שיר השכונה

"ממלכת עדני", yes דוקו, 21:00

מרמורק ושעריים. הרבה לפני שהבנתי שמדובר בשכונות ברחובות, חלמתי שמדובר במקומות מופלאים. שמעתי עליהן בזכות "שירים ושערים", טופס הטוטו שמילא הדוד, "משחק השבת". חשבתי ששעריים זה כפר שהמון שערי כדורגל מברזל מתקלף נבטו בו בפראות ואף אחד לא טרח לעקור. מרמורק הייתה עיר תאומה של בויבריק, כרך גלותי מסיפורי שלום עליכם שאליו היו טוענים הוריי שאנחנו נוסעים בכל פעם שניג'סתי לאן פנינו מועדות.

הסרט התיעודי "ממלכת עדני" נע בשני הצירים האלה — פולקלור וכדורגל: האחד דן בהיסטוריה של מרמורק ושל שעריים ובניתוח סוציולוגי של המחלוקות בתוך ובין השכונות כמאפיין התנהגותי מהותי של יוצאי תימן. זאת באמצעות מדריך שעושה דוקטורט בנושא ומרביץ תורה במטיילים הלומי שמש. השני נצמד לבוס המיתולוגי של הפועל מרמורק, חנן עדני, שפרש השנה לאחר ששלט בקבוצה ("יציר כפיי") במשך יותר מ־40 שנה.

עדני (74) הוא מכרה זהב. האיש גר בתוך מתחם האיצטדיון של הקבוצה. ישיר, בוטה, מעשן כאילו משלמים לו על זה ויורה משפטי מחץ. תמיד בלי חולצה. מפתה לקבוע שהסיפור שלו הוא שיר געגועים לעידן התמימות של הכדורגל. עידן רומנטי, טרום־מקצועני, של מועדון שכונתי — שחקנים מקומיים משחקים למען האוהדים שגרים ממול. אבל ככל שהעלילה מתקדמת צפות סוגיות שחובבי כדורגל מכירים מחלומות הביעותים שלהם. למשל, למה ועבור מי קיים בכלל מועדון כדורגל? עדני מעמיד קבוצה מכספו הפרטי. מבחינתו, אין אחר מלבדו. האוהדים שפנו נגדו יכולים ללכת לעזאזל. "לא מעניינים אותי, אני בז להם". הוא מאיים שאם ימשיכו לקלל יסגור את הבסטה. "לא מגיעה להם קבוצה". גם בעלי קבוצות מפוארות יותר מחזיקים בעמדה דומה.

מאידך, הלב נחמץ כאשר מקללים אותו, מייחלים למותו וקוראים עליו קדיש במגפון. הוא רוצה להעביר את הקבוצה למקום אחר, אבל לא מסוגל להרפות מהבייבי שלו. אחרי שמגייסים את אייל גולן, שגם שיחק בקבוצה, כפטרון החדש, הוא מסתכסך איתו וצועק: "אף אחד לא יזיז אותי!" הדירקטוריון פקטטה של המועדון נכנס בו. עדני לוקח ללב. וכל התשוקה הזו מהולה בעליבות של הליגה השלישית בישראל. כרטיסים נמכרים מתוך חירבה, דרך חור בקיר. עדני משרטט תרשים זרימה: איך ניסה פעם לקנות משחק ולא הצליח. בקטע מצחיק במיוחד הוא מסביר שפה זה לא צ'לסי: "כולנו קקה, ליגה זבל, ליגה חרא!"

כיצירה, "ממלכת עדני" מתכתב עם מושא התיעוד שלו: יש בו משהו שכונתי, פרום בקצוות, רישול חינני. לא יורד לרזולוציות קפדניות, לא טורח להסביר פיתולים בעלילה, לא מתנפל על פיתיון הרייטינג והיח"צ בדמות אייל גולן. זה לא מסמך, זה משהו הרבה יותר רגיש וחמים. לקראת הסוף עדני נוזף בבמאי ראובן ברודסקי שמעדיף לצלם אותו בלילה במקום ללכת למשפחתו. הבמאי נכנס לפריים ומחבק את עדני בחום, וזה מרגיש לגמרי טבעי ונכון.