לי את הלב. הם מתקרבים לגילים פחות ופחות מבוקשים, ומתביישים. זו לא בושה לעבוד בעבודה אחרת, אבל יש כאלה שפשוט לא מסוגלים".
כמנהל תיאטרון, הם באים אליך להתחנן לעבודה?
"כן, ולצערי לא תמיד זה מתאפשר. אנחנו משתדלים ועוזרים לשחקנים ותיקים, מערבים אותם בקונצרטים שהתיאטרון עושה בבתי אבות. אני רואה את הכרת הטובה שלהם — שעדיין חושבים עליהם, מכירים בהם בתור שחקנים וזמרים, מחשיבים אותם עדיין כמי ששייכים למשפחת האמנים. יש אמנים מבוגרים שאני מכיר שעובדים בשמירה בלילה, חלק במשמרות בחנויות, במסעדות, עבודות מזדמנות. אבל יש גם גאוותנים שיושבים בבית ולא מוכנים להתעסק בשום דבר אחר, ולכן הם ברעב גדול".
אז למה שלא יחצו את הקו?
"כי ברגע שחצית אותו, זה אל־חזור".
זמר מוכר, שלהיטיו כיכבו כאן במצעדים בשנות ה־70 וה־80, מסביר כי זו בעיה גדולה. "מה אני אהיה? בנקאי? נהג הסעות? מוכר גבינות בסופר? לפני כמה שנים גבי עמרני התכונן לתפקיד בקולנוע ובמשך כמה ימים ניקה רחובות באזור תל־אביב. בתוך זמן קצר כל מדורי הרכילות כבר כתבו על זה שגבי מנקה רחובות ותהו מה מצבו הכלכלי, וקיבלתי טלפונים עם שאלות על מה קרה לו ואיך הוא הידרדר ככה. הם רק פספסו שאת הדרך לשם ובחזרה הוא עשה במכונית היפה שלו, עם הסיגר היקר בפה. ואם זה היחס שנותנים למישהו שיש לו, ושבטעות חשבו שהוא נפל, מה יעשו לי אם יראו שאחרי כל הלהיטים שלי, בסוף אני מוכר סופגניות ברולדין?"
את יזהר כהן, מי שזכה באירווזיון והיה אחד הזמרים הבולטים בישראל בשנות ה־70, לא תמצאו היום כמעט על הבמות הגדולות. כן תמצאו אותו בחנות התכשיטים שלו בקצה רחוב דיזנגוף בתל־אביב. אך מנדל מבהיר כי לא מדובר בהסבה מקצועית. "תכשיטים זה התחביב שלו", הוא אומר. "אבל טוב שיש לו את התחביב הזה. זו מתנה. לשמחתי יזהר ממשיך לשיר כל הזמן - אתם פשוט לא רואים את זה - ומצליח גם שם וגם שם".
הנתונים של אמ"י, אשכולות ושאר הארגונים שדואגים לפרנסת ורווחת אמני ישראל, עגומים. מבין עשרות אלפי אמנים רשומים יש כמה אלפים פעילים, ובהם מאות בודדות שהצליחו להתבסס כלכלית. התיאטראות ביטלו כמעט לחלוטין את מוסד "להקת השחקנים" ומעדיפים לשכור אותם לפי הצגות. רק בחלק מהמקרים המשכורת בכלל תגיע בזמן. בעולם המוזיקה מעטים אלה שהצליחו ליצור לעצמם רזרבות, שלא לדבר על תחומים פופולריים פחות כמו ציור, מחול ואופרה.
"אמנים לא יודעים מה טוב להם", קובע אחד מאנשי המוזיקה הבכירים כאן. "כשהם צעירים הם טיפשים, כשהם מבוגרים זה כבר מאוחר מדי. צריך להעריך אנשים כמו הסוכן בועז בן־ציון ששומר על האמנים שלו קרוב, ומקבל בשבילם את ההחלטות. קח לדוגמה את משינה, שהייתה אחת הלהקות הפופולריות בישראל במשך שנים ארוכות. הם הופיעו בקביעות, מילאו קיסריות, היכלי תרבות, עשו קופות מטורפות ואין ספק שהרבה כסף זרם שם. ואז יום אחד יובל בנאי חטף התקף לב ושנה הושבת מהופעות. מה יעשו שאר חברי הלהקה, שזו הפרנסה שלהם? יופיעו בלי הסולן? כמובן שלא. מלהיות הלהקה מספר אחת בארץ, הם פתאום נותרו שנה מחוסרי עבודה".
אז מה הם עשו?
"במשך השנים בועז ידע להגיד להם להפריש הצידה קצת כסף ליום סגריר, והנה הגיע היום הסגריר הזה. אז בזמן שיובל השתקם הם חיו מהחסכונות, ואחרי שחזרו בגדול יכלו שוב להרוויח כסף. צריך להבין משהו: אין אמן חסין בישראל, גם לא הגדולים ביותר. לכן פשנל קנה דירות לגששים ולכן מי שהיה חכם באמת השקיע בנכסים ולא ביזבז הכל על חיי הוללות. אפילו אם שלום חנוך ויהודה פוליקר ישביתו את הפעילות שלהם לשנה בגלל תאונה חלילה, הם ייכנסו לקשיים. ומה תרצה שהם יעשו בינתיים, שיימכרו פופקורן בלונה פארק?"
לא רק הסוכנים דואגים לעזור. יש גם סיפורים על אמנים גדולים באמת, עם לב רחב, שאינם שוכחים לא את עצמם ולא את חבריהם. אחד הזמרים הפופולריים בישראל, שמתוך צניעות ביקש ששמו לא יוזכר, מממן בקביעות כמה מגיבורי הילדות שלו שנקלעו לקשיים ולא מצליחים להתפרנס ממוזיקה בגיל מאוחר. "זמר נוסף בא אליי ואמר לי שהוא שמע שיש אמן אחר במצב לא טוב, סיפר לי שבשבילו זו הייתה שנה מאוד מוצלחת כלכלית, רשם צ'ק וביקש ממני להעביר לו אותו", מספר מנדל. "יש גם אנשים כאלה, וזה מרגש אותי".
לרוב מוסדות התרבות אין כסף מיותר לתת למי שפעם כיכב בהם והיום נותר חסר כל, אז הם המציאו פתרונות יצירתיים. אחד מהם הוא ערבי מחווה לאמנים, שלכאורה באים לתת להם כבוד אבל במקרים רבים נועדו להזרים להם חמצן לחשבון הבנק. אפילו כוורת, הלהקה המצליחה ביותר שפעלה אי פעם בישראל, השתמשה בשיטה הזו כדי לעזור לחבר יצחק קלפטר. "לא ידעתי להתנהל כלכלית", סיפר לאחרונה קלפטר ל"ידיעות אחרונות". "לא חסכתי ולא שמרתי, ומה ששמרתי הלך. הבריאות מאוד לא טובה אצלי, וזה עולה כסף, אבל יותר מזה - אני בקושי יכול להופיע, וההופעות הן הפרנסה שלי. לכן האיחוד של כוורת בקיץ הקודם עזר לי מאוד, ועכשיו גם יצא אלבום אוסף שחשוב לי שיימכר כדי להראות את היכולות שלי. עשיתי טעויות לאורך השנים, ניהלתי לא נכון את הקריירה שלי ויכולתי להשיג יותר הכרה, אני יודע את זה".
מנדל מספר כי כשמצוקת האמנים עולה לסדר היום, מוסדות התרבות נרתמים בעצמם לעזור. "צילצלה אליי היום זמרת מהעבר ואמרה שהיא נורא רוצה להופיע, אבל אומרים לה לא. אז התקשרתי לאחד התיאטראות, אמרתי שחייבים לקחת אותה ושגם אם היא תזייף ברבע טון הקהל עדיין יחבק אותה דווקא עכשיו, כשכולם מדברים על מצבם של האמנים. והנה קיבלתי ממנה סמיילי עם לב, כי סגרו איתה. אנחנו מרימים טלפונים ומנסים לעזור, אבל אני פונה כבר עכשיו להראל סקעת ונינט טייב וכל האמנים הצעירים — תדאגו לעצמכם עכשיו! אל תגיעו לשם".
אין זוהר בישראל
השמות של האמנים שנקלעו למצוקה ידועים — מירי אלוני שהלכה לשיר ברחובות, יהודה קיסר שהחל לנגן בשוק, אריק סיני שקרס כלכלית ועוד ועוד. אלא שמדובר בטיפה בים, כי על רוב הזמרים שמתקשים לשרוד כלכלית לא תקראו בעיתונים. לרוב הם יעדיפו להרשים את המעריצים עם מכוניות מפוארות, מסיבות אל תוך הלילה ודירות במגדלי יוקרה. כשפקידי ההוצאה לפועל מגיעים לעקל את הרכב, פתאום הזוהר מתנפץ והחברים מנפיקים תגובה אחידה: "וואו, לא ידענו, חשבנו שהכל איתו בסדר".
"כבר קרה לי שהתראיינתי וסיפרתי כמה שהכל טוב, כשבעצם הכל היה נורא", מספרת זמרת ידועה. "מה אני אגיד? שהמצב על הפנים ואין לי איך לגמור את החודש? זה לא יתרום כלום לפופולריות שלי, זה לא יעזור לדיסק הבא שלי, ולך תדע איזה כותרות ייתנו לראיון הזה. הדבר האחרון שאני צריכה זה מופעי התרמה וחברים שמספרים כמה שהם אוהבים אותי ואיך הם לא ידעו. היו לי תקופות טובות מאוד, והיו גם תקופות איומות. אז ברגע הכי קשה תפסתי את עצמי ואמרתי שזה לא חייב להיות ככה, שאפשר לשנות את הגורל".
ומה עושים?
"מחפשים את עצמך מחדש בתוך המקצוע. יש כאלה שהולכים ללמד ילדים מוזיקה, אחרים מלמדים פיתוח קול ויש גם מי שנכנס לתוכניות ריאליטי שרגע לפני זה הוא אמר עליהן הרבה דברים רעים בעיתונות. הריאליטי הוא אחד הפתרונות הכי טובים שלנו בזמן האחרון: מיקיאגי קיבל תהילה מחודשת באח הגדול, אבי טולדנו שוב זכה לזמן מסך בהיכל התהילה, דנה ברגר מככבת בהישרדות. את שלושתם כבר לא זכרו, ופתאום הרדיו חזר לנגן אותם, אז גם מקבלים כסף מהריאליטי, גם עוד קצת תמלוגים, ובדרך מוותרים על קצת כבוד עצמי. אבל לפחות לא צריך להחליף מקצוע, כי זה בגבולות האמנות".
גורליצקי: "האמת היא שאין זוהר בישראל, פשוט אין. אתה זוכר את השחקן הידוע שפתח דוכן פלאפל וסגר? אתה זוכר את האמן שפתח מטבח משלו ובישל בו עד שסגר? כל אלה אנשים שהיו צריכים עוד כסף, ניסו, והבינו שהם לא מסוגלים לעשות משהו אחר. יש אנשים עם 30 שנות ותק בלי קרן פנסיה ובלי השתלמות ואין להם כלום. פעם החלטתי שאני מסדר את העניין הזה ופתחתי קרן פנסיה עם תנאים נהדרים לאמנים, פרסמתי את זה ושלחתי את ההצעה האטרקטיבית הזאת לעשרות אלפי אמנים בישראל. אמרתי להם שככה הם יוכלו סוף־סוף לדאוג לעצמם".
נשמע נהדר.
"רק שניים הצטרפו, אני ועוד אחד. אבל זה האופי של האמן, אדם לא מסודר". ¿
סייע בהכנת הכתבה: נבו זיו
לפנייה לכתב/ת 
