ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 16.02.2016
    ישתדרג שמו
    חנן בן ארי גדל בשומרון והיה חוסם את הדלת עם המיטה למקרה שיבוא מחבל. בישיבה הוא חווה מאניה–דיפרסיה רוחנית ובצבא ראה מקרוב את הבעייתיות שבמחסומים. הרוקסטאר של המגזר הדתי–לאומי הפך לתושב קבע בפלייליסט גלגלצ, חוגג מיליוני צפיות ביוטיוב, ומסביר שהוא לא מפחד להיכשל, אלא להצליח
    נבו זיו, צילום: יונתן בלום

    כמו לפני כל הופעה, גם הפעם חנן בן ארי ולהקתו עומדים במעגל, מתחבקים ועושים "לשם ייחוד" - תפילה קצרה שנוהגים לומר לפני קיום מצווה. "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו" פוצח בן ארי וממשיך בנוסח משלו, "אנחנו מגיעים לבמה לעשות שמח, להרים את האנשים, זה הזמן לזכור את הקשיים של כל אחד, את החברתיות, את זה שבאנו לעשות טוב. תזכרו מה הכי חשוב, למה יצאנו לדרך. לא בשביל רווחים, לא בשביל פרסום: רק בשביל כסף! כסף!!!"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפני ההופעה (וגם אחריה) יש את טקס "ברוך בורא הסלפי". האמיצות מבין 1,000 בנות השירות הלאומי שבקהל עולות לרגל. מתקרבות, חיבוק באוויר, בלי לגעת, וכשבן ארי עולה לבמה הן צורחות כמו בהופעה של הביטלס. "זו דרכן להתקרחן", אומרת לי אחת המדריכות הנבוכות, "זו מהפכה גם עבורן, אין להן כזה רוקסטאר". האווירה לוהטת, ההורמונים משתוללים. רות, בת 19 מקדומים, מתפעלת, "אין מישהו כמוהו במגזר, זמרים דתיים לאומיים לוקחים לשירים שלהם פסוקים ואתה פחות מצליח להתחבר לזה. הוא לא מגזרי, הוא גם בגלגלצ וזה אומר שהוא מתחבר לכולם".

     

    וזה הקסם הגדול של בן ארי, 27. בניגוד לזמרים אחרים שהגיעו מהמגזר הדתי לאומי, הוא באמת מצליח לדבר לכולם. בתחנות הרדיו המקומיות הוא כבר הפך ללהיט, ובשבוע שעבר נכנס שיר שלישי שלו - 'החיים שלנו תותים' - לפלייליסט הקדוש של גלגלצ, אחרי ש'ממך עד אליי' (למעלה ממיליון ומאה אלף צפיות ביוטיוב) ו'אמא אם הייתי' (למעלה ממיליון צפיות ביוטיוב) כבר חגגו שם.

     

    "יש משהו חולני בזה שבמגזר הדתי־לאומי זקוקים לאישור מהתרבות התל־אביבית", הוא יורה. "כאילו אם החילונים שם אומרים שזה שווה משהו - אז זה שווה משהו. אני לא תמיד מרגיש חלק מהמגזר".

     

    נדמה שתחושת האאוטסיידריות מלווה אותו כברת דרך. "הייתי ילד חצוף עם ציונים טובים. תמיד קראתי תיגר על המערכת. נולדתי בקרני שומרון, שישה ילדים ואני החמישי. אמא אשת חינוך מיוחד, אבא איש ציבור - ראש מועצה דתית, ראש מועצה מקומית קרני שומרון. מגיל שש אני במקהלות, 'פרחי השומרון'. אני זוכר בגיל 10־11 תקופות של חדירות מחבלים, אני הולך לישון, חוסם עם המיטה את הדלת ושם משקולת חמישה קילו מתחת לכרית. בראש שלי היה, 'מה אני עושה אם חודר מחבל הביתה'".

     

    מפחיד לגדול ככה, לא?

     

    "זו הייתה המציאות. ממול זה הכפר לאקף, ג'לג'וליה, קלקיליה. לפני אוסלו והאינתיפאדות ההורים הלכו וקנו שם. היה כל הזמן מפגש עם ערבים, הם היו עובדים אצלנו, בונים, גננות, אתה מתדלק אצלם, מגהץ. תפיסת החיים לא הייתה, 'בוא נשרוף אותם'. בסך הכל הייתה ילדות נעימה, או יותר נכון - בין ה'נעים' לזה שרוצים לרצוח אותך".

     

     

    * * *

     

    כיום מתגורר באור־יהודה, נשוי להדסה - "עורכת, מפיקת תוכן ומשוררת" - לזוג בת, שני בנים, ועוד בת בדרך. אחרי 20 הופעות מול הקהל של המגזר, הוא מתחיל בחודש הבא לחרוש את הארץ ויופיע בזאפה תל־אביב, ירושלים והרצליה ב־9, 10 ו-12 במרץ, בהתאמה. בשבוע שעבר יצא האלבום הראשון שלו, 'איזון', והשיר הולך כך: "האם אפשר להיות קדוש ולהישאר נורמלי? / להיות חופשי בלי לעשות כל מה שבא לי / להתבגר ולהישאר טוטלי / להתאבד על החלום באופן רציונלי". אחרי כמה שעות של שיחה עם בן ארי, ברור שקצת איזון זה בדיוק מה שהוא מחפש כל חייו.

     

    "בגיל הנעורים הכל אצלי רחש וגעש ובער בטירוף. חיפשתי. יום אחד רוצה להידבק בשכינה ולהיות נביא ויום אחרי לא מבין אם יש אלוהים בכלל. מצד אחד סופר־דוס, תפילות ולימוד גמרא עד 12 בלילה, מצד שני תקופות של חידלון".

     

    מה הוביל למשברים כאלה?

     

    "המערכת לא הצליחה לספק תשובות טובות לשאלות שלי. אף פעם לא הרגשתי שאין אלוהים אבל תמיד לא הבנתי מה הוא רוצה".

     

    מה היית שואל?

     

    "למה אלוהים בכלל ברא את העולם? מה הוא רוצה מאיתנו? איך זה מסתדר עם דברים נורא גזעניים בתורה? ומה, זה שייך רק ליהודים? זה נראה לי יותר גדול מזה. הרגשתי שהשאירו אותי עם הסברים של גיל שבע. אגב, רוב הישראלים מכירים את האלוהים ואת התורה כמו שהסבירו להם בגיל שבע, וכנראה שאני לא מאמין באלוהים הזה. אז הלכתי וחקרתי והעמקתי".

     

    לאן הלכת?

     

    "בכיתה י"א סיימתי בגרויות והלכתי לישיבה במצפה־רמון. השנה הראשונה הייתה מדהימה, פרחתי, בלי גבולות ובלי ניסיונות של בנות ומחשב. אתה מתפלל ומסיים אחרי כולם ואומר לעצמך 'וואו אני מתפלל פה הכי הרבה', ואז אתה מרביץ לעצמך. גם בתוך עולם התורה יש תחרותיות ואגו, אתה אוכל סרטים שאתה משהו גדול".

     

    נשמע שזה התאים לך.

     

    "בשנה השנייה הגיעה הקריסה, מאניה־דיפרסיה רוחנית. לא קם עד שלוש בצהריים, מכוון שלושה שעונים מעוררים ודואג ששני חברים יבואו להעיר אותי ואז צועק להם, 'לכו מפה!' נשבע לעצמי שאני יוצא מזה, מדבר עם הרב, מה עושים? והרב אומר, 'תנסה ככה וככה', מנסים הכל. זה לא עבד. בישיבה אתה סטרילי. אתה לא אומר 'פיפי' כי זו מילה גסה. אתה נהיה עדין, רך וסטרילי מאוד".

     

    אבל אז הסטריליות פוגשת בחיים והכל קורס?

     

    "בין השנה הראשונה לשנייה הייתי ביישוב, חוזר לתחנה המרכזית בירושלים ורואה בחורה, וזה הופך אותך. ופתאום בסרט אתה רואה בחורה עם ציצים, וזה מבלבל. לא צריך לראות פורנו בשביל זה. ורואים. 95 אחוז מהבנים הדתיים רואים פורנו, קבוע. וגם הבנות. לפי מחקר שעשו לאחרונה, דתיות רואות יותר פורנו מחילוניות, זה המקום של הפורקן. זה מאבק מאוד גדול - מצד אחד שאיפות רוחניות, ומצד שני בלילה רואים פורנו בסתר. פורנו ואוננות הם נושאים מאוד מדוברים היום במגזר למרות שגם לפני 15 שנה היו מעבירים חוברות, סרטים, דיסקים, זו תעשייה שלמה".

     

    היא צנועה יותר?

     

    "להפך, הולכים על ההארדקור: סוסים, סאדו־מאזו עם תפילין (מגחך). ברצינות, אתה באמת קרוע. זו התמודדות סופר קיצונית. באוטופיה רוחנית זה לא חוכמה, אתה מתנתק. ואז אתה חוזר לפורנו בקרני שומרון".

     

    מה עושים?

     

    "התגייסתי לנח"ל חרדי מתוך אמונה שבצבא יעשו ממני בן אדם חזק נפשית ופיזית, ואז אחזור לישיבה. בעיקר סבלתי שם. בטירונות הייתי חצוף, חטפתי שבתות וריתוקים. אחרי שסיימתי מסלול קרבי רצו אותי לתפקיד מלווה חברתי - סוג של פקידה פלוגתית - לעבור בין עמדות, להיות קצת פסיכולוג וקצת חבר. ככה עברתי מוצבים ומחסומים, בעיקר ביהודה ושומרון".

     

    ומה ראית שם?

     

    "בנפש שלי אני מאוד שמאלן. אני רואה ערבי במחסום והלב שלי מתקומם. זה לא הגיוני המחסום הזה. הוא מחויב המציאות אבל זה קשה לי. רוב הזמן אתה לא רואה שם סרט של 'שוברים שתיקה', אבל יש גם חבר'ה דפוקים בראש. הם היו מתנהגים כמו חארות גם ליהודים. לחלק מהדתיים יש פן מוסרי של 'ואהבת לרעך כמוך' ויש כאלה שהמקום הלאומני עיוות את זה, 'ערבים - צריך להרוג אותם'".

     

    והם מתעבים את מי שמביט בהם ומתעד את המקרים האלה.

     

    "אחת הטעויות הקריטיות של הימין והציונות הדתית זה שהם לא פתחו את ארגוני זכויות האדם. אלה שגורסים שאנחנו צריכים להיות שם, הימנים, מן הראוי שהם לא יישנו בלילה. הם אלה שצריכים ללכת למחסומים, לתקן. צריך לקחת אחריות. עם סגולה במובן הדתי זה בעיקר אחריות".

     

    ולמה זה לא קורה?

     

    "כי אתה דואג קודם כל לביטחון שלך, לילדים שלך, ואתה לא יכול לראות את אלה שסובלים בכפר לאקף, כשאתה מפחד שמישהו משם ירצח אותך".

     

     

    * * *

     

    הצבא לא הפך אותו לבר כוכבא, אבל התפקיד בירך אותו ביציאות מרובות הביתה, הזדמנות טובה לצאת לדייטים. בדייט הראשון הכיר את הדסה, אחרי חצי שנה התחתנו.

     

    "סיימתי צבא והייתי בטוח שאני חוזר לבית המדרש בריא וחזק ונשוי, יציב. גרנו ברמת־גן, עברתי לישיבה שם". אחרי שנה הוא עזב - חלום אחד נגוז ואחר התעורר.

     

    "התחלתי לעבוד כמדריך חברתי בתיכון אלטרנטיבי בפתח־תקווה והצטרפתי ללהקת חתונות, 'הקולות'. קהל דתי אבל שרים הכל מהכל, ישראלי, מזרחי, דאנס. היום בחברה הדתית רוקדים הכל, גם אם זה בנפרד. חמש שנים הייתי הסולן, ערב־ערב, בכל חור אפשרי, אוכלים פרגיות, אלף שקל לערב".

     

    מה פתאום הצטרפת ללהקה ועוד כסולן?

     

    "מגיל 12 למדתי לנגן בקלידים, מגיל 13 הלחנתי, בהתחלה כל מיני פסוקים ואז נמאס והתחלתי לכתוב. כשעברתי לעבוד בתיכון כתבתי והלחנתי שיר עם אשתי, הקלטנו אותו עם ילדים מהתיכון והוצאנו לרדיו. זה התפוצץ במגזר. במקביל כתבתי והלחנתי וביימתי מופע שעוסק ביחסי הורים וילדים, רצנו איתו 200 פעם. אחי הגדול נריה הוא המוזה לכל זה. הוא עזב את הבית והדת בגיל 14 וחצי. כל המשפחה אכלה כאפה, כישלון. הוא עזב, חי ברחוב, עם חברים, בירושלים, בכנרת, מדי פעם חוזר הביתה. היום זה כבר לא קורה. מקבלים הכל, חילוניות, גייז. כשההורים ירדו מהעץ הוא כבר לא רצה לחזור, אמר, 'אתם לא ההורים שלי'. עם השנים הם התפייסו והיום הם בקשר מדהים. זה יצר את המופע 'מתבגרים'".

     

    וזה יצר גם את הדואט 'אחים' עם עברי לידר ששר יחד עם בן ארי: "פותח בי שער, סוגר את הפער / בתוך סבך היער נזכר / איך ברחת לפתע / פערת בי פצע/ כי מה כבר הבנתי אז". עם המופע הבימתי המצליח ולהקת החתונות, בן ארי הפנים שרב הוא כבר לא יהיה. הוא זמר. "במגזר אין הרבה, אין פקק. ואם זה קורה אז זה בולט מהר מאוד".

     

    מה למדת בינתיים על תעשיית המוזיקה?

     

    "הזהירו אותי מהרבה חארות ודווקא פגשתי אנשים מקסימים וגם המון שמאלנים בוהמיינים שמחפשים את אלוהים יותר ממני. הרבה פעמים התביישתי בתור היחיד בחדר עם כיפה - שהכי פחות לומד תורה או שיעורים".

     

    זה החיבור, אבל מה לגבי העולם המוזיקלי? גם שם אתה מרגיש אאוטסיידר?

     

    "בילדות לא שמעתי הרבה מוזיקה. בשבתות שרנו עם אבא שלי שהוא פייטן, מוזיקה עיראקית־מצרית־סורית. בגיל 15־16 התחלתי להיחשף להיפ־הופ. האלבום שלי מערבב בין מוזיקה ערבית לגרוב של היפ־הופ, לסול. מן סול־גרוב־יהודי. יש בזה מן הקסם של מישהו שלא יודע את החוקים ולא יודע מה בדיוק עשו או לא עשו פה. מוזיקאים ששמעו את 'ממך עד אליי' אמרו לי, 'זה מזכיר את אלישיה קיז', אמרתי, 'אלישיה מי'?"

     

    ועכשיו, אתה מפחד שהצלחה והערצה יפילו אותך? אתה הרי מועד לפורענות.

     

    "אני חי בדריכות מחשש לאבד את עצמי. לא חושש מכישלון, אלא להפך. הצלחה תשנה את החיים שלנו. לפני בחורות זה קודם כל אגו, לא חסרים אנשים שאיבדו את הצפון והתחילו להאמין לסיפורים שמספרים עליהם. יצא לי לפגוש בשנה האחרונה כל מיני אמנים שהערצתי אבל אז אתה פוגש אותם ויורד לך. כל האמנים מספרים אצלכם על הדיכאונות והדאונים ואין מחיאות כפיים בבית ואתה מכור לפידבק חיצוני והאגו - אני האחרון שיגיד, 'לי זה לא יקרה'".

     

    לא הפכת רב, אבל כמוזיקאי אתה בהחלט יכול לתפקד עבור הקהל כדמות רוחנית.

     

    "תמיד חיפשתי איפה אני יכול להיות הכי משמעותי. הקב"ה פתח לי דלת ואני נכנס. אני משחק איתו חם־קר, ואם הוא אומר, 'חם, מתחמם' אני הולך לכיוון הזה. ובינתיים זה מתחמם".

     

    אז מצאת - יש אלוהים.

     

    "ישתדרג שמו".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 16.02.16 , 11:13