הסופר בוריס אקונין כבר לא גר במוסקבה. מי שנחשב לאחד מאנשי התרבות הבולטים של רוסיה בימינו ואחד מסופרי המתח הטובים והפופולריים בעולם — החליט שנמאס לו ממה שקורה במולדתו. החל מהכתישה הרוסית בסוריה, ועד לשלילת הזכויות האגרסיבית של המשטר ומעל הכל מהעתיד האפור שמטיל צילו של פוטין. אז הוא החליט לנטוש למערב אירופה.

"עזבתי את רוסיה לפני כשנתיים, לאחר שההיסטריה האימפריאליסטית הפכה להיות מטרד", אומר אקונין בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות", לרגל צאת ספרו "מרכבת היהלום" בעברית. "אני מתגעגע כמובן לבית שלי, אבל אני לא יכול לראות יותר מה קורה בו".

מאז שעזב את מוסקבה אקונין נודד כל שבועיים־שלושה בין בריטניה, צרפת וספרד ולא מתכוון לחזור בקרוב לרוסיה, בכל אופן לא עד "שהטירוף הזה ייגמר". ולא, הוא לא חושב שיש סיכוי שזה יקרה בקרוב.

"אין לרוסיה עתיד טוב באמת", הוא אומר. "אני חושב שהמשטר הנוכחי רע מאוד למדינה שלי. רוסיה מאבדת זמן, מאמץ וכסף על מיזמים מיותרים ומזיקים שאין בהם עתיד. אנחנו תקועים מאחור, וגולשים בחזרה אל המאה העשרים".

אתה חושש מחידוש המלחמה הקרה, בעקבות המעורבות הרוסית בסוריה?

"אין ספק שהארץ שלי משתנה לרע. רוסיה הפכה לאיום עבור השכנות שלה וגם עבור עצמה. אבל אני חושב שעימות כזה כבר קורה בין רוסיה לשאר העולם. לי לא נשאר דבר למעט למתוח ביקורת על השלטון הרוסי, ולדעתי אין הרבה דברים שאפשר לעשות בנדון. אין דברים אשר יכלו להיעשות בצורה רעה יותר ממה שהם כבר נעשים".

אתה לא פוחד מגורל דומה לזה של מתנגד המשטר אלכסנדר ליטוויננקו שחוסל בלונדון על ידי המשטר הרוסי?

"ובכן, סביר להניח שסוכן הביון ליטוויננקו נרצח על ידי המשטר. מנקודת המבט שלהם הוא היה בוגד, והם מאמינים הדוקים בנקמה. דו"ח החקירה נראה די משכנע בחלק העוסק ברצח ובעבריינים. אבל מעבר לזה אני לא מפחד על עצמי. אני לא חושב שאני יעד בכלל של המשטר. עם זאת, אני חושש עבור החברים שלי שגרים ברוסיה ומנסים להתנגד למשטר. הם בהחלט בקבוצת הסיכון".

עוד ספר אחד ודי

מאז שפרץ לחיינו ב־1998 עם פרסומה בעברית של סדרת המותחנים ההיסטוריים "הבלש החדש", ("פנדורין"), השם בוריס אקונין הולך לפניו. אבל האמת היא שהוא בן לאם יהודייה ונולד בשם גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, וכך גם מכירים אותו חוקרי הספרות. כשהתחיל לפרסם את סדרת המותחנים שלו, הרגיש שהוא חייב לעשות הפרדה בין הסוגות וחתם עליהם תחת הפסבדונים בוריס אקונין.

בימים אלה יוצא בעברית הכרך העשירי בסדרה, "מרכבת היהלום" (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים) והוא מורכב משתי יצירות — הנובלה "לוכד השפיריות" והרומן "בין השורות". בדומה לסיפוריו הקודמים, אקונין מפליג אחורה בזמן, אל הקיסרות הרוסית בימי מלחמת רוסיה־יפן. אראסט פטרוביץ' פנדורין, גיבור הסיפור, מופקד על הגנת המסילה הטרנס־סיבירית, עורק התחבורה היחיד והפגיע של רוסיה אל החזית המדממת שבמזרח הרחוק, ובכך גם על הגנת המולדת.

היום, משהשלים כבר 15 כותרים בסדרה וכולם זכו להצלחה מסחררת, הוא קרוב לפרוש, מפני שלטענתו נמאס לו כבר מהבלש שיצר. "קיוויתי שהספר באמת יצליח וזה קרה", הוא אומר. "סדרת פנדורין תוכננה מתחילתה להיות סאגה של 16 כותרים. עד עכשיו השלמתי 15, ולכן נשאר רק עוד אחד.

"למען האמת די נמאס לי ואני עייף מהז'אנר הזה של ספרי מתח בלשים. אני עצמי השתניתי במהלך שני העשורים שבמהלכם כתבתי את המותחנים ואפשר לומר 'להתראות פנדורין. תודה על כל מה שלימדת אותי ונתת לי'".

הרגשת את העייפות הזאת כבר בכרכים הקודמים?

"בעיקרון, אני משתעמם מאוד משגרה, ובענף שלי אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות משועמם עם מה שאתה עושה, אחרת הקוראים שלך יהיו משועממים גם כן. אני בדרך כלל עובד על שלושה ספרים במקביל. כרגע בשלוש מדינות שונות — לונדון נהדרת לכתיבת ספרי עיון, האזור הכפרי של צרפת טוב מאוד לפרוזה רצינית וקוסטה דל סול באנדלוסיה מצוינת לכתיבת ספרי מסע. ברגע שאני מרגיש עייף ממקום אחד, אני אורז את הלפטופ שלי ועובר למקום אחר שם מחכים לי כל החומרים עליהם עבדתי. חופשה, בשבילי, זה רק לשנות את ז'אנר העבודה שלי".

כמי שמזוהה עם ספרות גבוהה, הוא מודה שהבחירה בפסבדונים נובעת מכך שהתבייש להיות מזוהה עם כתיבת בלש. "בשנת 1990 האינטליגנציה הרוסית עדיין החזיקה בדעה שלכתוב פרוזה לשם הנאה או לשם בידור, זה דבר נחות שצריך להתבייש בו. התירוץ היחיד האפשרי לכתיבת פרוזה שכזו, היה הצלחה מסחררת שמניבה כסף. אני סבלתי אז מהערכה עצמית מאוד נמוכה ובעצם הייתי חסר ביטחון מתחילת הדרך. ספרי הבלשים שלי לא נועדו למכור בכלל (ובהתחלה הם באמת לא נמכרו בשל התחכום שבהם), ולכן התחבאתי מאחורי שם בדוי".

להיוולד בכלא שנקרא בריה"מ

אקונין נולד בזסטפוני שבגיאורגיה לאם יהודייה ולאב גיאורגי, ובגיל שנתיים עבר עם משפחתו למוסקבה. "הייתה לי ילדות מאושרת", הוא מספר. "חשבתי לעצמי, איזה מזל יש לי שאני חי במדינה הטובה ביותר והמאושרת ביותר בעולם, ולא באיזו מדינה נוראית כמו אמריקה עם גנגסטרים וקו־קלוקס־קלאן. ואז באה התקופה של נעוריי המאוחרים, כשהתחלתי לחשוב כמה לא צודק כל הסיפור הזה — להיוולד לכלא הגדול הזה שנקרא ברית־המועצות. הבנתי לפתע שכמו בכל מקום אחר, לחיים ברוסיה יש מינוסים ופלוסים ושאדם צריך לשאוב כוחות מהפלוסים ולהיאבק במינוסים".

סבלת מאנטישמיות?

"תראה, אמי במקור הגיעה ממשפחה יהודית מתבוללת שאין לה שום קשר ושום עניין בכל דבר יהודי. היא הייתה מורה ללשון ולספרות רוסית, אבל אנטישמיות תמיד הייתה בסביבה, תמיד היו אידיוטים שלא ראו באמי 'רוסייה אמיתית' וידעו להזכיר לה את יהדותה. אבל למעשה היא לא הייתה יהודייה, לא בהקשר דתי, ולא מבחינה תרבותית. היא הייתה אישה רוסייה עם שם יהודי, כמו רבים אחרים במוסקבה שאני מכיר עד היום".

ואיך אתה הרגשת כנער יהודי?

"אף פעם לא הייתה לי בעיה אמיתית עם היהדות. בנעוריי, כשהשמיעו באוזניי הערות אנטישמיות, הייתי מעיר: 'היי, אל תדברו כך בנוכחותי, כי אמא שלי יהודייה'. זה תמיד עבד. למעשה, החבר'ה בדרך כלל התנצלו לאחר מכן. לא הייתי צריך לאיים באגרופים אף לא פעם אחת".

טוענים נגד הספרות הרוסית שהיא איבדה את המעמד שהיה לה בימים של טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב.

"בזמנם רוסיה הצארית הייתה מדינה מצונזרת בכל הזירות — עיתונות, פילוסופיה, תיאולוגיה, מדעי החברה, ולכן כל האנרגיה הרוחנית והאינטלקטואלית מצאה פורקן רק באמצעות הסיפורת. זה מה שהעניק לספרות הרוסית של אז את המעמד שחסר לה היום".

מצד שני הוא לא מתרשם שהכתר הספרותי עבר למקום אחר. "אילו מדינות יכולות בכלל להיקרא היום מעצמות ספרותיות? דוברי אנגלית? אולי. אבל זה הודות לאוניברסליות של השפה. לא קראתי רומנים גדולים כבר עשרות שנים, ואני מאמין שרוסיה היא עדיין מדינה שהספרות בה חשובה וכולם רוצים לקרוא ספרים טובים או להיות סופרים גדולים. בסופו של דבר זה מה שחשוב".

אתה לא מקנא אפילו לא קצת בתקופת הזוהר ההיא של טולסטוי וחבריו?

"איך אתה יכול לקנא באנשים מתים?!"

ביקרת בישראל?

"ביקרתי בישראל פעמיים כשעבדתי על רומן בנושא העלייה הראשונה. הוא לא תורגם לעברית. אני חושב שישראל היא המדינה המדהימה ביותר בעולם. אף אחד לא אדיש ביחס למדינה שלכם — או שהיא אהובה מאוד או שהיא שנואה. אני מעריץ את ישראל. לפעמים אני מתרגז על הפוליטיקאים שלכם, אבל מצד שני אני גם כועס לפעמים על הדרך הכפייתית שבה שופטים אתכם בעולם. אין ספק שאני מודאג לגבי העתיד שלכם".

ולמרות הדאגה לעתיד ישראל, הוא סבור שאנחנו חיים כיום "בתקופה הטובה ביותר בתולדות האנושות", כלשונו. "אין מלחמות גדולות באמת כרגע. אין רעב ומגיפות, אין עריץ שבאמת כובש את העולם. יש כמות סבירה של סובלנות ואמפתיה. כמובן באופן כללי אנחנו עדיין ברברים שחיים בעידן ברברי, ועדיין יש עוד דרך ארוכה, אבל גם מאחורינו פרושה דרך ארוכה שעשינו. לקחים מסוימים נלמדו, ההיסטוריה לא הייתה לשווא".