גרף הנתונים של מספר הנשים העובדות בישראל מוקרן על הלוח בסלון הבית שבו יושבות במעגל קבוצת בנות 19־18 שסיימו תיכון לפני כמה חודשים. הן מדברות על המספרים ומתחילות לעכל את המשמעות: "עדיף להתחיל ללמוד כמה שיותר מוקדם, מיד אחרי הצבא", אומרת מישהי. "כדי להרוויח שכר גבוה עדיף לרכוש השכלה גבוהה, ואת זה קשה לעשות כשיש לך ילדים".

ד"ר מירב מידן, מנחת הקבוצה, מציגה בפניהן נתונים נוספים שסוחפים אותן לדיון לא פילוסופי בכלל. "בעל חייב להתחשב ולעזור לאשתו, לא רק הוא צריך להתקדם בחיים", אומרת אחת הבנות. "כשאהיה מנהלת, אקדם כמה שיותר נשים – גם ככה קשה להן". כשהן יוצאות להפסקה, מסבירה מידן שהשיעור הזה הוא חלק מתכנית הלימודים כאן במכינה הקדם־צבאית.

לימודים מתקנים לשיעורי האזרחות בתיכון? "אנחנו מלמדים אותם לבוא ולשאול את השאלות לא מהעיניים של 'הממלכה', של השלטון והמדינה, אלא מהעיניים שלהן, מהקשיים וההעדפות שלהן", אומר ד"ר מידן. "מלמדים אותן חשיבה ביקורתית, אומרים להן 'אל תקבלו כל מה שנאמר לכן, נסו להבין איפה מקומכן ביחס לזה, תהיו מוכנות לתקרת הזכוכית שמצפה לכן ודעו שהסיכוי לשנות את עתידכן או גורלכן נמצא בידיכן'".

לומדות לשנות את החברה. שיעור במכינה

אחרונות בתור

25 הצעירות בחצר הבית שניצב על צלע גבעה מוריקה במזרחה של מגדל־העמק, מכירות היטב את מקומן במשוואה הישראלית המשקללת מוצא, מקום מגורים ושנות השכלת הורים לכדי שיבוץ בצבא. אם את דור שני למהגרי אתיופיה, את יכולה לשכוח מזה שהמנגנון הממיין את עתידך בצבא יתחשב רק בחלומות שלך או ייקח בחשבון פוטנציאל שלא הגיע לכלל מימוש בתקופת התיכון.

כל אחת מהצעירות שיצאה כעת להפסקה ומתענגת על השמש החורפית של עמק יזרעאל, למדה על בשרה כי הרדאר הצבאי פיספס אותה רק משום שלא היה לה מה לתרום לקב"א ולדפ"ר הנדרשים, משום שלא זכתה להכנה מספקת לקראת המיונים לצבא, וגם בגלל שאבא או אמא מעולם לא היו חלק מצה"ל וזו הפעם הראשונה שמישהו במשפחה עומד להתגייס. המסלול הכה טבעי עבור ישראלי יליד הארץ, הוא דרך לא נודעת עבור מי שהולכת שם לראשונה. רובן המכריע בנות למשפחות שעלו מאתיופיה, ומיעוטן מחבר העמים, אך כולן הגיעו הנה כדי להסיט את אפיק הזרימה של השירות הצבאי אליו הן מיועדות. מעשית זה אומר שלבנות במכינה יש דפ"ר הנע בין 30־10 בזמן שהדירוג המקסימלי הוא 90. הקב"א שלהן אינו עובר את ציון 45, שנמצא מתחת לממוצע בין 46 ל־50.

דרישות הקבלה?

"אין. כל מי שיש לה אש בעיניים ורצון עז לעבוד ולהצליח להשתלב בתפקידים טובים בצבא", אומרת ראשת המכינה, ענת שטיינר. "כל מי שמאמינה שהיא יכולה הרבה יותר ממה שהצבא קבע. בשנה שעברה היו לנו שלוש בנות שהצבא כבר הודיע להן שלא יגויסו עקב נתונים נמוכים. שלושתן התגייסו לבסוף ואחת מהן סיימה כחניכה מצטיינת בטירונות, מי שמגיעה לכאן לומדת להאמין בעצמה ולאתגר את המערכת הצבאית עד שהיא מוצאת לה תפקיד ראוי".

שטיינר, אשת חינוך ותיקה שניהלה שנים רבות מוסד חינוכי בירושלים, מלקטת את הבנות בעבודה רגלית שהיא מבצעת ברחבי הארץ בביקוריה הרבים בפנימיות, תיכונים וכפרי נוער. זו השנה השלישית לפעילות המיזם המצליח של "דרך כפר – יוזמות וחינוך", מכון חינוך שמתווה דרך וחזון מעשיים ל־30 תיכונים, כפרי נוער ופנימיות ברחבי הארץ שמטפלים בנוער בסיכון. נוסף לאלו מפעיל המכון שתי מכינות קדם צבאיות - המכינה במגדל העמק ומכינה מקבילה לבנים בחצור הגלילית. "הרעיון להקמת המכינה היה של מנכ"ל דרך כפר חיים רובוביץ' ושל סוזן וייל, מנהלת קשרי חוץ של העמותה", אומרת שטיינר.

30 שנה לעלייה הגדולה מאתיופיה, ורוב החיילים האתיופים הינם ילידי הארץ שאף מפגינים נוכחות גבוהה בשיעורי הגיוס: בין 85 ל־87 אחוז, שיעור דומה לזה בקיבוצים וביישובים דתיים, אלא ששם מסתיים הדמיון, ומתחילה הטרגדיה: אחוז גבוה של עריקות, נפקדות, מעצרים ומאסרים ושל התאבדות (בין השנים 2007 ו־2012 התאבדו עשרה חיילים ממוצא אתיופי, פי 5 או 6 ממספרם היחסי באוכלוסייה – מ"ב) שרק מעמיקים את תחושת חוסר הביטחון של המיועדים לגיוס בני העדה. בשל הבעיה הקים הצבא מדור מיוחד לטיפול בצעירים האתיופים המתגייסים (שי"א), אולם נראה כי תהליך הגיוס הוא רק מראה לבעיה האמיתית, שמתחילה בהליך הקליטה של ההורים.

מש"קית? נהגת!

הדס טפטה מרחובות רוצה להיות מש"קית ת"ש, אבל נדהמה לגלות שמבחינת הצבא היא תהיה מקסימום נהגת. "עם קב"א 49 ודפ"ר 30 שקבעו לי, אין לי סיכוי לקבל בכלל זימון למיונים לתפקיד שאני רוצה", היא אומרת. "בצו ראשון הרגשתי שאני לא עונה נכון במבחן, היה לי קשה אבל לא הופתעתי. ידעתי מראש מהם המדדים שאיתם מרכיבים את הנתונים שלי, זה ידוע שאתיופים לא יכולים לקבל דירוג גבוה כי לרובם יש הורים חסרי השכלה שמרוויחים שכר נמוך".

היא הבת הראשונה במשפחה שמתגייסת, אחותה הגדולה הלכה לשירות הלאומי. "חשוב לי לעשות את זה כמו שצריך, לתרום בתפקיד שיביא לידי ביטוי את היכולות שלי ואת היתרונות שלי. כמש"קית ת"ש אוכל לעזור הרבה יותר לחייל אתיופי שנמצא במצוקה, אני באה מהמקום שלו".

גם טיגיסט אגידאו מקריית־ביאליק הבינה שתיאום הציפיות שלה עם צה"ל חייב לעבור כוונון מחדש, לאחר שרצונה להיות מאבחנת גחל"ת (מעריכה את מצבו של החייל האסיר ואת מידת יכולתו לחזור לשירות צבאי תקין לאחר המאסר – מ"ב) נתקל בחומת הדירוג הראשונית שקיבלה מהצבא ובו הופנתה לתפקיד טבחית או פקידה.

"הכל התחיל עקום", היא אומרת. "אפילו צו ראשון לא קיבלתי. במקום שבו התנדבתי בתיכון, הייתה חיילת שביררה בשבילי למה אני לא מקבלת את הצו כמו כולם. התברר שהם שלחו אותו שלוש פעמים לכתובת לא נכונה, ואם אני לא הייתי מתעקשת לרדוף אחריהם, כבר היו עוצרים אותי עכשיו שלא התייצבתי".

טיגיסט והדס גאות בתעודת הבגרות המלאה שהשיגו בלימודי התיכון, אך מתקשות לקבל את העובדה שלא ההישגים שלהן נמדדים במיון הצה"לי, כי אם המעמד הכלכלי־חברתי של הסביבה המשפחתית שלהן. "מאוד חששתי מהתהליך עוד לפני שהתחלתי אותו. אין לי עם מי להתייעץ, ההורים שלי לא מכירים בכלל את החוויה הזו, הם לא מבינים מה המשמעות של המיונים", אומרת אגידאו. "דאגתי שלא אקבל מה שרציתי, והרגיז אותי שלא משנה כמה השגתי עדיין הנתונים שלי יהיו נמוכים".

היא הוציאה מהאינטרנט דוגמאות של מבחנים ותירגלה אותם עשרות פעמים לפני מועד ההתייצבות הראשון. "הלכתי בהרגשה שאין מצב שאני מקבלת נתונים נמוכים, ובאמונה שאקבל קב"א מעל 50. קיבלתי 48".

כאן, במכינת הבנות הכוללת שני בתי קרקע שנשכרו באותו רחוב הצופה אל העיר השקטה, הצבא הוא רק משל לחיים: ככל שתתקני את הכיוון מהר יותר, תקדימי להגיע למטרה שלך. שטיינר מספרת שהחסם הראשון של הבנות נמצא דווקא בבתים שלהם. "ההורים לא אוהבים את הרעיון של בזבוז שנה, הם היו מעדיפים שהבנות תשרתנה שנה בשירות לאומי ותסיימנה את המחויבות שלהן מוקדם ככל האפשר. שירות צבאי לבנות לא מתקבל עדיין בברכה, ובטח לא שנה נוספת במכינה".

עבורה, הבנות חלוצות לא רק במוטיבציה העזה לשרת כדי להרגיש חלק מהחברה הישראלית, אלא גם בשנה הנוספת שהן מוכנות להקדיש לסיכוי לשפר את השיבוץ שלהן. מי שצלחה את הבית, תקבל במהלך השנה כל כלי אפשרי שיעזור לה לשבור את הסטטיסטיקה. הקבלות של הצוות מוכיחות כי מדובר בנוסחה שעובדת: שני המחזורים הקודמים הציגו 100 אחוזי גיוס, ושיבוץ למגוון רחב של תפקידים הדורשים מיון והכשרה כמו חובשת, מש"קית ת"ש, מ"כית טירונים, מש"קית מודיעין, לוחמת ועוד. מתוך 14 בוגרות המחזור הראשון של המכינה (שנתוני הגיוס שלהן היו קב"א בין 42 ל־45, דפ"ר 50־10), שש קיבלו תעודות הצטיינות, ושלוש מיועדות לקצונה. מקרב 18 הבוגרות של המחזור השני שהתגייסו לאחרונה, ארבע קיבלו כבר תעודות הצטיינות במהלך הטירונות, ואחת נוספת בסיום קורס שאותו עברה בהצלחה.

"המדדים מאובנים"

הבוקר נפתח בשיעור בן חצי שעה שאותו מעבירות הבנות בתורנות, כל אחת בוחרת נושא שמעניין אותה ועל הדרך מתרגלת עמידה מול קהל וכישורי הדרכה. "הן מתחילות להבין שאפשר לשנות מציאות", אומרת שטיינר. "הן יודעות שהן בתחתית הסולם לפי הדירוג שקיבלו. לי זה ברור שאין התאמה בין יכולתן של הבנות לבין התפקידים שקיבלו. מבחני המיון של הצבא הם לחלוטין תלויי תרבות, אבל אני אומרת להן: 'נכון שאלו נתוני הגיוס, אבל בואו לשנה, ותגלו את היכולות שלכן. במהלך השנה הן ניגשות למיונים שלא היו במנילה שלהן, ומוכיחות לכולם שהן יכולות להתברג הכי גבוה".

את הזימונים למיונים משיגה שטיינר בעזרת רשת קשרים שהיא מפעילה בתוך הצבא: "מדור שי"א עוזר לנו, ואני עצמי משיגה טלפונים אישיים של האחראיים על המיונים ומבקשת שיזמנו את הבנות, מתקשרת, מנדנדת ודוחפת. אין לבנות רשת חברתית של קשרים, אין מי שיפתח להן דלתות, וזה עוד דבר שאנחנו יכולים לתת להן".

שטיינר מלמדת את הבנות שהמציאות היא לא תירוץ. "המדדים של הצבא מאובנים, הם לא מותאמים ליכולות של הבנות, אבל הן עדיין יכולות לנצח את זה". הגישה החינוכית הפרגמטית של המקום שאינה רואה בשונות התרבותית מכשלה, באה לידי ביטוי היטב גם בגישה של הבנות. "מגיל צעיר אני רגילה לתרגם להורים שלי מה שהמורה אמרה באסיפת הורים", אומרת טיגיסט. "המקום שלי כילדה שלהם תמיד היה כזה שאני צריכה להדריך ולהוביל ולהסתדר בכוחות עצמי. אף פעם לא כעסתי עליהם שהם לא מבינים את השפה או לא באים לאסוף אותי במכונית אחרי טיול שנתי של שלושה ימים. כל מה שאני רוצה זה להביא להם גאווה ולהראות להם שאני כמו כולם פה בישראל, מסוגלת לעשות שירות צבאי משמעותי ולתרום מעצמי בדרך הכי טובה". •