השכן ממול
לפעמים הדרך אל הנצח עוברת בשריטה בראש ובשכן בשם לארי דיוויד שיהפוך אותה לדמות בסדרה המצליחה בהיסטוריה. קני קריימר מגיע להופיע בישראל ומסביר למה רביעיית החברים ב'סיינפלד' הם אנשים איומים ונוראים, במיוחד קריימר
המפגש הראשון בין קני קריימר לשכן החדש שלו לארי דיוויד היה, כפי שאפשר לדמיין, לגמרי לא נעים. קריימר כבר היה דייר ותיק בבניין של אמנים שזוכים לסבסוד ממשלתי כמעט מלא, וכיוון שמעולם לא פגש יוזמה קטנה שהוא לא אהב, החליט לארגן לשכנים ערב הווי ובידור ליד הבריכה. קריימר שחה בסצנה הניו־יורקית, שמע על הקומיקאי הנוירוטי ורצה שהוא יופיע, אז הוא דפק בדלת של הדירה ממול ואמר לדיוויד, "בוא תעשה סטנד־אפ, מה אכפת לך, 150 דולר. אתה הרי עובד בשביל חמישה דולר במועדון".
"כמובן שהוא לא הסכים", נזכר עכשיו קריימר, 35 שנה אחרי, עדיין גר באותה דירה עם נוף נפלא להדסון, "לארי פחד שהוא לא יצחיק ואז יעיפו אותו מהבניין כי יגידו שהוא לא אמן מספיק טוב. בסוף שברתי אותו, אבל בשלוש בצהריים ביום ההופעה הוא מתקשר" - קריימר שולף חיקוי מושלם של דיוויד - "'היי, אני לא יכול לבוא'. הפיוז נשרף לי. צרחתי עליו, ‘אתה מקצוען, התחייבת, אם לא תבוא אתה פאקינג אסהול, פאק יו’. בסוף הוא הגיע, עלה לרבע שעה והרס את כולם. למחרת הוא מתקשר, 'היי קריימר, בוא נלך לאכול'. וזהו, ככה זה התחיל, חברות מוזרה".
אתם הפוכים לגמרי.
"נכון, אני אוהב את החיים והוא ג'ורג' קוסטנזה. אני מניח שבשבילו הייתי הבחור הקול שהוא לא היה, ואני התייחסתי אליו כאל החנון הפתטי שצריך את עזרתי. הייתי מסדר לו בחורות, הוא הוקסם מסגנון החיים שלי, אבל שנינו היינו מטורפים על היאנקיז וזה חיבר אותנו באופן שקשה להסביר. למה את חושבת שהוא התעלל ככה בג'ורג' סטיינברנר ב'סיינפלד'? נקמה על כך שהוא זרק מהקבוצה שחקן שלארי אהב. היינו זוג הזוי, אבל עשינו הכל ביחד, הייתה לנו אפילו מכונית משותפת".
קניתם יחד מכונית?
"הוא קנה מכונית, אני השתתפתי בנהיגה בה".
אה.
"חלקנו חליפה אחת. כשהוא לבש את הבלייזר, אני לקחתי את המכנסיים".
נכנסת אליו לדירה בלי לדפוק בדלת?
"בוודאי. לכל אחד היה מפתח לדירה של השני, אבל לא היה צריך לדפוק".
רוקנת לו את המקרר?
"הוא רוקן לי. במקרר שלו אף פעם לא היה כלום".
כמה שכירות שילמתם כאן?
"בזמנו שילמנו 67 דולר לדירה שהייתה שווה אלף. בלי הסידור הזה לארי לא היה נשאר קומיקאי, אחרת היה נאלץ לצאת לעבוד".
* * *
כמעט שום דבר בחיים של קריימר לא הלך כמתוכנן, אבל איכשהו הסתדר. בעיקר השאיפה להיות מפורסם. לפעמים כל מה שצריך זו שריטה בראש, ושכן גאון שכל כך יאהב את השריטה הזו, שהוא יהפוך אותה לדמות בסדרת הטלוויזיה המצליחה בהיסטוריה.
כשדיוויד אמר לקני שהוא רוצה לבסס עליו דמות בפיילוט שהוא כותב לסדרה של ג'רי סיינפלד, קריימר לא האמין. "אף פעם לא חשבתי שנקודת המבט של לארי על החיים יכולה להגיע למאסות של אנשים. הקהל שלו היה קומיקאים וכותבים, הוא רצה להרשים אותם, לא עניין אותו להצחיק את ההמונים. הסכמתי לעניין הדמות, בתנאי שאני אגלם אותה. הוא ענה, 'אני כותב פיילוט וזהו. אין לי מילה בנושא הליהוק, הם ייקחו בלוס־אנג'לס שחקן עם רזומה וקרדיטים, וממילא זה בכלל לא יתרומם. אז מה אתה אומר?'".
למה הוא החליט לכתוב אם הוא ממש לא רצה?
"ג'רי שיכנע אותו. ג’רי כבר היה מלך, אן־בי־סי רדפו אחריו במועדונים, 'בוא תעשה סדרה'. ג'רי אמר ללארי, ‘תכתוב רק פיילוט, תקבל 18 אלף דולר, ממילא הם לא יעשו מזה סדרה'. לארי הסתובב אצלי בדירה כל היום, 'אוי ואבוי, רק שלא יחליטו לקחת את זה'. הוא היה בפאניקה שינסו להכתיב לו, אבל הם ידעו שלא כדאי להם כי הוא יקום ויילך".
כמו שקם והלך מ'סטרדיי נייט לייב'?
"בדיוק. יום אחד הוא נכנס לדירה בהיסטריה, 'קריימר, התפטרתי מסטרדיי נייט לייב, אבל אני לא רוצה להתפטר'. אמרתי לו, 'תירגע, תלך ביום שני לעבודה כאילו לא קרה כלום'. אתה לא חושב שיום אחד תראה בדיוק את הקטע הזה בסדרת טלוויזיה (ג'ורג' עשה את המהלך הזה ב'סיינפלד'), אבל לארי זכר את כל מה שקרה לנו, גם אם הוא עוד לא ידע למה הוא זוכר את זה".
לארי וג’רי היו אז חברים טובים?
"לא ממש. היה להם קטע אמיתי של לדבר על כלום בשיא הרצינות, לארי הסביר לי פעם במשך 20 דקות למה האצבע הקטנה היא הכי טובה ברגל. אבל הם לא יצאו לבלות יחד, הם באו מעולמות שונים של התעשייה. לארי היה קומיקאי של קומיקאים, העילית, זה שכולם רצו להיות כמותו. הוא שנא קהל. הופעת סטנד־אפ שלו הייתה רולטה רוסית. הוא היה עולה עם מעט השיער שעוד היה לו פרוע לגמרי, והמשקפיים העבים, ואומר לקהל, 'אני אגיד לכם משהו על אנשים שנראים טוב, אף אחד לא אוהב אותנו'. אם הוא לא קיבל על זה מספיק צחוקים לטעמו, הוא היה נכנס להתקף פסיכוטי, 'פאק יו, אני מבזבז את הזמן שלי איתכם, ההופעה נגמרה'. הוא יכול לעלות על הבמה, להביט מסביב, להגיד, 'לא נראה לי', ולרדת. היו מזמינים מחליף ליתר ביטחון. אבל הוא היחיד שלא משנה מה, עדיין היה מוזמן למחרת. כי בימים שזה כן עבד, זה היה הכי טוב בהיסטוריה".
כש‘סיינפלד’ יצאה לדרך, אף אחד עדיין לא ידע שיש קריימר של ממש מאחורי הקוזמו של מייקל ריצ'רדס. גם את ריצ'רדס עצמו זה לא ממש עניין. "הוא לא רצה לפגוש אותי, הוא לא רצה לדעת עליי שום דבר", אומר קריימר, שלא נשמע כמו אוהד גדול של בן דמותו מהסדרה.
נראה שהוא בכל זאת תפס מי אתה.
"בזכות הכתיבה של לארי. מייקל הוסיף את הצד הפיזי, והוא היה אובססיבי על זה, לקח שעות לצלם כל טייק שלו נכנס בדלת. הוא לא האיש הכי כיפי בעולם, הוא לא קריימר, הוא מייקל ריצ'רדס. יש לנו הרבה מהמשותף, שנינו גדלנו רק עם אמא ושנינו אבות יחידים, וכשנפגשנו היה לנו נחמד, אבל זה לא שהוא היה מצחיק או חמים במיוחד".
איפה הקריימרים דומים ושונים?
"אני הולך כמו אדם נורמלי, רק מטורפים הולכים כמו קריימר מהסדרה. לא אימצתי כביש מהיר ולא גידלתי תרנגולות בבית. אני כן אוהב לשבת בג'קוזי והיו ימים שהייתי חזק מאוד בסקס בלי דייטינג. אבל המקום שבו אנחנו באמת שונים הוא בעובדה שקוזמו, כמו שלושת החברים שלו, הוא חרא בנאדם. כל הרביעייה הזו הם אנשים איומים ונוראים, זו סדרה מאוד אפלה".
קריימר אולי לא הפך לקריימר הטלוויזיוני, אבל בהיותו האוריגינל הוא עשה את מה שקריימר עושה הכי טוב: חשב על רעיון שנשמע אווילי והלך עליו בכל הכוח. ב־1996 הוא החליט להפעיל אוטובוס תיירים באתרי 'סיינפלד' בניו־יורק, גם אם שום דבר מהסדרה לא ממש צולם בעיר. הוא התקשר לכתב של ה'ניו־יורק טיימס', הדליף לו את הסקופ על הסיור החדש והפך תוך שבועות ללהיט אדיר. תמורת 37.50 דולר, בדיוק כמו מחיר הסיור שהגיע ל'סיינפלד' שנתיים אחרי, מספק קריימר שלוש שעות סיפורים מאחורי הקלעים ועצירה למרק בדוכן הנאצי המקורי. 20 שנה אחרי, הוא עדיין עושה את הסיור הזה, שבמסגרתו הוא גם סטנדאפיסט, גם מדריך תיירים וכמובן גם מי שמוכר את המרצ'נדייז.
יש בך עצב? מרירות? לא נתנו לך להיות קריימר בטלוויזיה.
"לא, ממש לא. זה ייצר לי תעשייה שלמה, קריירה חדשה. כשלארי בא עם הרעיון של 'סיינפלד' כבר הייתי מחוץ לתחום. המצאתי מין תכשיט אלקטרוני שעלה 60 סנט לייצר ומכרתי ב־60 דולר. עשיתי אז המון כסף וכבר לא הייתי צריך את החיים ההם. כשהגיע טלפון עם הצעה להופיע תמורת 500 דולר, אמרתי, 'לא, מעכשיו רק 5,000 דולר'. מהר מאוד הם הפסיקו להתקשר".
* * *
קני קריימר, שאין סיכוי שתתנו לו 73, גדל בברונקס, הליצן של הכיתה. הוא התקבל לבית הספר לאמנויות היוקרתי במנהטן, אבל בגיל 17 עזב והתחיל לעבוד במועדונים קטנים. הוא התחתן ב־1969, נישואים שהחזיקו חמש שנים ומהם יצאה בתו היחידה, מלאני. ההורים חלקו משמורת, עד שב־1975 דפקה האקסית בדלת, נתנה לו ילדה בת שש ואמרה, 'קח, היא לגמרי שלך'.
"זה הציל את חיי", הוא מספר עכשיו, "החיים שלי היו דקדנטיים, עשיתי סטנד־אפ לפני הופעות רוק באצטדיונים, חזרתי למלון ובחורות היו מתחבאות בארון ומחכות. גרתי רק בבתי מלון, עשיתי את כל הסקס, סמים ובולשיט. ויום אחד זרקו לי אחריות על ילדה בת שש, פתאום הייתי צריך לחזור הביתה אחרי הופעה ולדאוג שהיא תלך לבית ספר. בלעדיה, לא יודע אם הייתי כאן עכשיו. היא גם הייתה הקבורקה שלי. ילדה קטנה ומתוקה, הסתובבתי איתה בחוץ ונשים היו נופלות. אבל לא תמיד הייתי אב למופת. לארי הציל אותי הרבה פעמים".
כלומר?
"בגיל 14 הבת שלי החליטה שהיא שונאת אותי. היא הייתה אלופת קראטה והריבים היו קשים ולפעמים אלימים. היא הייתה רצה אליו וצועקת, 'לארי, הוא משוגע'. ולארי תמיד היה שם כדי למנוע מאיתנו להרוג זה את זו. החברות בינינו לא הייתה רק צחוקים".
ב־2001 החליט קריימר שהגיע הזמן לחזור לכותרות ורץ לראשות עיריית ניו־יורק, כנציג המפלגה הליברטריאנית, שפחות או יותר דוגלת באנרכיה. הוא קיבל פחות מ־2,000 קולות.
תן דוגמה למשהו מהמצע שלך.
"באתי מהזווית של מדריך התיירים. באותם ימים, הרבה חולי נפש הסתובבו ברחובות. הבטחתי שכל המשוגעים שמדברים לעצמם יקבלו סלולריים כדי שהתיירים לא יפחדו מהם. או שאחבר את האנשים ששומעים קולות עם האנשים שמדברים לעצמם".
קשה להאמין שלא ניצחת.
"מייקל בלומברג הוציא 79 מיליון דולר בבחירות, רק בגלל זה הוא ניצח אותי".
קריימר חי עם מרסי, זוגתו זה 14 שנה, מוזיקאית שמעבירה חלקים גדולים מהשנה בנגינה על ספינות טיולים. הוא מתלווה, רואה עולם, חי את הקריימריות. מרסי חולמת הרבה שנים על ביקור בישראל. פעמיים הייתה אמורה להגיע לארץ עם הקרוז ובשני המקרים הספינה הסתובבה לאחור באמצע הדרך כי בדיוק באותו יום היה פיגוע. אבל בחודש הבא קריימר יגשים לה את החלום כשיגיע לשלוש הופעות סטנד־אפ, ב־24 במרץ במוזיאון תל־אביב, למחרת בפסטיבל הצחוק בראשל"צ וב־31 במרץ בחיפה. "אנחנו באים לשבועיים, רוצים לראות הכל, מתברר שגם יש לי משפחה בישראל".
לכל ניו־יורק יש משפחה בישראל.
"או בישראל או בפלורידה".
בדרך כלל זו אותה משפחה.
"חבר ישראלי אמר לי שהוא עבר מישראל לפלורידה כי בפלורידה יש יותר יהודים".
אתה ולארי עוד חברים?
"בוודאי, אבל הוא בלוס־אנג'לס ואני כאן. אנחנו מדברים בטלפון, נפגשים כשיוצא. הוא נשאר אותו בנאדם, עם אותם בגדים. יש בינינו קשר בלתי שביר, אבל אנחנו לא יושבים להעלות זיכרונות".
אתה מאושר?
"אני חושב שכן. אני אוהב את החיים שלי, יש לי פרטנרית נהדרת, נכדות. לפני חודש טסתי מארגנטינה, לקחתי ואליום ונרדמתי. האיש שיושב לידי מעיר אותי, 'יוצא עשן מתא הטייס, שים חגורה, אנחנו נוחתים נחיתת חירום'. לא נכנסתי לפאניקה. יש לי צוואה, הבת שלי יודעת איפה הכסף, היו לי חיים טובים, אם אני צריך למות עכשיו, פאק איט".
אבל לפני שאתה מת, זה נכון שלא השתתפת בתחרות ההימנעות מעינוג עצמי?
"כן, אני לא נכנס לתחרויות שאני לא יכול לנצח בהן. לארי ניצח, הוא החזיק מעמד שלושה שבועות, זה לא הפתיע אף אחד".
לפנייה לכתב/ת 
