יודע את הסוף

למרות שהוא רואה אור חודשים אחרי שמחברו הלך לעולמו, נדמה ש'הר האושר' הוא לא ספר מורבידי יותר משאר ספריו של אמיר גוטפרוינד. נכון שהמוות נוכח בו כשלט מהבהב ומחשיך בכל משפט, בכל פרק; כהתרחשות קרובה ורחוקה, מדומיינת, פרטית, היסטורית, לאומית, שמניעה ומסבירה את חיי שני הגיבורים המתאהבים שלו; ובכל זאת, מה מבדיל בהקשר הזה את 'הר האושר' מספרים אחרים של גוטפרוינד? סופר שהציג את עצמו לקהל בספרו הראשון עם דמויות של שני ילדים שהשואה, סיפוריה וגיבוריה הקשישים, שחיים לצידם באותה שכונה בקריות, הם חלק יומיומי ואפילו די עליז מהחיים: חומר להרפתקה, לשאלות, למשחק ילדים.

לא, לא מופיעה כאן מחשבה חדשה או מודעות חדה ויוצאת דופן של הסופר על חיים ומוות. הרי הדמות המרכזית בספרו הקודם של גוטפרוינד, שיצא לפני כשנה וחצי, הייתה של חוקר מקרי מוות. גם שם, ב'אגדת ברונו ואדלה', המוות האקטואלי, הבלשי, בחזית הסיפור עמד בסימן המוות הגדול, הספרותי, ההיסטורי, המקודש: שואת יהודי אירופה והספרות שעסקה בה. בסימן ההשפעה שהייתה לאלה על גוטפרוינד כאדם וכסופר שחי וכותב בארץ. כנציג הישראלי המוכר ביותר היום, ואולי גם המקובל ביותר, של ספרות בני הדור השני.

אם רוצים לעשות חסד עם 'הר האושר', ואם רוצים ליהנות ממנו בצורה פחות כבדה, צריך להקשיב לאופן שבו גוטפרוינד, בעזרת צמד הגיבורים שלו, הדיכאוניים והחרמנים, החמודים והמעצבנים לפעמים, מנסה לעשות דבר כמעט־כמעט חסר תקדים במונחי ספרות ישראלית עכשווית, ודאי ביחס לשנים האחרונות. הוא מתאר כאן שני בני אדם ששוקלים, מנסים, ואולי אפילו מתחילים להצליח במשימה הרגילה־אגדית להיכנס באופן מודע, בוגר, לסיפור אהבה; לקשור קשר גופני ורגשי עם אדם אחר ולנסות להפיק ממנו סיפוק, עניין, עונג, תחושה של ביטחון ורווחה. ואת כל אלה לנסות לממש בלי להכניס למיטה ולצלחת את השדים והמפלצות שמייצגים את ההיסטוריה, ואת העיתון הצעקני מאתמול בבוקר. האתגר של גוטפרוינד הוא להיכנס למסלול של חיזור והתקשרות נפשית בלי לחשוב בכל רגע על נאצים, על חורבן לאומי וקונטיננטלי, על טראומה אישית, משפחתית, לאומית.

'הר האושר' בנוי, פחות או יותר, במתכונת של קומדיה רומנטית. שתי נפשות ושני גופים מעולמות נפרדים אמורים להתאחד עד סוף הספר. לעבור כמה סיבוכים ומבוכות, לחטוף מכה יפה באגו ובישבן, ואז להספיק לתפוס מונית או מטוס, אם יצליחו להבין שיש להם סיכוי אמיתי לאהבה. אם יצליחו להתגבר על החרדות, החישובים הקטנוניים והפחדניים שמונעים מהם להיות מבסוטים. זאת בעצם קומדיה רומנטית די פרוורטית. אבל גוטפרוינד, כרגיל, נוגע בתערובת אפלולית של נושאים ודימויים באופן הכי מרגיע ולא מבלבל. כאילו הגיוני לחלוטין שביטוי כמו "גזעים נחותים" יוביל למזמוז.

הגיבור הוא אקדמאי שחוקר את הלשון והמחשבה הנאצית והניאו־נאצית, אינטלקטואל שוודי בן 50 שצרכני החדשות בישראל אמורים לשנוא אוטומטית. גוטפרוינד מסמן אותו מיד בתור חשוד בנאציזם, באנטישמיות קלה ומודעת, או לפחות בפלצנות אנטי־ישראלית. מצד שני, לא במקרה דמותו מעוררת מיד הזדהות ותחושה מוכרת. גם בגלל הדמיון המובהק שלו לדמויות הגברים הקודמות של הסופר: רגישים, מיוסרים, מתנשאים על כל העולם מתוך ייאוש ודימוי עצמי פיוטי ונעלה ועדיין איכשהו בטוחים שהם מייצגים את האדם הממוצע וחסר הפוזה. הגיבור השוודי ניחן לא רק ביכולת לדבר עברית, על סמך חניכה קיבוצניקית בעברו וכישרון חריג לשפות. גוטפרוינד מסמן אותו כמי שנפשו מבקשת גאולה בחיק הסיפור היהודי - ובחיקה של אישה ישראלית עוקצנית. הגיבורה היא בחורה על תפר גיל 30, וגם היא עושה רושם מוכר, בכלל ובאופן גוטפרוינדי. בת השכן הישראלית, וההוליוודית. היא מיוסרת ואבודה לא פחות מהשוודי - אבל בדרך חצופה, פרובוקטיבית, תאבת חיים. הוא יוכל אולי להרגיע את הסוררת. היא תלמד את החנבץ להיות פחות מכופתר. ללכת בעקבות ליבו וחלציו.

זה הצד הנחמד והאופטימי של הספר. הנכונות להבקיע דרך העצבות, דרך החיים המסובכים, ולדרוש עבור הגיבורים מה שמגיע לכל אדם: להיות מאוהב, להיות מבסוט. אלא שגוטפרוינד וקוראיו המדומיינים מוכרחים להיזכר שוב ושוב בכוחות הגדולים, הקודרים והגורליים, שמצד אחד מפגישים בין שני הגיבורים ומצד שני עלולים בכל רגע לכווצ'ץ' להם את הצורה. ברגעים החמודים של הרומן, גוטפרוינד משתמש בצורה קומית ברמזים למוות ולאסון. ברגעים הכבדים והמיותרים שלו, הוא כמו מבקש לפתור חידה ענקית, פסיכולוגית והיסטורית: מה עומד מאחורי הרגש הגזעני, מאחורי הפחד ממי ששייך לקבוצה שונה, ומאחורי המשיכה כלפיו מסיבות דומות? ניכר כאן הרצון לפתוח לקוראים עכשוויים את הראש, לגרום להם להפסיק לפחד, לחשוד, לשנוא כל מי שמסומן כאיום.

זה קורה כשהרומן סוטה ממסגרת ההתרחשות הרומנטית, שעוקבת לרוב אחרי הגיבורים בגוף שלישי, אירוני, מזדהה, גוטפרוינדי, אל ההיסטוריה המדממת, אל סיפורי המשפחה של כל אחד מהם, שעומדים בסימן הגירה וטרגדיה ושנמסרים במעין סיאנסים בגוף ראשון, בסגנון תיאטרלי, וידויי. אני לא בטוח שהעוגן הזה מוכרח להיות חומר גלוי ומפורש בסיפור. בעיניי, יכול להיות משהו עמוק ומאתגר יותר בניסיון לתאר סיפור התאהבות בלעדיו. בלי קללות משפחתיות, בלי צללים, בלי מכשפות וקוסמים זדוניים מספרי היסטוריה שהפכו לסיוטי ילדים. לזכותו של גוטפרוינד ייאמר שהוא מנסה לחלץ את גיבוריו מהסבך הזה, ונותן להם סיכוי ממשי להצליח. כבר כך, יש בספר משהו פחות פחדני ומתחנחן מרוב סיפורי האהבה בעברית עכשווית, שאוהבים להסתיים בסימני שאלה, בהרמת ידיים, בייאוש נעים ונוח לעיכול. •