רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רענן ראשי
    7 ימים • 17.02.2016
    וואי, וואי, וואי
    מנוכרים, ילדותיים, לא־אכפתיים וכלואים בתוך בועת פייסבוק: הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג ואשתו, ד"ר תמר אלמוג, צללו לעומק חייהם של בני דור ה־Y — הישראלים מגיל 21 עד 34 — וחזרו עם מסקנות עגומות ושורה תחתונה דרמטית למדי ‑ "ישראל בסכנה ממשית". כן, עד כדי כך. ובכל זאת, סיבה לאופטימיות? בעיקר אחת: זה הדור שכל כך לא אכפת לו משום סמל או אידיאולוגיה - עד שאולי דווקא הוא יביא את השלום. אבל עד אז, הם פוסקים, "נאכל די הרבה קקה"
    רענן שקד, איור: גיא מורד

    תגידו תודה שאתם כבר לא צעירים.

     

    במקרה שאתם כן צעירים – בני 21 עד 34, אם לדייק – תגידו תודה לאמא.

     

    שאצלה, סטטיסטית, אתם גרים. כי הבית גדול מספיק, ומה רע, ויש לכם פרטיות, וחראם לבזבז 5,000 שקל בחודש על איזו חורבה בדרום העיר, כמו שאפילו אמא אמרה.

     

    אבל מתי נראה לכם שתצאו משם? ואם כבר יצאתם, מתי נראה לכם שתפסיקו לקחת מההורים סכום חודשי שמאפשר לכם לנשום בחוץ בכוחות – אלק – עצמכם?

     

     

    משה איבגי. עוז: "אנשים פשוט באופוריה שהקול  שלהם יכול להדהד במרחב שבו כולם ישמעו ויראו" | צילום: טל שחר
    משה איבגי. עוז: "אנשים פשוט באופוריה שהקול שלהם יכול להדהד במרחב שבו כולם ישמעו ויראו" | צילום: טל שחר

     

    אה, כשתסתדרו על עבודה. כשהעניינים יקרו סוף־סוף. כשתצליחו – אם להשתמש במילים שקלישאות עשויות מהן – לעוף על החלום שלכם.

     

    בינתיים תסתכלו על עצמכם: בני 21 עד 34 – דור ה־Y הישראלי – כ־800 אלף איש – עם חלום אחד גדול: שההורים יחליטו בשבילכם. יממנו. יתפסו אתכם בנפילתכם. כי אתם עובדים קשה מדי, מרוויחים מעט מדי, מוכרחים לצאת לחו"ל, לצאת לבר, לצאת מהפייס, ואתם סובלים מסוכרת המוצרים הזאת, שמכריחה אתכם לעשות שופינג בתכיפות של זריקת אינסולין.

     

    אבל חכו, יש עוד:

     

    אתם אנוכיים. מרוכזים בעצמכם. ילדותיים. לא סובלים שחופרים לכם (לא חופר: סרטון של אסי כהן בשירות בנק. חופר: אני). אתם מסוגלים להרים מסיבה. בקלות. אתם לא מסוגלים להיעצר על זוגיות שתצדיק את הוויתור למפרע על הזוגיות הפוטנציאלית הבאה. אתם ישנים כריות עם הנייד. אתם לא מסוגלים לסבול ביקורת. אתם סובלים מ"עילגות רגשית, הסתגרות מהעולם, בשלות מעוכבת, תלותיות, התמכרות למשחקים, לתקשורת ולטכנולוגיה ממוחשבת", ואתם "פאסיביים, נוטים להילחץ ולהיכנס לדיכאון ולשיתוק כשעומס המטלות מכביד... שקועים בכאן ועכשיו כמו ילדים".

     

    אל תסתכלו עליי. מבחינתי אתם בדיוק מה שאמא אמרה: מושלמים. אבל זה מה שכותבים עליכם הסוציולוג הבכיר פרופ' עוז אלמוג ובת זוגו, ד"ר תמר אלמוג, מומחית ללמידה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספרם החדש "דור ה־Y: כאילו אין מחר" (הוצאת מודן). וזה עוד בעדינות; כי האלמוגים חקרו את דור ה־Y הישראלי לאורך שלוש השנים האחרונות – הם גם עזבו את חיפה ועברו לגור בתל־אביב לפרק הזמן הזה, כדי לצותת למושא המחקר שלהם ממרחק צ'ייסר – וסיימו עם מחקר עצום ממדים שאותו אפשר לסכם למענכם, רק כדי לא לחפור, במילה אחת: הצילו.

     

    דור ה־Y, על פי האלמוגים, הולך לקבור את כולנו, אבל לא לפני שיסיים לקבור את עצמו ולהפוך לאחד הכישלונות המרהיבים ביותר בתולדות הדורות, ואת זה הוא יעשה לא לפני שיסיים להיות בן 17. מתי הוא יסיים להיות בן 17? כשיהיה בן 40. "ה־40 של היום זה ה־20 של אתמול", קובעת תמר. "כשאנחנו יושבים לייעץ לכל מיני גופים והם מתלוננים על עובד בן 27, אני אומרת להם: 'תדמיינו עכשיו שהוא בן 17'. ופתאום – פוף – הכל מסתדר להם בראש. כי האנשים האלה הם באיזה מין גיל התבגרות נצחי – הם דור הבינתיים, שלא רוצה לקחת על עצמו אחריות".

     

    מאיפה התחיל העניין שלכם בדור הזה?

     

    עוז: "ראינו את זה באוניברסיטה אצל סטודנטים שלנו. כשאתה מקבל כיום סטודנט, אתה לא מקבל בוגר תיכון כמו פעם, אלא מישהו שברמת ההתפתחות הרגשית והאינטלקטואלית שלו הוא בחטיבת הביניים. וזה מתבטא ברמת החוסן והעצמאות הנמוכה. הם מתפרקים בשנייה. סצנות של בכי. סמסים מההורים. והצורך שלהם בהנחיות – כי כמו ילד, הם צריכים שיגידו להם הכל. וכל ביקורת עליהם חייבת להיות חיובית. זה חלק מאי־ההתמודדות".

     

    האלמוגים, שניהם חברי סגל אוניברסיטת חיפה וחוקרים במוסד שמואל נאמן בטכניון, הם בני 55 (הוא) ו־54 (היא) – דור X קלאסיים – ובשלב הזה מתבקש להאשים אותם כי הם סופקים כפיים מול הדור הצעיר כמו אינספור דורות זקנים קודמים שצלעו לשיפולי בימת ההיסטוריה תוך שהם ממלמלים "זה נוער זה" וטובעים בזעם מיותר, וויסקי וזימונים לזמנהוף. מה גם שקצת קשה לצאת בהכללות לגבי 800 אלף איש, או כמו שהאלמוגים עצמם מתארים את מחקרם: "זה מבצע מורכב ברמות שקשה לתאר, וחייבים לעשות הכללות, אבל זה הדבר הכי מרתק שעשינו בחיים".

     

    ומעבר לזה, האלמוגים משוכנעים שהפעם – רק הפעם – הדור שלהם צודק; זה באמת לא נוער זה. הפעם הילדים באמת לא בסדר. "קורה פה משהו שהוא יותר מסתם זקנים שמסתכלים על צעירים ומצקצקים", אומרת תמר. "אנחנו ראינו באוניברסיטה משהו שהוא יותר מזה; שהם פשוט לא מגיעים להרצאות, לא משקיעים בלימודים, מסתפקים בציון עובר, אם בכלל. ואלה שינויים מאוד דרמטיים ומהירים. ראינו שהמשמעות של 'יש לי גם חיים' היא שהם חייבים להיות לפחות פעם בשנה בחו"ל, לא משנה המצב הכלכלי, ושבכל החלטה שהם צריכים לקבל – הם חייבים להתייעץ. הם ממש יודעים לסנג'ר אותך, כהורה, עד שתגיע למצב שתחליט בשבילם".

     

    מה ההבדל העיקרי בינם ובין הדור שקדם להם?

     

    עוז: "הדבר העיקרי זה שהם איבדו את הרצון לתת, לרצות, להקריב קורבן. הם איבדו את הרגישות. לפחות בישראל, אנשים בדור שלנו למדו להיות מאושרים באמצעות נתינה. זו הסיבה שאנחנו נותנים המון לילדים. יש לך איזה דחף פנימי לתת. זה מה שגורם לך אושר. אצלם זה לא ככה; האושר שלהם מושג, קודם כל, באמצעות קבלה. ובשורה התחתונה הם לא סופרים אותך ממטר. האחר לא מעניין אותם. הם דור שחי בבועה עם פייסבוק – שהוא מגבר אדיר של רגשות חמים כמו לייקים, אבל הכל חיצוני – ובסופו של דבר קרתה פה טרגדיה מדהימה: דור שחוּבק באהבה אינסופית – בחיבוק מוגזם וחסר תביעות מצד ההורים – מחזיר הכל כבומרנג. האמא יכולה להיות אומללה בחיים, והילד לא יראה את זה. רק 'תודה, אימוש'".

     

    ההורים, מצידם, מעודדים את ילדיהם הגדולים להישאר ילדיהם הקטנים עד גיל מאוחר ומרגישים קצת אשמים, אבל אשמת ההורים לא תעזור לילדים שם בחוץ, כששוק עבודה נצלני ישתמש בשירותיהם כמו בעבודת ילדים; בפרך ובתת־שכר. "דור ה־Y מנוצל ניצול ציני על ידי מעסיקים", קובע עוז. "הם עובדים מספר שעות עבודה מטורף על פחות כסף". "אבל כשמציעים להם להיות אחראים יותר או לעשות משהו יותר קשה", תמר ממשיכה, "הם מעדיפים לא להתקדם, כי 'יש לי גם חיים, לא רק עבודה'. ולכן אין להם יציבות כלכלית. גם בדור שלנו היינו עבדים, אבל הרווחנו איזו יציבות כלכלית. הם יודעים שישתמשו בהם ויזרקו אותם".

     

    פרקי הספר חולפים דרך הממצאים המטרידים ביותר לגבי דור ה־Y הישראלי: האנוכיות כטרנד, תפיסת החיים הצינית, הניכור לעבודה, הבילוי כמהות חיים, השעבוד לדיגיטל, הרווקות כדרך חיים, האסקפיזם והניתוק כתפיסת עולם. הסיכום מכה בכל התופים: "הדור הזה מוליד את הציניות והניהיליזם", הם כותבים. "המחקר שלנו הוא דוח מודיעיני של תצפיתן קדמי שמסמן לעורף האדיש: אנחנו בסכנה ממשית וחייבים להתעורר, כיוון שהבעיות והקשיים שאותרו על ידינו מסכנים את עצם קיום החברה".

     

    לא הגזמתם.

    עוז: "אני אומר לך בצניעות: זה דוח אולי בין החשובים שיכולים להיות בארץ, כי מה שהיה עד היום לא יוכל להמשיך להיות. העולם האקדמי התרסק, עולם התעסוקה בדרך להתרסקות, ואם בן אדם אומר: לא רוצה ללכת להיות רופא – והוא צודק, כי זה חרא של תנאים – אז לא יהיו לך רופאים. כבר עכשיו אנשים בהיי־טק עוזבים קריירות. בחוץ חושבים שההיי־טק משגשג. זו ממש טעות. מה שאתה רואה זה אקזיטים של אנשים בגילנו, מדור ה־X. אנשים – לאו דווקא אנשי מחשבים – שהיה להם את החוסן שהעולם הזה הצריך. אבל הקטר הזה לא ימשיך – אנחנו נראה התרסקות אחרי התרסקות".

     

    ברמה של סכנה קיומית?

     

    עוז: "ישראל תמיד התקיימה קודם כל על האיכות של האנשים שנשאו בנטל. בעבר חלק גדול מהאליטה הישראלית, למשל, נשאר במערכת הביטחון. כיום אנשים לא נשארים שם. כשאנחנו התגייסנו לצבא כבר היינו בצופים וידענו מה זה שק שינה. כיום הצבא צריך לשים שקעים לאייפון באוהלי הסיירים, ואם לא נותנים לחיילים לצאת שבת, יש מרד".

     

    אז ישימו שקעים. מה יש?

     

    תמר: "אתה יודע איזה גוף שכר אותנו? משטרת ישראל. כי 40 אחוז מהשוטרים היום הם בני דור ה־Y, והם לא יודעים מה לעשות איתם: יש להם בעיה לגייס אותם, לשמר אותם, ואחר כך הם לא רוצים להתקדם לקצונה".

     

    עוז: "באוניברסיטה אנחנו מקבלים עבודות שבהן משפט לא מתחבר למשפט. הבן אדם גמר תואר ראשון והוא לא יודע לחבר שני משפטים! כשהם מגיעים למקומות עבודה הם לא מנסים לחשוב איך הם משפרים. הם עושים את העבודה בלי שום חזון, בלי לרצות להרחיב את הטריטוריה. עושים וי ויוצאים לבלות".

     

    תמר: "אין להם במה להיאחז – אין ארגונים, אין מעסיקים, אין מישהו להסתכל עליו ולהגיד: ככה אני רוצה להיות. אז הם תלושים. ואז נשארים להם שני הדברים שמעניינים את כולם: פרסום וכסף".

     

    עוז אלמוג הוא אולי הסוציולוג הישראלי החי המפורסם ביותר, בוודאי הנפוץ ביותר תקשורתית. הוא בנם של ד"ר גאולה אלמוג וזאב אלמוג, לשעבר מפקד חיל הים, ופרופסור בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, כאמור, חוקר בכיר במוסד נאמן למדיניות ציבורית בטכניון, ובעיקר האיש שמספר הטלפון שלו מופיע בראש הרשימה אצל רוב תחקירניות ישראל תחת "סוציולוג ואם צריך מישהו שידבר בנושא". כל נושא.

     

    לא במקרה; עוז יודע להתנסח בסאונד־בייטים טלוויזיוניים נוחים, וקביעותיו נחרצות, פסקניות, לעיתים גורפות. משהו בשפת גופו משדר דחיפות, לעיתים כמעט כעס. אפשר להתווכח על נטייתו לאמירות מוחלטות ועם הווליום עצמו, אבל אין דרך להתחרות במהירות ובחדות שבהן הוא מעמיד טיעון, מה גם שהטיעון הזה עשוי לכלול, בסבירות לא רעה, את "האח הגדול" או ארז טל, שני ייצוגים שעוז תוקע מקלות בגלגליהם כבר שנים. תחביב שכזה.

     

    לא שידעתי מראש איך נגיע אליהם, אבל סמכתי על עוז, בעיקר בשלב שבו ניסיתי לבדוק מה כל כך מפריע לו, בעצם, בקעקועים התכופים שעושים בני הדור ה־Y, ושהספר קובע כי הם ילדותיים ומהווים סוג של "עילגות רגשית ומינית". אני טענתי שמדובר דווקא בסוג של מחויבות לטווח ארוך. עוז ענה לי ש"תבדוק מה הם מקעקעים. הם לוקחים קטלוג ובוחרים מתוכו! וזה תמיד מאוד־מאוד קלישאי. זה דור לא ייאמן; ציני וספקן מצד אחד, ואוכל את כל הקלישאות הפרסומיות מצד שני, וזה מתבטא בין היתר גם בנושא הקעקועים. החברה הישראלית היא מאוד קיטשיונרית, ודור ה־Y הם הצרכנים הגדולים של זה. תגיד לי, מה זה 'האח הגדול' אם לא קיטש שמבוסס על קלישאות? הכל שם מאוס, הכל הצגה חלולה, ניפוח של כלום".

     

    דווקא כסוציולוג אתה אמור להיות מעוניין בתוכנית שלכאורה שוברת דימויים מקובלים.

     

    "בחייך. כשאתה מחייך על קונפליקטים ועל מצוקות, זה מאוד דור ה־Y: הכל תיאטרון. המסר הוא שלא משנה מה קורה, הכל הצגה אחת מתמשכת. ההוא כועס ובוכה? יירגע. ההוא מאוהב? בסדר. ההיא יצאה מדעתה? ארז טל אומר לך: היי חבר'ה, זאת הצגה, אל תתרגשו, תעבירו הלאה".

     

    ואיך זה קשור לעניין הדורי?

     

    תמר: "כי הם חיים על פי קלישאות. למשל, בבחירות שלהם לגבי מה הם הולכים ללמוד ואיפה הם רוצים לעבוד. קודם כל, חשוב להם איך המקצוע מוגדר: 'אנליסט' יכול להיות בסופו של דבר איזה פקיד זוטר, אבל ההדהוד של זה כלפי חוץ – כמשהו שאני אומר לחברים או כותב בפייסבוק – נשמע משמעותי. ואז הם מתרסקים על קרקע המציאות. מוכרים להם איזה דימוי של עסקים או עריכת דין, וסטודנטית למשפטים, ביום שהיא מסיימת את הלימודים, הולכת לקנות את החצאית, החולצה, התיק, והיא חושבת שעכשיו היא תתקתק בעקבים לתוך בית המשפט ותגיד אובג'קשן. ואז היא מגלה ששבעה ימים בשבוע היא צריכה לעשות כלום. וזו נפילה נוראית".

     

    אבל אולי החלק המטריד ביותר בספר – מלבד הקביעות הישנות לגבי דור הפורנו, המין המכני וההבנה שאין לנו מושג איך לתקן ילד בן עשר שנחשף לדברים שאנחנו ראינו לראשונה בחיינו לפני חודשיים – הוא זה שעוסק ברפיסותו הפוליטית של דור ה־Y. האלמוגים טוענים שהעסק פשוט לא קריטי מספיק בעיניהם, ש"הפוליטיקה לא בוערת כאש בעצמותיהם". אני מנסה להתווכח ולטעון שהוויכוחים הפוליטיים המדממים והאינטנסיביים ברשתות החברתיות מראים אחרת. "זו אשליה של אינטנסיביות", מרגיע אותי עוז. "זה בדיוק כמו 'האח הגדול'; הצגה. אלה אנשים שיושבים ביציע – והפייסבוק הוא יציע אחד ענקי – ומקללים את האמ־אמא של מישהו כמו שהם מקללים אצלם בסלון, כי הפרטיות ממילא מתה. אז היום זה איבגי, ואתמול מירי רגב. כולם דנים את מי לשנוא, וזה ויכוח קולני אד־הוק שלא עוסק במשהו. אנשים פשוט באופוריה שהקול שלהם יכול להדהד במרחב שבו כולם ישמעו ויראו".

     

    לי דווקא נדמה שדור ה־Y בהחלט הולך ימינה עם כל השאר.

     

    "יש גם שם הקצנה שיסודה בעניינים כמו עליית המסורתיות וירידת הרציונליות, וברגע שאין לך מורכבות, אתה נעשה באופן אוטומטי יותר קיצוני – לאו דווקא לימין".

     

    אבל דווקא בכל הקשור להקצנה הפוליטית, האלמוגים כמעט אופטימיים. דור ה־Y, הם טוענים, עוד יביא, בטעות, את השלום. "תראה, זה דור שגדל על פיגועים ואומר: קאט דה בולשיט. השמאל הקיצוני בשבילם זה בולשיט. הם אומרים: חבר'ה, אתם חיים בסרט. ואם אנחנו צריכים להגדיר את העמדה הפוליטית שלהם – הם כמו רוב הציבור הישראלי: פרגמטים. לא מעניין אותם לגור בהתנחלות בשטחים, הם רוצים דירה בתל־אביב".

     

    תמר: "ואם יביאו להם הסכם שלום שאומר שהם יעשו פחות מילואים ויהיו פחות בצבא – הם ילכו על זה".

     

    הייתי שמח לשמוע את עמדת "הצל" בנושא.

     

    עוז: "תראה, 'הצל' – ואני לא רוצה להגן עליו כי הוא פסול בעיניי – הוא לא איזה גזען גלוח ראש, הוא פשוט אומר את מה שהם חושבים: 'לכו תזדיינו, נמאס לי'. הוא לא מבטא איזו גזענות מובנית, הוא פשוט מבטא כעס שיש לרבים. יש גזענים בישראל, אבל הדור הזה לא גזען. אין לו דעה טובה על ערבים – הם מיררו לו את החיים. והוא מבוהל וכועס. אבל הוא לא עוסק במורכבויות. דווקא בהרבה היבטים, זה הדור הכי פלורליסטי בעולם; מאוד יוניסקסי, לא שוביניסטי, לגמרי בעד להט"בים ויציאה מהארון".

     

    רק לא בעד ערבים.

     

    "בגלל שפה יש כעס. כי מבחינתם הם בעיצומו של קונפליקט מדמם. תמיד מישהו נרצח, התקשורת תמיד מלאה בתמונות של גופות, וזה תמיד נורא רגשי. אין ספק שיש פה גם כשל חינוכי, כי הם לא מצליחים להבין מה קורה לצד השני. להיות ערבי במדינת ישראל זה סבל, ואתה חייב להבין את מצוקתו של הזולת. אבל זה דור של ימין פרגמטי, די קשור ומחובר למסורת, שגם נגרר ללא מעט סטריאוטיפים ודעות קדומות. מצד שני, רובם המכריע חד וחלק לא גזענים, וברגע שתהיה פה הזדמנות, הם לא יעכבו את תהליך השלום".

     

    אבל גם לא ייצרו את ההזדמנות.

     

    "יודע מה? לא בטוח. אולי הם ייצרו באמצעות אחרים. השלום לא יגיע באמצעות משאים ומתנים ואבו־מאזן; הוא יגיע בתקשורת בינאישית. בלשבת במשחק בברצלונה ליד מישהו מקטאר ולדבר איתו. הם הדור שמבשר את השלום באמצעות ישיבה משותפת בפייסבוק, בהתרכזות משותפת בדברים ההדוניסטיים – קניות ומסיבות. דור ה־Y הוא המבשר של 'תפסיקו עם האללה אכבר ותתחילו לשתות בירה'. אתה יודע מה קורה במגזר הערבי? רוב הצעירים שם, מעניין את סבתם הנכבה־שמכבה. ופה טמון השינוי. אני אומר: תפציצו אותם באינטרנט מהיר. שיפרקו את הליבידו שלהם בפורנו. זה עזר לחרדים".

     

    אז אתם אופטימיים?

     

    "חד וחלק. חייבים לצלוח את תקופת המעבר. תהליך השלום לא ייפתר עד שבצד השני לא ייצרו דור Y משלהם, והם בדרך לשם. כמה זמן זה ייקח – זאת השאלה. בינתיים נאכל די הרבה קקה".

     

     

     

    ובינתיים, אלמוג ואלמוג ממליצים לי לנסות לחנך את הילדים שלי להיות טיפה פחות Y. הילדים שלהם – כיום בני 28 ו־27, שניהם נשואים – חונכו, לדבריהם, בקשיחות יחסית ומתוך משמעת. זה עזר. "ההורים בפירוש אשמים במצבו של הדור הזה", אומרת תמר, "וגם מודים בזה. גם דור ה־Y עצמו, כשהם הופכים להורים, יודעים שהם צריכים להיות יותר סמכותיים כלפי הילדים שלהם, אבל לא יודעים איך לעשות את זה. ובגלל שהם לא רוצים היררכיות – אין היררכיה גילאית. אומרים לילד בן שלוש: 'בבקשה תבין אותי'. זאת בדיחה".

     

    עוז: "בן אדם שמחבק את הילד שלו ורוצה להוריד ממנו מטלות לא מגיע ממקום רע, אבל מהפצצת אהבה יש נפגעים. ופה הרחקנו לכת מרוב אמפתיה וגרמנו נזק; הפכנו אותם ללא עצמאיים, תלותיים. אומרים: 'אין תורה נקנית אלא בייסורים', אבל אנחנו אמרנו: לא יהיו ייסורים. אז גם אין תורה".

     

    וההורים הם האשמים היחידים?

     

    "יש גם את אשמת הקפיטליזם הטורפני; הרעלנו אותם בצריכה. זה כמו הכנסת מכונות השתייה לבתי הספר באמריקה; בצע כסף, חמדנות ונצלנות. וחברות שלא משלמות שכר הוגן – גם עליהן יש אשמה. ולמה לא מגיעה לבני הדור הזה דירה? משבר הדיור נוצר על ידי מנהיגים, וגם כאן יש אשמה קונקרטית. וגם התקשורת אשמה: אם אחד כמו ארז טל אומר: 'אני לא נותן לילדים שלי לצפות בריאליטי' – מה הוא חושב? אתה המפעל המזהם, ואתה מחלק מסכות לילדים".

     

    ואחרי הכל, אם אני מציע לכם עכשיו להיות בני 42, אתם לוקחים.

     

    עוז: "לא!"

     

    תמר: "בשום אופן לא. הם דור נורא דיכאוני. זה דור שלא טוב לו".

     

    עוז: "לדור שלנו יותר טוב כי אתה קם בבוקר למטרה. אתה הולך לכבוש משהו".

     

    תמר: "הם קמים בריק מאוד גדול, בבלבול, אל עתיד לא ברור".

     

    עוז: "כשאנחנו היינו ילדים, העתיד שלנו היה בסינכרוניזציה עם איזה עתיד גדול יותר. עכשיו הכל עבר רדוקציה".

     

    תנו עצה אחת לבני הדור הזה.

     

    עוז: "עד כמה שזו קלישאה – האושר לא מגיע באמצעות החומר. האושר מגיע משני דברים: מהנושא של אלטרואיזם – עיסוק בהענקה מכל סוג שהוא – ומהנושא של למידה ויצירה. זה דור ששיקרו לו בדבר מאוד גדול: העניין הוא לא כמה החתונה שלך תהיה גדולה, או אם יהיה לך תואר או אם תהיה מפורסם. האושר זה הרגע שבו תמי ואני אומרים זה לזה במהלך העבודה: שמע, עלינו פה על משהו! אושר זה גול של מסי. הדברים המטופשים. אבל הם באמת חושבים שיש איזושהי מטרת־על".

     

    תמר: "גם כשהם נמצאים עם בן זוג מספר תשע, וטוב להם איתו, הם חושבים: אם נתחתן נפסיד את בן זוג מס' 10 ו־11. זה כל הזמן 'מה אני מפסיד'. יש להם איזו רשימה של מה צריך להשיג, לצד 'תעוף על החלום שלך ואז תשיג את כל הרשימה'. ואני אומרת: תמחק את הרשימה". •

     


    פרסום ראשון: 17.02.16 , 14:08