השאלה היומית: האם אתם בעד הכוונה של נפתלי בנט להקדיש את שנת הלימודים הבאה לאחדות ירושלים

יש סיבה לשמוח | יפעת ארליך

תתנפלו חברים. תתנפלו. למה לא? אז ישפכו עוד כמה דליי דיו על טיעונים דמגוגים, העיקר שתזכו לשורות בעיתון. ואם מדובר בבנט, זו כבר לא סתם חגיגה, אלא מצווה של ממש לירות חיצי ביקורת.

מה יותר הגיוני וראוי ונדרש מאשר לחבר את תלמידי ישראל אל בירתם? התזמון ודאי מושלם. יום הולדת חמישים לשחרור חלקה המזרחי של העיר מיד צר. יובל לחיבור מחדש של עם ישראל אל שורש קיומנו כאן בארץ הטובה הזו, לא באוגנדה. מה גם שבימים של פיגועים בירושלים, שבהם מבקשים צמאי דם להבריח אותנו מן העיר, אין תשובה הולמות יותר מאשר להעלות את ירושלים על ראש שמחת חינוכנו.

אבל במקום לברך על הרעיון הלגיטימי החשוב והכרחי של שר החינוך, קמו הבכיינים. "איחוד ירושלים. כולל שועפאט ואבו דיס?" הם חייבים להציק. "ואיך מעז שר החינוך להקים סניפים של הבית היהודי בכל בית ספר", ממהרים הקטגורים לקטרג.

רגע. תנשמו בבקשה עמוק, מוטב אוויר הרים צלול כיין. שאלת שועפאט היא שאלה חשובה, יש לתת עליה את הדעת ובהקדם. אבל אסור לשאלה הזו להשבית את חגיגות השמחה. על מה השמחה? כל אחד יבחר על מה. יש מי שישמח על כך שילדים יכולים היום לשחק גולות ברחוב יפו בלי חשש מצלפים ירדנים, ובלי שהרחוב יסתיים בגדר גבול אימתנית. יש מי שישמח על כך שאחרי 19 שנים של גלות, יהודים יכלו לשוב לבתיהם שנותרו מאחור ברובע היהודי. אחרים ישמחו על כך שבתי הכנסת שעמדו חרבים ומבוזים, זכו לתקומה. אפשר לשמוח על החיבור מחדש אל הכותל המערבי. אפילו על השליטה החלקית בהר הבית מותר לשמוח. ואולי יותר מאשר לשמוח על כל הטוב הזה, ראוי גם ללמוד, לדבר, ואפילו להתווכח עליו. גם הדמגוגים, המקטרגים והבכיינים מוזמנים לחגוג, ירושלים המאוחדת מסוגלת להכיל גם אותם.

על איזו ירושלים הוא מדבר? | יגאל סרנה

תודה לאל שילדיי כבר לא במערכת החינוך הממלכתית. אני מתאר לי אותם חוזרים מבית הספר אחרי יום שלם על אחדות ירושלים על פי תוכנית השר נפתלי או אחרי טיול באתרי תנ"ך, ארמון דוד המלך, גיא בן הינום והר העצה הרעה, ומספרים לי על העיר שחוברה לה יחדיו ואני צריך לנקות להם את הראש הרענן שלהם מכל קשקושי התעמולה ולקחת אותם לטיול בירושלים האמיתית.

אני מרחם על הורים שילדיהם ילמדו אצל בנט. כמו שליבי יוצא כשאני רואה ילדים צפון־קוריאנים מעניקים פרחים למנהיגם השמן. אני מרחם על מורים שיצטרכו ללמד על ירושלים הבנטית ועל מנהלים ואפילו על אב הבית והאחות. זו תהיה שנה נהדרת רק לחברות טיולים ולנהגי אוטובוסים פרטיים. יסעו המון לטיולי בתי ספר. אבל, אנא, בזהירות רבה. לא רק בשל הסכנה, אלא גם כי אם אתה רוצה להציג בפני הילדים את חלום נפתלי על העיר המאוחדת לנצח, אתה צריך לבחור מסלול פתלתל וגם אז להוריד לפעמים וילונות. שלא יראו דקירה פה וריקון מחסנית שם. שלא יראו את המקום שבו עבר בדיוק הקו הירוק והוא מסומן עתה על ידי הזנחה וזוהמה לצד טיפוח. שלא יציצו במחסומי מג"ב ובמחלקות חמושות עד השיניים ליד שער האריות או שער שכם ובילדות־חיילות רכות בשנים שנשלחות עם נשק להפגין עוצמה.

ברכט כתב פעם "ייתכן שבארצנו לא הכל הולך, כמו שאמור היה ללכת./ אבל איש אינו יכול לפקפק בכך שהתעמולה טובה./ אפילו הגוועים ברעב חייבים להודות/ ששר התזונה מיטיב לדבר". ובכן פה גם התעמולה בצרות. קשה להסתיר את האמת כי הארץ קטנה והרשתות גדולות ו"העיר המאוחדת" היא עיר שסועה ודקורה ומופרדת כפי שלא הייתה מאז ישבה בליבה החומה, כשאז הייתה הכמיהה לירושלים חזקה הרבה יותר מאשר עכשיו.