קיראו היום את העיתון של מחר - הטורים של נחום ברנע וסימה קדמון אצלכם בנייד עכשיו

נחום ברנע | המלך אישר, השב"כ עירער

תארו לעצמכם שיום אחד יגלשו החיכוכים בין יהודים לערבים בהר הבית לאלימות, ויעלה גל של טרור יחידים, יום־יום והדקירה שלו, יום־יום והדריסה שלו; תארו לעצמכם שהידיעות מכאן יתורגמו להפגנות בירדן ובמצרים, והשליטים שם יבהירו לשליטים כאן שכך זה לא יכול להימשך. חייבים לעשות משהו בעניין אל־אקצה.

תארו לעצמכם.

בצר לו, נזכר ראש הממשלה שמלך ירדן הוא בעל מעמד מיוחד בהר הבית. המעמד הזה מוכר לא רק בעולם הערבי והמוסלמי, אלא גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן. ראש הממשלה מאמץ תוכנית שמרחיבה את פריסת המצלמות שמותקנות בהר. מה שיקלטו המצלמות, ישזוף לא רק את עיניהם של שוטרי משטרת ישראל, אלא גם את עיניהם של הירדנים. ישראל תוותר על משהו מריבונותה, ותקבל בתמורה שקט.

עולה השאלה, מי יציג את התוכנית למלך עבדאללה. מתברר שאין למלך אמון רב בראש הממשלה ובמקורביו, על רקע תקרית קודמת. צריך מישהו שהירדנים מאמינים לו.

הפור נופל על תמיר פרדו, ראש המוסד: למוסד הירדנים מאמינים. פרדו לא שש לקבל עליו את השליחות: הוא לא בטוח שמה שיבטיח למלך, יקוים. אבל האלימות נמשכת, כל יום דקירה, כל יום דריסה, וכל דוקר שנשאר בחיים זועק אל־אקצה, אל־אקצה. גם ההפגנות בעולם הערבי נמשכות, ושר החוץ האמריקאי קרי פותח במסע דילוגים, ובתוך הלחץ הגדול יוצא תמיר פרדו לעמאן.

תארו לעצמכם שהמלך עבדאללה, לאחר לבטים כאלה ואחרים, מאמץ את התוכנית. אבל אז צצה בעיה. מתברר שמישהו בסביבתו של ראש הממשלה, אולי ראש הממשלה עצמו, שכח להכניס בסוד התוכנית את השב"כ. עד כדי כך הלחץ להביא משהו, להמציא משהו, היה גדול.

השב"כ הוא שחקן מרכזי בכל מה שקורה בין ישראל לפלסטינים. כאשר מגבשים הצעה שמשנה את כללי המשחק על הר הבית, השב"כ צריך להטביע עליה את חותמו. הדילוג עליו היה גם מוזר וגם מעליב, אולי גם מזיק לעניין.

הקיצור, המלך אישר והשב"כ עירער. בלשכת ראש הממשלה התכנסו חכמי הדור וחיפשו מוצא מהסבך. הימים נקפו, גם הלילות, ובינתיים האינתיפאדה שינתה את פניה: הפיגועים נמשכו, יום־יום; לא רק דקירות ודריסות; גם ירי. אבל הקריאות להצלת אל־אקצה התמעטו: הר הבית נדחק לשולי סדר היום. מה שהיה בהול, עניין של חיים ומוות, בדצמבר, הפך לסובל דיחוי בינואר ולמטרד זניח בפברואר. ראש הממשלה חי מכותרת לכותרת. אם אין כותרת, אין בעיה.

כל קצין משטרה בירושלים מכיר את הלוח: פעמיים בשנה עולה הרגישות סביב הר הבית, פעם בראש השנה, הימים הנוראים וסוכות, מה שמכונה "חגי תשרי"; ופעם בפסח. המוני יהודים מגיעים לכותל ולסמטאות העיר העתיקה. הקנאים משני הצדדים נערכים לקרב. למרבה המזל, השנה פסח לא נופל על חג מוסלמי. אבל באווירה הקיימת די בניצוץ, בגץ.

ושוב יתקיימו דיונים מבוהלים בלשכת ראש הממשלה; ושוב ייצא שליח לארמון בעמאן, ובתיקו הצעה שאי אפשר לסרב לה; ושוב יישבעו שהפעם זה אמיתי, הפעם מבצעים, יגידו משוגעי הר הבית מה שיגידו. וחוזר חלילה.

על סף תהום | סימה קדמון

צריך להיות אטום, או מיואש עד כדי תרדמת, כדי לצאת מהשבוע הזה בלי להבין איפה אנחנו חיים. זה כבר לא מדרון חלקלק שמוביל אותנו לתהום. אנחנו כבר שם, על ספו, רגלינו מיטלטלות באוויר ואנחנו נאחזים בציפורניים בכל אבן חמקמקה, בדל של צמחייה, משהו שייתן לנו עוד רגע של חיים וישמור עלינו מנפילה לתוך החושך המוחלט. כן, אנחנו כבר שם, צעד אחד מחקיקת חוק שיאפשר להדיח מתוכנו את מי שלא בא לנו טוב, מי שלא מתנהג כפי שמצפים ממנו שיתנהג. ומי אלה המצפים? זה האח הגדול ואנשי ההפקה שלו. זה שכותב את החוקים עורך את העלילה ומבצע את ההדחות.

זה היה אחד השבועות השחורים שהיו פה. רצף של אירועים שמעידים על הידרדרות מוסרית וערכית שכמותה לא ידענו. התבטאויות, הצבעות והצעות חוק בלתי נתפסות, שמעלות חשש שאיבדנו כל רסן.

זה התחיל בהתבטאות של ראש ממשלה בישיבת הממשלה ביום ראשון, שאם במסגרת המשא ומתן עם ממשל אובמה על מזכר ההבנות הביטחוני החדש ישראל לא תקבל מענה לצורכי הביטחון שלה – היא תדחה את החתימה עליו עד לכניסתו של ממשל חדש לבית הלבן. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מתבטא ראש הממשלה באופן לא דיסקרטי בפורומים ממשלתיים, על כך שהיעד שלו הוא לעבור את תקופת הנשיאות הזאת בשלום. או במילים אחרות: נתניהו הציג את המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, שהיא הציפייה להחלפת הממשל האמריקאי.

התבטאות כזאת יכולה לבוא רק ממנהיג שאיבד פרופורציות. כזה שמצד אחד לוקה בשיגעון גדלות ובהכרה שהוא מסוגל לתמרן מול כל דבר, ומהצד השני סובל מפרנויה, חשדנות ותחושת קיפוח – שני צדדיו של המטבע של מי שכוחו גדול מדי.

צריך לזכור שלפני ההסכם עם איראן סירב נתניהו לדון עם האמריקאים, בטענה שאחרי ההסכם התמורות יהיו עוד יותר גדולות. והנה, מתברר שזה לא המצב, ועכשיו נתניהו מצפה להחלפתו של הנשיא. לשים על כף המאזניים אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל, כשיש לממשל הנוכחי עוד עשרה חודשים תמימים בבית הלבן, זהו חוסר אחריות, אם לא הפקרות מוחלטת.

עוד באותו יום, במפגש השבועי של ראשי מפלגות הקואליציה בהשתתפות נתניהו, הועלתה הצעתו של ראש הממשלה לחוקק חוק לפיו יוכלו 90 חברי כנסת להדיח ח"כ בשל התנהגות שאינה הולמת. החוק נולד על רקע פגישת חברי הכנסת זחאלקה, זועבי וגטאס עם משפחות המחבלים. נכון להיום ועדת האתיקה יכולה להשעות חבר כנסת רק אם העבירה שעבר נכללת בתקנון הכנסת ולתקופה של שישה חודשים בלבד. בתקופה שהוא מושעה מותר לו להצביע, הוא מקבל את כל משכורתו וההטבות הנלוות, הוא רק מנוע מלנאום במליאה. הצעת החוק אומרת, שאם תוגש לוועדת הכנסת תלונה של 61 חברי כנסת כנגד התנהגותו של ח"כ אחר, היא תוכל להחליט על השעייתו אחרי שימוע, ברוב של שלושת רבעי חברי הוועדה ואישור של 90 ח"כים.

מי שיזם את הצעת החוק הוא השר זאב אלקין. התגובה הראשונית של ראשי המפלגות באותה ישיבה הייתה חיובית. סוכם שמטילים על אלקין להכין את עקרונות החוק ולהציג אותם לקואליציה בכנסת.

ביום שני התקיים מפגש של הנהלת הקואליציה, שם הציג אלקין את היוזמה. הנהלת הקואליציה החליטה לתת אור ירוק, וראשי הסיעות הלכו לקיים דיון בסיעות. אלא שראו זה פלא: התברר שלא כל הסיעות תומכות בחוק הזה, כל מפלגה מטעמה היא. המפלגות החרדיות הבינו מיד שמדובר בחוק נגד מיעוטים, והם רואים גם את עצמם כמיעוט. מי ערב להם שהחוק הזה לא יפעל יום אחד נגדם?

גם בבית היהודי, שאמור היה לתמוך בהתלהבות, נשמעו קולות נחרצים נגד. ח"כ סמוטריץ', שהדבר האחרון שאפשר להאשים אותו זה בדאגה לערבים, מוצא עצמו לאחרונה כשהוא מגן על השמאל הקיצוני והערבים מתוך הבנה שמה שעובד נגדם, יכול לעבוד בתנאים מסוימים נגד הימין הקיצוני.

מתברר שמערכת האיזונים שעובדת במדינה שלנו היא זו שבין השמאל לבין הימין.