שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חנאן חילו."אני תמיד פוחדת לצאת בליהוק של הערבייה הטרוריסטית או הערבייה הטמבלית הנחמדה" | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 17.02.2016
    בחילו וברעדה
    בזכות הסדרה "פאודה" השחקנית חנאן חילו כבר לא מוכרת רק במגזר. בראיון טעון היא מסבירה איך המצב המדמם והמתוח כל כך במדינה יכול גם להצחיק, מפתיעה בבדיחות על קרום הבתולים וחוששת ממה שיקרה להצגה "חצוצרה בוואדי", שבה היא מככבת בתיאטרון חיפה - בימים שבהם פוסלים יצירות שבמרכזן סיפורי אהבה בין יהודים וערבים
    יואב בירנברג | צילומים: גבריאל בהרליה

    פיגועי הדקירות, חדשות לבקרים, השעיית הח"כים הערבים מבל"ד אחרי שנפגשו עם משפחות המחבלים והאיבה וחוסר הסובלנות המתמשכים בין יהודים וערבים מצאו את השחקנית חנאן חילו, ערבייה־נוצרייה בת 34 מחיפה, שפרצה לתודעה בסדרה "פאודה", מבולבלת יותר מתמיד. הדרך הכמעט יחידה עבורה להשתחרר מהמועקה הייתה המופע הסאטירי "בושה לדבר", שהיא מעלה יחד עם חברתה, רנין בשאראת אסכנדר, כי מה יותר מתאים לזרוק למדורת הסאטירה מאשר חומרי מציאות מדממים. הקורבן הראשון לחיציהן המושחזים של השתיים הייתה הח"כית ענת ברקו, זו שפיקפקה לאחרונה בקיומו של עם פלסטיני.

     

    חילו. "יש לי בן ובת, אני מתה עליהם, וזה מספיק. למה סתם לפזר זרע?"
    חילו. "יש לי בן ובת, אני מתה עליהם, וזה מספיק. למה סתם לפזר זרע?"

     

    "כתבנו מערכון על שתי זקנות, שאחת מהן רוצה לשכנע את השנייה להצביע לרשימה הערבית המשותפת", היא מספרת, "והשנייה יורדת על הערבים ואומרת: 'מגיעה תודה לישראל. יש לנו אוכל, מערכת בריאות בחינם, מה חסר לנו? אפילו את הפ' אנחנו לא יודעים לבטא, כמו שאמרה חברת הכנסת, אז איך אנחנו פלסטיניות?' תגידי 'פספורט', היא מבקשת, והשנייה אומרת 'בספורט'. 'תגידי פלסטינים', והשנייה אומרת 'בלסטינים'. 'את רואה', אומרת לה החברה, 'אז לא מגיעה לנו מדינה'".

     

    גם על סכינים ודקירות של ישראלים חפים מפשע אתן מתלוצצות?

     

    "יש לנו קטע על אישה שקוטפת חוביזה עם סכין, ואז רואה יהודייה מתקרבת. 'מתי מפחד, התחלתי לשלשל, לא ידעתי מה לעשות עם הסכין', היא אומרת. 'כמעט תקעתי לעצמי את הסכין בבטן מרוב פחד. החבאתי אותה מתחת לתחת והתחלתי לקטוף חוביזה ביד, רק שלא תגיד 'מחבלת'. איך שהיא הסתלקה, הוצאתי את הסכין וצעקתי, 'יאללה יא חוביזה'".

     

     

     הצחוק הוא הפתרון הכי טוב לדיכאון?

     

    "את שלב הפחד כבר עברנו. עכשיו אני צוחקת מהמצב. אני כבר לא קוראת עיתונים וכמעט לא שומעת חדשות. יש לי דברים יותר מעניינים לעשות – ההצגה שלי, ההצגה 'חצוצרה בוואדי', שבה אני משחקת, הילדים והמשפחה שלי. רק כשאני רוצה לכתוב משהו אני מקשיבה לחדשות".

     

    אהבה בין־גזעית

     

    בהצגה "חצוצרה בוואדי", על פי ספרו של סמי מיכאל, המועלית כעת בפעם השנייה בתיאטרון חיפה, שוב בעיבודו ובבימויו של שמואל הספרי, חילו מככבת בתפקיד הודא, ערבייה נוצרייה שמתאהבת באלכס, יהודי שעלה לארץ מרוסיה ומפליא לנגן בחצוצרה. שלא במפתיע לחילו זה מזכיר את החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט להוציא מתוכנית הלימודים את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", שעוסק באהבתם של ישראלית ופלסטיני.

     

    "סיפור האהבה הזה הוא גם הסיפור שלנו", מסבירה חילו. "כבר שנים מלמדים את היצירה של סמי מיכאל בבתי ספר וממחיזים אותה, והיא בטח לא גרמה לשום התבוללות. בשנים האלה מספר הזוגות המעורבים שנישאו לא עלה, אז מה פתאום להגיד שספר עלול לגרום להתבוללות? שטויות! מה עוד שגם 'גדר חיה' וגם 'חצוצרה בוואדי' הן יצירות שמדברות על אהבה. מה יותר יפה ומרגש מאהבה?! צר לי שזה כך ואני מקווה שההחלטה תשתנה. רק שלא יחליטו שהמחזה שלנו מטיף להתבוללות ויאסרו להציג גם אותו".

     

    גם את, כמו הגיבורה במחזה, יכולת להתאהב ביהודי?

     

    "בהחלט. הייתי מתחתנת עם יהודי, מוסלמי, דרוזי, אתיופי, לא משנה מה, אם הייתי אוהבת אותו. דת וגזע לא מפרידים בין אנשים ולא מבטלים אהבה. אני גם מכירה את זה מקרוב: אח של סבתא שלי התחתן עם יהודייה".

     

    ומה ההורים שלך היו אומרים על אהבה כזאת?

    "זה לא היה להם קל, אבל לא בלתי אפשרי. בסוף, אני מאמינה, הם היו משתכנעים. אני עקשנית כי הם חינכו אותי ללכת לפי מה שאני מאמינה בו, גם אם זה לא פעם עורר בינינו ויכוחים".

     

     
    עם חן אמסלם (עומדת) ב"חצוצרה בוואדי". "סיפור האהבה הזה הוא גם הסיפור שלנו"
    עם חן אמסלם (עומדת) ב"חצוצרה בוואדי". "סיפור האהבה הזה הוא גם הסיפור שלנו"

     

     

     בסדרה "פאודה" חילו הרשימה כנאסרין, אשתו של רב־המחבלים אבו אחמד. "'פאודה' היא אחת הסדרות הכי טובות שהיו בארץ", היא מתגאה. "הערבים אמנם מוצגים בה מנקודת מבט ישראלית, אבל בדמויות הוכנס הרבה עומק, שלא נצא רק טרוריסטים, כנהוג, אלא גם בני אדם. כולם בסדרה בני אדם, גם זאת שעשתה פיגוע, ומפקד חמאס יודע גם לאהוב".

     

    כשהציעו לך את התפקיד הסכמת מיד?

     

    "לא, אני תמיד פוחדת לצאת בליהוק כערבייה הטרוריסטית או הערבייה הטמבלית הנחמדה. זה פחות או יותר מה שמציעים לנו, השחקנים הערבים, חוץ מאשר ב'פאודה'. בהרבה סרטים לא הסכמתי לשחק ואני לא מצטערת. לא הרגשתי בנוח עם הדמויות".

     

     
    ב"פאודה". "כולם בסדרה בני אדם, גם זאת שעשתה פיגוע, ומפקד חמאס יודע גם לאהוב"
    ב"פאודה". "כולם בסדרה בני אדם, גם זאת שעשתה פיגוע, ומפקד חמאס יודע גם לאהוב"

     

     

    לאילו תפקידים סירבת?

     

    "אני לא אגיד כדי לא לפגוע במי שכן לקח את התפקיד בסוף".

     

    הופתעת מההצלחה של "פאודה"?

     

    "כן, אני אף פעם לא מקבלת הצלחות כמובן מאליו. אנשים אומרים שהייתי מרגשת ונהדרת, או טובה, וזה נעים. בפרמיירה לסדרה לא הייתי. הייתי שוב בהיריון".

     

     
    עם רנין אסכנדר (מימין) ב"בושה לדבר". "ההצגות מלאות ואומרים שזה נועז ומצחיק בטירוף
    עם רנין אסכנדר (מימין) ב"בושה לדבר". "ההצגות מלאות ואומרים שזה נועז ומצחיק בטירוף

     

     

    ההיריון הוא הסיבה היחידה שלא באת לפרמיירה?

     

    "לא. קצת ברחתי. ההיריון היה די תירוץ. לא הרגשתי בנוח עם החגיגות סביב הסדרה".

     

    אבל פרמיירות הן חלק מהפק"ל של כל שחקן.

     

    "אני לא רוצה להיות כוכבת. תנו לי רק לשחק, וזהו. אני מרוצה מהמעמד שלי. מכירים אותי במגזר שלי ואני מסופקת מזה. אני גם מאוד שמחה להיות בתיאטרון חיפה. אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה, גם אם זה לשחק בפני 50 או 100 איש. מה זה להיות כוכבת? להיות אחת עם נצנצים? להשתתף בריאליטי כמו 'האח הגדול'? זה לא אני, מצטערת. הציעו לי ולא רציתי".

     

    למתוח את הגבולות

    קל מאוד לחבב את חילו. היא ישירה וצנועה ואומרת את מה שהיא חושבת ומרגישה בשקט, בלי להרים קול, גם כשהדברים קשים. היא נולדה בחיפה להורים שהייתה בבעלותם בעבר מכולת ויש לה אח ואחות גדולים ממנה. "הייתי ילדה שובבה, אבל גם כשעשיתי בעיות אהבו אותי, כי עשיתי את זה בחן", היא אומרת. "מאז שהייתי קטנה, לא שתקתי. אמרתי את מה שחשבתי. הייתי מורדת".

     

    במה למשל?

     

    "יצאתי מהבית בגיל 18 וגרתי לבד, מה שלא היה נהוג אז. מגיל 16 עבדתי כמלצרית וגם כברמנית. אז עדיין לא היו מלצריות ערביות. אחותי מאוד רצתה להיות מלצרית ולא נתנו לה. אני לא שאלתי, פשוט עבדתי. כשסיימתי י"ב היו לי כבר 50 אלף שקל ושכרתי דירה. אם אתה עם ביטחון כלכלי, אתה לא צריך אף אחד. ידעתי שההורים לא יוותרו עליי למרות הכל. היו מריבות, אבל בסוף זה עבר. אצלנו במשפחה יכולים לריב, אבל לא יכולים ללכת לישון כשאנחנו שומרים כעס בלב.

     

    "לכל צעד שעשיתי ההורים התנגדו בהתחלה ואחר כך תמכו בי. מתחתי את החבל כל הזמן. כשהייתי צעירה, מיני היה גורם לאבא שלי חלחלה. הלכתי עם מיני וזה די עיצבן אותו. עשיתי דברים רק כי היה אסור לעשות אותם. היה אסור לעשן, אז עישנתי כבר בגיל 18 ועד היום אני תקועה עם זה", היא מחייכת ומגלגלת עוד סיגריה. "אם זה לא היה אסור, בטח לא הייתי מעשנת עכשיו. גם ללמוד משחק לא היה נהוג אז. במשחק גם אין ביטחון כלכלי, וההורים שלי רצו ביטחון כלכלי לילדה הקטנה שלהם, אבל כשאני מאמינה שאני עושה את הדבר הנכון ולא פוגעת באף אחד, אני נלחמת ולא מוותרת".

     

    הילדה חנאן ("חנאן זה חמלה") ידעה תמיד שהיא רוצה לרקוד או לשחק כשתגדל, אבל עשתה את צעדיה הראשונים במשחק רק כשלמדה תיאטרון באוניברסיטת חיפה. את בעלה, תאמר סלמאן, דוקטור למדעי המחשב ומדען ב־IBM, פגשה כשעבדה כמלצרית בבר. "הוא התחיל איתי ואני איתו. קודם רק החלפנו מבטים. ביום ההולדת שלי החברים עשו לי מסיבה וגם הוא היה שם. אחרי כמה ימים כבר ידענו שנתחתן, ואחרי שנה התארסנו".

     

    הם התחתנו כשמלאו לה 22, אבל החליטו להביא ילדים — עדי בן שנתיים וליילה־ניל בת שבעה חודשים — רק אחרי עשר שנים. "למה? כי זה לא קל", היא אומרת. "מפחיד להביא ילדים גם בארץ וגם בעולם. אבל בסוף הבאנו כי אנחנו, מתברר, אגואיסטים, כמו כולם. נכנעתי כנראה גם ללחץ המשפחתי והחברתי. בסוף גם אני הרגשתי, בגוף, שאני רוצה ילדים. חוץ מזה, אחרי יותר מעשר שנות נישואים צריך משהו חדש, לגוון את החיים".

     

    עשר שנים בלי ילדים זה המון זמן.

     

    "היו לנו חיים מאוד יפים גם בלי ילדים. בעלי עשה דוקטורט, ואני נסעתי הרבה לשחק בהצגות בחו"ל — בתוניסיה, אירופה ויפן – והוא הצטרף אליי. חיינו כמו שצריך גם בלי הילדים. ההורים נידנדו כמובן. אמא שלי הייתה אומרת לנו, 'יאללה, הגזמתם'. גם ההורים שלו. האחים שלי לא נשואים, אז היו להורים שלי, למזלי, עוד דברים שהטרידו אותם חוץ ממני".

     

    תרצי עוד ילדים?

     

    "לא. הבנתי את הקטע. יש לי בן ובת, אני מתה עליהם, וזה מספיק. למה סתם לפזר זרע? גם ההורים שלי אומרים ששניים זה מספיק. בעלי ואני מתחלקים בטיפול בילדים. הוא לא רק עוזר לי, אנחנו שותפים שווים בכל. יש לי בעל מדהים. אינשאללה שהילדים יגדלו נהדר ושיהיו מה שהם רוצים. אני יכולה לכוון אותם, להסביר להם שהיי־טק יציב יותר ויותר מצליח ממשחק, אבל לא אקבע להם מה לעשות. בתיאטרון יש עונות שאתה מרוויח מצוין ויש עונות שאף אחד לא מסתכל עליך".

     

    לדבר על סקס

    את ההצגה הסאטירית שלה היא מעלה בתיאטרון שהקימה יחד עם רנין בשאראת אסכנדר, אשתו של השחקן ג'ורג' אסכנדר. מלבד פוליטיקה, הן מדברות על מה שלא כל כך נעים לדבר עליו בפומבי, או לפחות לא ממש נהוג. "אנחנו מדברות על החברה שלנו, על בעיות של נשים ועל דברים שלא הועלו אף פעם אצלנו, במגזר הערבי".

     

    אילו דברים למשל?

     

    "אחד הקטעים עוסק בסלון לשיער. מישהי שרוצה להתחתן מתקשרת, ואני אומרת לה, 'מה שתעשי — תצאי מכוערת, כי כל הכלות מכוערות. אבל אנחנו משתילות קרום בתולים. זה הדבר הכי איני. יש לנו יפני, פלסטיני ויש לנו כחול־לבן, אבל אותו אנחנו מחרימות כי יש מלא כלות היום שמחרימות את ישראל. יש לנו סמול, מדיום, לארג'. תלוי במצב שלך. או שיש לך סמול, מדיום או לארג', או שיש לך מנהרות הכרמל'. החברה הערבית הרבה יותר מתירנית ממה שנדמה".

     

    ואיך זה מתקבל?

     

    "פחדתי מזה. הרי לא נוגעים בנושאים האלה אצלנו, אבל הפתיע אותי שאנשים מקבלים את ההצגה יפה ולא מפסיקים לצחוק. ההצגות מלאות ואומרים שזה נועז ומצחיק בטירוף. רק אחד אמר שזה תת־רמה. לגיטימי לגמרי להגיד את זה. מתחנו את החבל ומותר לו. אנשים אומרים לנו, 'תודה שפתחתן נושאים כל כך חשובים שאנחנו לא מדברים עליהם'. התחלנו לעשות את ההצגה רק לנשים, ועכשיו באים גם גברים".

     

    ההורים שלך ראו את ההצגה?

     

    "אמא שלי ראתה אותה ונקרעה מצחוק. את אבא שלי אני לא מזמינה. אני מתביישת ממנו. הוא מאוד רוצה לבוא, אבל אני מאמינה שהוא יהיה נבוך אם יראה את ההצגה. אצלנו לא היה נהוג לדבר על סקס, ואני חוסכת את זה מעצמי. אנחנו גם לא מקללים בבית. אני היחידה שיש לה פה גדול, יחסית. אמא שלי בחיים לא קיללה. אם היא תשמע אותי מקללת פה ושם, היא תצחק".

     

    אבא שלך לפחות ראה אותך בהצגות אחרות?

     

    "כן. הייתה הצגה באוניברסיטה שבה רצו ללהק אותי לתפקיד זונה. אמרתי להם, 'אני רוצה להזמין את אבא שלי', והם אמרו, 'בסדר, נעשה לך דאבל קאסט'. אז הזמנתי את ההורים כששיחקתי אמא, ואחר כך חזרתי לשחק את הזונה. אחד המרצים אמר לאבא שלי, 'היא הייתה אתמול זונה מדהימה', ואבא אמר, 'לא, זאת לא הייתה הבת שלנו, זאת הייתה הבת של מישהו אחר'. חסכתי את הבושה משנינו. אבל כשהוא רואה אותי על המסך, כמו ב'פאודה', הוא מתלהב".

     

    העקרונות של חילו עלו לה לא פעם ביוקר. בסילבסטר 2009 התעמתה עם המשטרה כשהפגינה ליד תיאטרון אל־מידאן במשמרת מחאה נגד המתקפות הצבאיות על עזה וכהזדהות עם תושבי הרצועה.

     

    את עדיין פעילה פוליטית?

     

    "קצת פחות, בגלל הילדים, אבל בפייסבוק אני אומרת כל מה שיש לי להגיד. אני לא מפחדת. מה יכול לקרות כל עוד הדעה שלי אנושית? אני לא רוצה אלימות. אני רוצה שוויון זכויות ואני נגד כיבוש. אני לא רוצה לגרש אף אחד מכאן. אנחנו חיים בבועה שלנו, בחיפה, והילד שלי בגן דו־לשוני. אני מקווה שיהיה טוב. אני רוצה דו־קיום ושלום בין יהודים וערבים. אני גם רוצה להגיד את מה שאני חושבת מבלי שאף אחד יסתום לי את הפה ויסטור לי, ואחרי זה אגיע לבית חולים או למעצר. אני שואפת לחיות במדינה דמוקרטית, נורמלית".

     

    והיא כזאת?

     

    "אני כל הזמן מנסה להבין מה קורה כאן, וכל הזמן מפתיעים אותי מחדש. נהיה יותר ויותר קשה לחיות כאן. אני מקווה שזה נגמר, ולא יהיה כאן יותר קשה".

     

    שחקנים חוששים להביע את דעתם?

     

    "אנשים מעדיפים לשתוק, ואני מבינה אותם גם אם אני לא מסכימה איתם. אנשים רוצים לחיות, להתפרנס, לא רוצים לפגוע בתיאטראות שהם עובדים בהם. תראה מה קרה לנורמן עיסא. רצו לפגוע בתיאטרון שלו, אז הוא בחר לשתוק, ואני מבינה אותו. אני מקווה שהרוחות באמת יירגעו. השלטון מוביל לדיקטטורה, אולי אפילו למדינת אפרטהייד. 'חצוצרה בוואדי' יצא לפני כ־30 שנה, ומאז המצב רק נעשה יותר גרוע. קשה להעלות מחזות כאלה, בטח מחזות פוליטיים. הכל באשמת הפוליטיקאים. כבר אין שמאל במדינה הזאת, רק ימין ומרכז. הפוליטיקאים עבדו על זה שיהיה כאן רע.

     

     

     
    עיסא. "הוא בחר לשתוק ואני מבינה אותו" | צילום: אלכס קולומויסקי
    עיסא. "הוא בחר לשתוק ואני מבינה אותו" | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    "אנחנו, העם, מסתדרים יפה. סבתא שלי תמיד אמרה לי, 'אפילו אחרי הנכבה היו לי שכנים יהודים, אכלנו ביחד ולא הרגשנו שנאה זה לזה'. אנחנו דומים, אנחנו אותו צבע, אותו גזע. אנחנו מסתדרים יפה מאוד בינינו, עובדים יחד, משחקים יחד, אבל המצב הזה לא נוח לפוליטיקאים. המצב בכל העולם קשה. הקיצוניים משתלטים".

     

    דאעש למשל.

     

    "זה תוצר של כל מה שקרה פה במזרח התיכון. הם לא חייזרים. אני מקווה שאנשים יבינו שצריך להילחם בקיצוניים. אני חוששת איך הילדים שלי יגדלו, לאיזה עולם, לאיזו מדינה, ומה יהיה איתנו. להגר? זה עובר לי בראש. הייתי אמורה ללדת את הילדה שלי בארצות־הברית, בעלי קיבל ג'וב טוב שם. בסוף אמרתי שאני לא מוותרת על ההורים ועל המקום שאני אוהבת. אבל החשש עדיין קיים. כל פעם שיש משהו, זה קופץ". •

     

    yoav-b@yedioth.co.il

     

     

    יואב בירנברג

     


    פרסום ראשון: 17.02.16 , 13:52