בראש של רותם
רותם זיסמן־כהן, מהשחקניות העסוקות בארץ, היא בחורה רגישה עם תגובות פסיכוסומטיות לכישלונות ובעל גבר־גבר, ויש לה גם לב אמיץ שלא פוחד משינויים וחיבה משונה לחוברות צביעה. זו תמונת החיים שהיא ציירה עבורנו
גם לרותם זיסמן־כהן יש אודישנים שהיא מעדיפה לשכוח. "זה התחיל לא טוב", היא נזכרת באחד מהם. "אם הבמאי לא רואה שהתפקיד הזה מתאים לי כמו כפפה ליד - שלא להגיד קטן עליי - אין לי מה ללכת לאודישן. אני חושבת שבמאי צריך להרים טלפון להגיד, 'אני חושב שאת מתאימה לי', והוא לא מצלצל".
אז למה בסוף הלכת?
"נורא התעקשו. אז אמרתי, 'יאללה, בסדר'. והיה לי כל כך לא נוח באודישן. מי שקורא איתי - התפקיד כבר שלו. אני נבחנתי כאן לתפקיד שהוא נעל 25 וכף הרגל שלי היא 37. ועוד לתפקיד שהביך אותי. והייתי בכזאת מבוכה והיה לי כל כך לא נעים, שיצאה לי פריחה אדומה על כל החזה".
אוי.
"את לא מבינה. ולא משהו קטן. כל החזה שלי היה עם פריחה. שתביני כמה הרגשתי לא נעים או לא נוח. לפעמים אין כימיה בין אנשים. וכשהצד השני אפילו לא מראה ביטחון? אני לא יכולה לעבוד ככה. זה נורא קשה. כשחקנית זה מוריד לי לגמרי. למדתי מזה שאני צריכה לעבוד עם אנשים שבוטחים בי, או לגמרי יודעים מה הם רוצים".
ואז את יוצאת משם ומה את אומרת?
אני אומרת, 'יא ראבי, שולחים אותי לעשות תפקיד שטחי ביותר' (נאנחת), אבל כנראה שגם אני לא האמנתי בתפקיד הזה. אולי אני לא צריכה להאשים אף אחד".
ומה זה אומר?
"החוץ משקף את הפנים שלנו. בסופו של דבר, אני עשיתי את זה לעצמי".
זיסמן־כהן משתנה. מי שנחשבת אחת השחקניות העסוקות בארץ התעוררה בוקר אחד בגיל 33 והחליטה שהיא רוצה משהו אחר מהחיים. על פניו הכל היה טיפ־טופ: הקריירה, הזוגיות עם השחקן מוריס כהן, החיים. אבל מתחת למייק־אפ, היא אומרת, הייתה עייפות גדולה. כמו באודישן ההוא, פשוט נמאס לה לשחק את המשחק. היא רצתה להמציא חוקים משלה. זה קרה דווקא אחרי שסיימה את הצילומים לסרט "המילים הטובות", שבו סוף־סוף הגיעה למה שרצתה: תפקיד ראשי דרמטי. "זה באמת תפקיד של פעם בחיים. אבל הסרט יצא והצליח, ואני בכלל הייתי במקום אחר בראש".
אז מה עשית?
"אני זוכרת שהתעוררתי ואמרתי לעצמי, 'זה מה שאת רוצה להיות? שחקנית?' כי כשאני חוזרת לילדות אני זוכרת שיכולתי להיות הכל, כי עשיתי הכל. את מגיעה לנקודה שאת אומרת, 'לזה אני התכווננתי כל החיים שלי? לכאן רציתי להגיע?' יש איזו ריקנות. אבל מצד שני, כשיש ריקנות זה סימן שהיא יכולה להתמלא במשהו חדש. היום אני יודעת שלא צריך לפחד מלהשתנות ולשנות דברים. הרגשתי רגע לפני שחיקה בגילי הצעיר. אז עצרתי רגע להבין מה קורה".
מהתחושות האלו נולד סרט קצר בשם "רשמים" (שם זמני), שהיא עורכת בימים אלו. לראיון היא מגיעה ישר מחדר העריכה. קשה לפספס אותה נכנסת למקום. רעמת השיער. הגבות. אחר כך מתברר שהיא גם נורא מצחיקה. בעבר היא כבר ביימה סרט קצר, אבל הפעם זיסמן־כהן מתייחסת לבימוי כאל קריירה נפרדת ועצמאית. שלושה חודשים היא ישבה וכתבה בבית. סירבה ללכת לאודישנים. נעזרה הרבה בקבלה, שהיא לומדת כבר שנים.
"לא עבדתי, לא לקחתי עבודה. חייתי על חשבון בעלי (צוחקת), אבל הייתי חייבת פסק זמן עם עצמי. רגע להירגע. לצאת שנייה מהמרוץ. ממה יש לפחד? ממה שהחברה מצפה שאני אהיה? עכשיו היא מצפה שאני אעשה עוד סרטים ושאני אסע להוליווד אחר כך? אמרתי 'לא'. הרגשתי שאני חייבת כלי חדש".
כרגע על המסך אפשר לראות את התוצרת שלה לפני השינוי: כנעמה, השוטרת המסוקסת ב"פצועים בראש" (המשודרת בימי חמישי ב־22:15 ב־HOT3 וחינם ב־HOT VOD). "יש משהו שאני אוהבת בתפקיד של נעמה", היא אומרת. "וזה דווקא האיפוק, השקט שלה מול כל הרעש מסביב". בקרוב ייצא בקולנוע הסרט "עיר מקלט" שבו היא משחקת לצד אושרי כהן. חשוב לה להדגיש שהיא עדיין אוהבת ורוצה לשחק, אבל הדרך שבה מסתכלת על המקצוע השתנתה. "אני אגיד לך מה ההבדל מבחינתי בין לביים ולשחק: זה יפה ומדהים להיות צבע בציור של מישהו, אבל הרגשתי שאני רוצה ליצור ולהגות את הציור הזה. עכשיו כשאני משחקת אני רוצה לשרת את הסיפור. כבר לא מעניין אותי להוכיח את עצמי כשחקנית. זה מקום שהכניס מתחים ורעשים ואלמנט של תחרות, והנה, 'אני קיבלתי את התפקיד הזה כי אני טובה וההיא קיבלה את התפקיד ההוא', כל אלו יצאו לי מהלקסיקון. אני לא משחקת יותר במגרש הזה".
ילדת טבע
היא גדלה במגדל־העמק לאמא מורה ואבא עובד מפעל. את הסרט שהיא עורכת בימים אלה ביססה על חייהם כיום ועל זיכרונותיהם כילדים, "ואני חושבת שזה מרגש אותם". מילדות היא הייתה המוכשרת של הכיתה. זו שמופיעה בטקסים, רוקדת בלט, משחקת בהצגות. מפעל אמנותי של ילדה אחת. "אחלה ילדות", היא קובעת. "ילדות של טבע. היה מקסים. אני גדלתי גם בשכונה מאוד טובה. זה כמו שתגידי לילד מרמת־אביב ג' איך זה לגדול בתל־אביב. זה לא משהו מייצג".
בגיל 14 עברה המשפחה לזכרון־יעקב. "את התיכון עשיתי במעגן מיכאל. שם היה לי הלם תרבות. ממגדל־העמק לעבור לקיבוצניקים, פריקים. זה פתח לי את המוח למוזיקות שלא הכרתי, למשל לד־זפלין. מי שמע את זה במגדל־העמק? שמעתי אם־טי־וי. זה מה שידעתי, מה שעכשיו. פתאום נפתחתי למוזיקה, ביגוד אחר. לפני זה הייתי לובשת ג'ינס ליוויס וחולצה של טופר - שם אחד היה יחף, אחד עם חאקי. לא היה לי הכי קל בהתחלה. קשה לפתוח את המוח, קשה להתמודד עם שינויים, קשה להשתנות".
יש בתוכך פרחה סמויה, כמו זו ששיחקת בסדרה "עממיות"?
"תלוי למה את קוראת פרחה. מבחינתי זה לא מגדר עדתי. אשכנזיות יכולות להיות מגה־פרחות. רוסיות בכלל. מה זה פרחה בכלל? אני לא יודעת להגדיר את זה. אני אף פעם לא התלבשתי חשוף. אני גדלתי עם אנשים כאלה, אז בטח שיש אותם בי. למה צריך לפחד מזה? אפשר לצאת ממגדל־העמק, אי־אפשר להוציא את מגדל־העמק ממך".
מה זה אומר?
"שאתה פלפל. שאתה חריף. שאתה לא פראייר".
יש לך דוגמה?
"אני לא נוטה להתעצבן, אבל בואי נגיד שלא כדאי לראות אותי נדלקת. לפני כמה זמן במאי מאוד מפורסם היה איתי באותו משרד והוא אמר, 'איזה קול נעים יש לך. איזה עדינה את. איך את תמיד כזו רגועה?' חודשיים אחרי הוא גם היה באותו מקום והיה לי פיצוץ עם איזה מישהי בענייני עבודה. הוא ראה אותי צורחת, ואני כשאני כועסת זה ישר עולה לי לראש, אני ישר בוכה מעצבים. אחר כך אני כמובן מתחרטת. אז באתי ואמרתי לו, 'זוכר שאמרת לי איזה קול נעים יש לי? אתה מתחרט?' הוא היה חמוד ואמר לי, 'זה מדהים, ראיתי עוד צד בך'. זה קשור לטמפרמנט. ואני מאוד עובדת על זה. זו מידה רעה מאוד".
מתי הבנת שאת יפה?
"אף פעם לא הייתי היפה הקלאסית. היו אומרים שאני אקזוטית. אבל תמיד הייתי זאת שבנים היו מאוהבים בה. כילדה לא הרגשתי יפה. זה הכל שאלה של אידיאל היופי - בילדות הייתה לי חברה בלונדינית לבנה עם עיניים ירוקות, אז היא הייתה יפה. אני לידה נראיתי כמו קופה קטנה. יש הרבה בתרבות שלנו שנחשבות יפות ואני לא יכולה לראות אותן. הן נראות לי חלולות. יופי זה דבר כל כך פנימי שיוצא החוצה. תלכי לסרט 'המילים הטובות', שאני לא מאופרת שם, אני מוזנחת, כל הזמן בוכה, ואומרים שזה אחד התפקידים שאני הכי יפה בהם. מה יפה שם? שרואים את הנפש. אני חושבת שבדרך כלל מתעסקים בקליפה והפרי הוא יותר טעים".
אגב, קרה לך במקצוע הזה, שמלא בהטרדות מיניות, שמישהו שם עלייך יד?
"לא. אני חושבת שזה תדר. זה משהו שאת משדרת. אני חושבת שיודעים במקרה שלי לא לעשות את זה. אבל את יכולה לשאול את בעלי. הוא הטריד אותי מינית כמה פעמים על הסט, והסכמתי ללכת עם זה (צוחקת)".
בגיל 19 עברה לתל־אביב, ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "לא הייתה לי עבודה. איזה עבודה", היא צוחקת. "עברתי עם אלף שקל שכר דירה לחודש ועם עוד 250 שקל שסבא שלי ז"ל נתן לי. ההורים עזרו, אבל הגעתי למצבים שאין לי כסף. בואי נגיד שלא נכנסתי למכולת לקנות חלב, כי ידעתי שאין לי כסף. תמיד איכשהו הסתדרתי עם אוכל. רשמתי פה, הלכתי לשוק. אבל היו תקופות שהיו לי רק חמישה שקלים בארנק, ואני יודעת שיש לי נסיעה אבל אין לי כסף. יום אחד באוגוסט אני זוכרת שנסעתי על האופניים, בשיא החום, מזיעה, כי לא היה לי כסף לנסוע באוטובוס".
כבר בשנה הראשונה ללימודים היא סומנה ככוכבת והופיעה בסרטים "הכוכבים של שלומי" ו"מתנה משמיים". "אני זוכרת שבשנה השלישית לא היה לי כסף לשכר לימוד. היה להורים איזה משבר ולא היה להם לתת לי. יורם ויתר לי על שנה. אמרתי לו שאין לי כסף לשנה הזאת. ואז נכנסתי להבימה וכל חודש עשיתי הוראת קבע מהמשכורות הראשונות שלי לבית הספר ושילמתי. אני לא חייבת לאף אחד כלום".
למרות שהשתתפה בכ־20 סרטי קולנוע, הפריצה הגדולה שלה הגיעה ב"לצוד פילים", שם לוהקה לתפקיד לא גדול וגנבה את ההצגה לששון גבאי ומוני מושונוב. "יש שאמרו שזה תפקיד סקסיסטי", היא נאנחת. "די, יא ראבק. למה? בגלל שאני נראית שם טוב? בגלל שאני פצצה שם? יש נשים כאלה".
ילדה טובה
היא ובעלה, השחקן מוריס כהן, גרים בבית פרטי באחת השכונות השקטות של תל־אביב. והם לא גרים לבד. על הדרך, הם מגדלים את הכלב ז'אק ושלוש חתולות. "כשראיתי את מוריס בפעם הראשונה התלהבתי מאוד. הוא הורס את הבריאות, מה. חתיך. הוא גבר. אבל הייתה לו חברה אז. מדי פעם הייתי רואה אותו ואחרי שנה פגשתי אותו בים וזהו. (צועקת) ז־הו".
מה זה אומר?
"פשוטו כמשמעו. זהו. מהרגע ההוא לא נפרדנו".
איזה מין רווקה היית?
"הייתי רווקה שכל הזמן מחפשת חתן. כזאת שמסתכלת על גברים ואומרת, 'אוי, אולי זה יהיה בעלי? אולי ההוא יהיה בעלי?'"
ונפלת על הגברים בתל־אביב. עשו ממך קרקס?
לא. אבל גם לא מצאתי גבר שיכיל את כל הקומפלקס המורכב הזה שנקרא רותם (צוחקת). היה לי חבר מגיל 17 עד 19 בזכרון ואחרי זה יצאתי עם כל מיני אנשים, אבל זה לא התפתח. אני ילדה טובה זכרון".
ואיך זה לחיות שני שחקנים באותו בית?
"שנינו מכילים אחד את השני. אבל קודם כל, מוריס הוא גבר".
מה זה גבר?
"גבר־גבר. זה לא איזה מטרוסקסואל. לא חופר בעצמו".
מה זה אומר? לא קרמים ולא בוכה?
"הוא משתמש בקרמים וגם בוכה. זה לא סותר. גבר רגיש, אבל גבר. בהתחלה הייתי רכושנית מאוד כלפיו. רציתי לשמור אותו לעצמי. גם ביימתי אותו בסרט הראשון שלי ואני אמשיך לביים אותו כי הוא שחקן אדיר, שגם זו מעלה. תחשבי איזה נורא זה לגור עם שחקן והוא לא שחקן טוב".
את פמיניסטית?
"תלוי איך את מגדירה פמיניזם. גבר צריך לדאוג לאשתו. זה מאוד פמיניסטי בעיניי. ובמקביל אישה חייבת לממש את עצמה, וזה יהפוך אותה לאדם יותר טוב ולאמא יותר טובה ולבת זוג יותר טובה. ועדיין גבר חייב לדאוג לי. תסתכלי על הטבע: נקבה זה נקב. גבר גובר. לי זה חשוב".
מה זה אומר לגבי מי עושה מה בבית?
"מוריס עושה הרבה דברים. שוטף את הבית. בעיניי זה שיא הפמיניזם. בעצם זה לא פמיניזם. זה פשוט לראות אותי ולהבין שאם עבדתי עכשיו עשר שעות, אני אשמח אם הוא יעשה כלים הערב".
זה השלב של השאלה הישראלית: מה עם ילדים?
"בקרוב. דווקא עכשיו, כשאני רגועה, יהיה בסדר".
אם הייתי מחברת אלייך מצלמה נסתרת, מה הייתי מגלה?
"(נבוכה) האמת? שאני נורא אוהבת חוברות צביעה. היסטרי. אני מכבה את הפלאפון ועושה. פשוט יושבת וצובעת. זה מרגיע. ואז אבא שלי כותב תמיד בקבוצה של המשפחה, 'משעמם לך? לכי לעבוד!'" *
לפנייה לכתב/ת 
