בעדינות
היי שלום נרגנוּת, ברוכה הבאה בורגנות. עם אביב, התינוקת הטרייה בת החודשיים, הושלם המהפך של עדי אשכנזי מרווקה תל‑אביבית על וספה, לבת זוג ואם לשלושה מהפרוורים. אבל שזה לא יטעה אתכם. השנינות, החריפות והקסם של אשכנזי עדיין שם, ובגדול. איתי סגל פגש אותה עם שובה למסך בסדרה "בלתי הפיך", ושמע מה היא עושה כשבן זוגה מביט בהתפעלות בבר רפאלי, למה היא לא צוחקת על פוליטיקה, ואיך זה שהאושר לא הורג את הסטנד‑אפ. לכל הכתבות והטורים מגיליון סוף השבוע לחצו על שער העיתון
עדי אשכנזי יושבת על הספה ומיניקה את בתה אביב בת החודשיים. ניהלתי בחיי כבר כמה ראיונות מאתגרים, אבל זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה כשגורת אדם תלויה למרואיינת שלי על החזה. אני האחרון שחושב שאישה צריכה להרגיש לא בנוח עם הנקה בפומבי, ובכל זאת לוקח לי כמה רגעים להתרגל למעמד, ויותר מזה – להפנים לעומק את השינוי שעברו החיים של אשכנזי מאז הפעם הקודמת שנפגשנו.
עדי אשכנזי עונה על השאלון המהיר
פחות מחמש שנים חלפו מאז שראיינתי אותך, אני מזכיר לה, והיא נאנחת את אנחת "איך הזמן עובר" שאנשים נוטים להשתמש בה יותר ויותר אחרי יום הולדת 40. בזמן הזה היא הספיקה להכיר בן זוג, להביא לעולם שלושה ילדים – האחים הגדולים של אביב הם פולי בת הארבע וחצי ואלון בן השלוש – ולעבור לגור ברמת־השרון. כל מה שאשכנזי חבטה בו על במת הסטנד־אפ הוא עכשיו נחלתה החמימה, המחבקת. פחחח, מה זה השטויות האלה מרירות?
ובכל זאת, הטרנספורמציה המהירה יחסית שעברה אשכנזי, מרווקה תל־אביבית שדוהרת בכבישים על וספה אל חיי משפחה נינוחים בפרוורים, נראית טבעית, מתבקשת אפילו. כל כך מהר אחרי שנפלט עליה חלק מארוחת הצהריים של אביב היא חוזרת אל הספה, לאחר מקלחת מגבונים לחים זריזה, עד שנדמה שהאמהות לא רק ריככה את אשכנזי, אלא גם שאבה אותה לגמרי מחייה הקודמים. "תגיד", שאל אותי נהג המונית שהסיע אותי אליה, "היא לא קצת נעלמה מאז שהיא אמא? לא רואים אותה בכלל בטלוויזיה".
"כן, אני יודעת", מושכת אשכנזי בכתפיים, כשאני מדווח לה שעקבותיה נעלמו בקרב קהל גדול. "אני מניחה שלאנשים יש תחושה שמאז הלידות לא לקחו אותי יותר לעבוד, שלא רוצים בי בטלוויזיה, 'מסכנה, נהייתה אמא'. יש תחושה שכאילו נעלמתי, אבל זו תחושה לא מדויקת כי כבר שנתיים אני מצטלמת לדברים שרק עכשיו מתחילים לצאת. בכל חמש השנים האלה המשכתי להופיע על הבמות, צילמתי שתי עונות של 'בלתי הפיך', עונה חדשה של 'מה זה השטויות האלה?!' ועוד תוכנית טלוויזיה שגנזתי. אם לא הייתי עסוקה בשנים האחרונות, בטח הייתי מאוד מתוסכלת. אבל מאחר שהייתי פעילה כל הזמן, זה לא תיסכל אותי. אבל בהחלט קיבלתי מראה. התחלתי לשים לב שבני 20 לא מזהים אותי. אני רגילה שתמיד יש לאנשים את המבט הזה של 'אני מכיר אותה', ופתאום אני קולטת שלצעירים אין מושג מי אני. אבל עזוב, הקופאיות ב־H&M כבר לא מכירות אותי".
אוי ואבוי. כל הנחות הסלב...
"הכל נשטף לפח", היא צוחקת. "הכי מצחיק אותי ששואלים אותי לאן נעלמתי, כשכל הילדים עליי. אחד ביד, אחד על הגב, שלישי בוכה. אתם לא רואים לאן נעלמתי? אני פה, קבורה מתחת".
החתלה על ההתחלה
אל תטעו. מתחת לחיתולים ולמוצצים ולחופשת הלידה הארוכה בהיסטוריה די נעים לאשכנזי. עם ילד אחד עוד היה אפשר לחשוב שהיא נגררה אחרי הלחץ החברתי; עם שלושה – מותר לקבוע שמדובר בהתמכרות לריח תינוקות. אחרי הכל, זאת עדיין אותה אשכנזי שהקפידה להתבדח על האפשרות שיהיו לה ילדים: "אם הייתי מתה על ילדים", סיפרה לקהל באחד ממופעי הסטנד־אפ הקודמים שלה, "כבר מזמן היו לי ילדים. כמו שאם אתה שמן, יש לך בורקס בפריזר".
עדי אשכנזי של לפני עשור הייתה נורא צוחקת עלייך עכשיו.
"לא הייתי צוחקת. הייתי ממש נרגעת ושמחה".
דיברת על הנושאים האלה הרבה. חוסר העניין שלך בילדים גבל בבוז.
"לא בזתי להם. הרגשתי חוסר חיבור אליהם. האמת, הרגשתי קצת כישלון לא להרגיש את התחושות האלה. באופן הכי הזוי, עד גיל 34 לא התעסקתי בזה. הרגשתי שמשהו אצלי לא טבעי. שכולם הולכים באיזושהי דרך שאני לא מרגישה צורך ללכת בה. חייתי עם בן זוג, אבל לא שאלתי את עצמי אף שאלה על הנושא הזה. בחורה בת 34, שחיה בזוגיות ולא שואלת את עצמה אף שאלה על ילדים, זה מוזר. הייתי מאוד מנותקת מעצמי, מהאזור הזה בגוף, מהחשקים שקשורים באמהות ומשפחה, בהמשכיות, בקניית בית, כל הערכים האלה לא היו מוכרים לי. לא ראיתי את החיים עם המעצור הביולוגי שהם מאוד בנויים עליו".
קשה להסביר מה בדיוק קרה לפני חמש שנים, אבל אחרי שנת חופש יזומה מעבודה, שכללה בעיקר הרבה כיף, נחשפו הרבה ריקנות ובדידות. "זה לא שאני לא זוכרת לטובה את החיים שלי לפני הילדים. מאוד אהבתי שהזמן שלי עומד לרשותי. לשרוץ בים, לנסוע על אופניים לבדי, לעשות קניות, לשתות בירות. חוסר הגעגוע היחיד שלי לתקופה הזאת הוא לריקנות. אני זוכרת שנסעתי לתאילנד לבד, ובתוך שנייה נדבקתי לכמה חברים מתל־אביב שבמקרה היו שם. לא יכולתי להיות לבד".
אשכנזי מתייחסת לזמן ההוא כתקופה מכוננת. זה היה הרגע שבו הבינה כמה היא רוצה זוגיות וילדים. "יום אחד רכבתי על האופניים בפארק וראיתי זוג הורים עם תינוק. ראיתי בבירור את האושר שלהם", היא נזכרת. כמה חודשים אחר כך הצטרף למשוואה איתן בן זקן, בן לשושלת ייננים מבעלי יקב קסטל. אחרי גירושים ותקופת רווקות ארוכה, הספיק לאשכנזי דייט אחד כדי לדעת שהפעם זה אחרת. בזמן שזוגות טריים שוקלים אחרי ארבעה חודשים אם להביא את הדייט לארוחה משפחתית, אשכנזי ובן זקן הירהרו איזו שידת החתלה תתאים יותר לבית החדש.
אפשר לומר שלא ממש לקחתם את זה לאט.
"כשזוג מתחיל לצאת והולך לשניהם נורא טוב, אז הם הולכים להכיר את ההורים, ואז עוברים לגור יחד, ואז הם מתכננים חתונה. כל הדברים האלה זה מין מתנות כיפיות כאלה של רומנטיקה. בשבילנו, לגלות שאנחנו בהיריון יחד הייתה המתנה הכי מרגשת של ההתחלה. כמו לעבור לגור יחד, אבל פי אלף. אנשים אומרים, 'זה קרה מהר מדי'. אין שום 'מדי' בזה. כשמשהו קורה בצורה כל כך אורגנית, הוא נע בקצב של עצמו. המחט בפטיפון עמדה בול במקום הנכון להביא ילד אחרי ילד. מין החלטה כיפית כזאת של יאללה, בוא נעשה עוד אחד".
אני רואה הרבה הורים צעירים סביבי. קשה להם.
"אני לא חווה את זה כקושי. אני חווה את זה כמתנה. קשה זה מה שקורה במדינה הזאת. קשה זה שיש לך ילד בצבא. לגדל ילד ולהיות עייף מזה? זה לא באמת קשה. שמעתי את ננסי ברנדס אומר, 'אני לא מתלונן בחיים. הכרתי הרבה אנשים שמתלוננים. אני לא מכיר אף אחד שהתלונן והצליח'. אי־אפשר להצליח כמתלונן. כל עוד הקושי שלי הוא עייפות או זה שאין לי זמן לפילאטיס, זה לא באמת עצוב, זה לא באמת מדכא. זה קל. מאז הילדים יש לי תחושה מאוד מהותית של החיים, של המשמעות של החיים. בסדר, אלה קלישאות, אבל הן באמת נכונות. לפני הילדים, באמת 'איי קודנט קר לס' לחיות או לא לחיות. לא ידעתי מה המהות שלי בעולם הזה. לא שהמהות שלי היא הילדים, אבל דרכם אני מבינה כמה חשוב לשמור על עצמי. פתאום כל העולם מסתדר לך. אתה יודע מה לעשות".
הפוך על הפוך
גם בתחום הזוגיות, אחרי רפרטואר נאה של מערכות יחסים כושלות, נראה שאשכנזי כבר יודעת מה לעשות בתור זוג, ובעיקר מה לא. "מאוד השתפרתי בתחום", היא צוחקת. "לאור הניסיון שלי במערכות יחסים בעבר – בהחלט ניסיתי להיות בת זוג גרועה מכל הבחינות בעבר – הגעתי ליכולת להיות בת זוג הרבה יותר טובה. אפילו בסטנד־אפ שלי אני מכניסה הרבה תובנות על זוגיות. אני שואלת את עצמי הרבה למה כולנו סובלים מדבר שאנחנו כל כך שואפים אליו".
ומהי התובנה המרכזית?
"שאנשים בהחלט נרדמים בשמירה. יש דברים שחשוב לשים לב אליהם ואנשים לא שמים לב אליהם".
אז איך לא נרדמים? חברה שואלת.
"אין לי איך להציע את זה לאנשים. אני למדתי לחיות את זה. אני לא רואה כברור מאליו שום דבר בחיים שלי, כולל בן הזוג שלי. אני לא יכולה, נניח, לא לשים לב אליו או לא להכין לו משהו כשהוא חוזר הביתה או לא לעשות סקס המון זמן. אני לא יכולה, כי אני מסתכלת עליו ומתרגשת כל פעם מחדש שהוא בן הזוג שלי. וזו תחושה שאנשים לגמרי־לגמרי שוכחים אותה. זאת אומרת, הם מתאהבים נורא בבן הזוג שלהם ומעריצים את הבן אדם שהוא, מספרים עליו נורא טובות, ואז הם מתחילים לחשוב עליו נורא רעות ולחיות לצידו וכל הזמן לדברר את הדברים הרעים שהם חווים. זאת אומרת, להגיד לו את זה, להזכיר לו איפה הוא חלש, לרפות את ידיו. למה שאני אחיה עם בן זוג שכל הזמן מדבר על החולשה שלי? אנשים אומרים לי, 'הזוגיות שלנו היא אמיתית, אנחנו אומרים אחד לשני דברים'. אני שואלת, מה אתם אומרים? הם עונים, 'דברים נוראיים'. למה? תחזקו אחד את השני".
מה עובד איתו שלא עבד בקשרים הקודמים שלך?
"שבחרתי בן זוג שמאוד דומה לי. עד אליו, כל הרווקות חשבתי שהפוך זה מגניב. נמשכתי נורא לאנשים שונים ממני. עם איתן גיליתי למשל שמאוד משמעותי להיות באותו קצב עם בן הזוג שלך. מה יותר מרגיז מבן אדם שלא מתעורר בקצב שאת מתעוררת? שנינו למשל לא רואים אף סדרה בטלוויזיה. אנחנו לא מצליחים להתמיד בשום סדרה, אבל אנחנו רואים בווי־או־די פרקים של 'סיינפלד'. זה נשמע מטופש, אבל זו נקודה שמאוד מקלה את החיים.
"במובן הזה הייתי רווקה חסרת קלאס. אתה מכיר את זה שאתה מסתכל על מערכות יחסים אחרות ואומר, 'איזה סתומה היא' או 'איזה מטומטם הוא'? אני הייתי האחת הזאת שאומרים עליה. הכי לא רגועה, לא עם הערכה עצמית, לא עם יעד, לא מבינה בכלל את המהות של מה צריך לחפש בזוגיות, בבן זוג".
למה, מה חיפשת?
"כיף".
מה רע בכיף?
"השאלה היא מה כיף. כיף זו תשובה נכונה גם היום, אבל מה שעשה לי אז כיף היו דברים נורא טיפשיים. לרצות להיות בקשר עם מישהו שלא רוצה להיות בקשר, נראה לי אז כמו משהו כיפי. גם לא ידעתי למה לשים לב בגבר. אם את לא יודעת מה את מחפשת וסתם מבלה במחיצת גברים, אם את לא יודעת מה המטרה של הקשר, אז את מטומטמת. אני מסתכלת שנים אחורה, והייתי מאוד־מאוד סתומה. חלק מהזמן ידעתי שאני סתומה וכאילו חשבתי שאין לי ברירה, היו לי כל מיני פרדיגמות כאלה של 'ככה אני'. יש טיפולים פסיכולוגיים שמאוד מחזקים את הדפוס הזה, שככה אתה, אין מה לעשות, ככה גידלו אותך וככה הורגלת. לקח לי הרבה זמן להתעורר מזה".
היחסים שלך עם איתן מאוד באים לידי ביטוי במופע שלך. למעשה, הוא לא יכול לריב איתך בלי לחשוש שתהפכי את זה לקטע על הבמה. איך הוא עומד בזה?
"לפעמים זה לא קל, אבל לרוב הוא מקבל את זה מאוד בחיוך. נדמה לי שזה מחמיא לו ומצחיק אותו שאני מספרת על ריבים שלנו. חוץ מזה, מאוד ניכר בהופעה שאני מאוהבת בו, כך שגם כשאני מספרת על מריבה שלנו, זה לא באמת מתפתח לאיזו רשימת טענות על בן הזוג הנודניק שלי. אגב, יש בדיחות שלי שמבוססות על דברים שהוא ממש אמר. דברים שהוא לא התכוון להצחיק כשהוא אמר אותם, אבל זה מצחיק.
"באחת מהתוכניות של 'אקס פקטור', בר רפאלי נכנסה לבמה עם בגד שכולם זוכרים, חליפת חצאית ורודה שכל הבטן בחוץ. איתן ואני ישבנו בשיחה ערה בסלון, ובשנייה שהיא נכנסה שנינו השתתקנו לאיזה ארבע דקות. הסתכלתי על איתן, הלסת שלו פשוט נפלה, ואז אני שואלת אותו, היא נראית לדעתך טוב? הוא אומר לי, בלי להסתכל עליי, מי?!"
בייביליס על טרנינג
אשכנזי לבושה כרגע בטרנינג ומגבון לח, אבל פעם, אני מזכיר לה בערגה, היה לה ארון בגדים מתפקע מטרנדים ונוכחות קבועה ברשימות המתלבשות הטובות. השיק עדיין קיים, אבל ההזדמנויות לקנות או ללבוש בגדים חדשים הצטמצמו כמובן. "אין לי מושג מה אופנתי בארבע השנים האחרונות כי אני כל הזמן במצב ביניים, או בהיריון או אחרי לידה. אז אני לא בעניינים. לעומת זאת, אני מתאפרת בתחילת היום גם אם אני לא מתכוונת לצאת מהבית. לפעמים אני גם עושה בייביליס רק בשביל עצמי. לעבור ליד המראה ולראות את השיער שלי מוזנח זה משהו שיכול מאוד להעציב אותי".
היא לא בדיאטת אחרי לידה, אבל חזרה לעצמה מהר. "בלי שום עזרה", היא מבשרת בגאווה. "בלי ניסיון לאכול פחות האגן דאז. הייתי מציעה לך גלידה או שוקולד, אבל פשוט אין. גמרתי הכל אתמול בלילה. לשמחתי, לא עליתי הרבה בזמן ההיריון, ועם ההנקה אני מצליחה לרדת מהר".
ביום ראשון הקרוב (ערוץ 2, רשת, 22:30) היא חוזרת לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לגרום לכם לדרוש עוד. זה יקרה ב"בלתי הפיך", הסדרה הקומית שיצרו סיגל אבין ורענן שקד, שחוזרת בעונה שנייה (אבין הייתה אמונה על כתיבתה וגם ביימה). הסדרה, המתארת את חיי המשפחה כאזור מלחמה מסוכן שהמוקשים בו מתפוצצים תוך כדי נטרול, מצליחה לנער את האבק מנושא נדוש כמו זוגיות וילדים לכדי כתב אשמה שנון וחכם על ההורות החדשה. אשכנזי ומולי שולמן המצוין מגלמים צמד הורים המתקשים להפנים את השינוי שעברו חייהם בחודשיים שמאז לידת בתם. "זה לא שהם הורים גרועים. הם אוהבים מאוד את הילדה שלהם, אבל מרוכזים מאוד בעצמם ולכן לעיתים קרובות הילדה מהווה עבורם הפרעה", מאבחנת אשכנזי. "אני מאמינה שככל שאתה מתמסר יותר להורות, אתה יותר נהנה ממנה, לעומת כאלה שמנסים נורא לשמר את האני הקודם שלהם, לא מצליחים ואז ממורמרים בכל החזיתות. אני לא מכירה הרבה אנשים שנשארים כל כך אגואיסטים אחרי שהם נעשים הורים. קשה להיות אגואיסט כשאתה הורה".
גם כשאת קומיקאית שהורגלה לקבל המון תשומת לב?
"מאז ההורות אני עסוקה בעצמי 90 אחוז פחות. בדימוי של בית, אם פעם כל מה שבבית היה שלי, האוספים שלי והספרים שלי, הכל היה מלא בחפצים שלי – עכשיו יש לי בכל הבית מדף אחד ליד המיטה, שמה שיש בו הוא רק שלי ואסור לילדים להתקרב אליו כי זה 'רק של אמא'".
למה, מה יש בו?
"מתנות לילדים, שאני מסתירה מהם".
גרוסמן על הבר
היא נחשבת כבר יותר מעשור לאחת הקומיקאיות המצליחות והאהובות ביותר בארץ. מהנשים הבודדות בסטנד־אפ הישראלי שפותחות קופות בלי להיות תלויות בוועדי עובדים או בחלטורות. מופע היחיד השני שלה רץ כבר שמונה שנים ברציפות ומתחדש בהתאם לשינויים שעוברים חייה – הקהל חוזר שוב ושוב כדי להתעדכן. מאז ומתמיד היא מדברת על הבמה בפתיחות על חייה האישיים. תמיד בטון מופתע, חמוץ, אנדרדוגי, נוגע ללב, של אחת שלא מבינה למה הדברים לא מסתדרים כמו שהבטיחו לה. הקול הייחודי שלה הביא אותה לפריים־טיים של ערוץ 2, אבל גם הביא לה מעמד של כבוד בספר האחרון של דויד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר".
"זה ספר על סטנדאפיסט לא מוכר, מין לוזר חתרני, שנלחם בקהל שלו. אני זוכרת שקראתי את הספר ופתאום הגעתי לשורה שהסטנדאפיסט אומר לקהל שלו במופע, 'מה קרה? לא היו כרטיסים לעדי אשכנזי שבאתם לראות אותי?' אז מצד אחד, וואו, גרוסמן כתב עליי. מצד שני, נעלבתי. כי הדמות היא של סטנדאפיסט שהולך עד הסוף מול הקהל שלו. שהוא לא רק מצחיק, הוא גם עצוב ומורכב. שההומור שלו אפל ומגיע מהקרביים, ואני סתם סטנדאפיסטית שבאים לראות בשביל הכיף. סיפרתי על זה בתקשורת, וגרוסמן התקשר אליי, ובאופן מאוד ג'נטלמני אמר שהוא לא התכוון לפגוע, שהוא מעריך אותי ודווקא בגלל זה הזכיר אותי. מאוד התרגשתי. הדופק שלי עלה ולא הייתי מרוכזת בשיחה בכלל. התחלתי לדבר בשפה גבוהה וכל המילים נתפסו לי אחת בשנייה".
לקראת הקיץ היא תחזור לבמה אחרי חופשת הלידה ותנסה להוכיח שזה שהיא מבסוטה לא אומר שהיא לא יכולה להמשיך לקטר. זו תהיה הזדמנות טובה לברר אם סטנדאפיסט מאושר – כזה שגילה את האור בחיי המשפחה – הוא בהכרח סטנדאפיסט פחות מצחיק.
"אין ספק שסטנדאפיסטים, שהטיקט שלהם הוא שאין להם אלוהים והחיים שלהם חסרי כל, זה מצחיק מאוד. הנרגנות היא מפתח מאוד חזק לקומדיה. אבל זה אף פעם לא היה המפתח שלי. הרבה יותר קל לי להופיע מאושרת. כי גם באושר יש קושי, אכזבות, שאיפות, עצבנויות. הרגעים היומיומיים שאני מדברת עליהם בסטנד־אפ ממשיכים להתרחש בחיים שלי. רק שפעם היו מתחת לזה מין ריקנות ובדידות בנפש, ועכשיו אין. יש לי יותר חדווה להופיע. יותר קל לי להסתכל לקהל בעיניים".
אבל אולי זה פחות אמין.
"הרגעים שבהם אני פשוט מאבדת את זה מול הילדים מרוב שאין לי סבלנות ואני מתה, זה מאה אחוז קושי. אני מדברת על זה בהופעה והקהל הכי מזדהה, כי הם עברו את זה השבוע ואתמול. אני חושבת שאולי הקהל מסתכל עליי ומתנחם, 'אה, גם היא בסרט שאני נמצא בו'. לפני זה אנשים היו רואים הופעות שלי ונורא מזדהים איתי, אבל היו יכולים גם לחשוב שאולי אני במקום יותר מגניב כי אני רווקה ואני יוצאת להופעה ויוצאת לבלות. אין דבר יותר כיפי מלהזדהות עם בן אדם שאתה נהנה להקשיב לו, אבל אותו קושי אמיתי שחוויתי אז, תחושת החסר שחייתי בה, להיות באמת בודד או להרגיש חוסר תכלית, היא לא מנוע טוב לכלום".
אבל חוסר סיפוק או תחושה שהחיים עושים עלייך סיבוב – כן.
"לפני המשפחה, הייתי הולכת להופיע לפעמים בחוסר חשק, עצובה ועצבנית, מחכה לאיזה סמס מבחור, בודקת את הטלפון כל חמש דקות. לא היה לי טוב עם עצמי. עבדתי כל היום, ועכשיו אני צריכה ללכת להופעה וזה לא כיף, מתי יהיה לי כיף? כאילו כל היום אני עובדת נורא קשה – זו הייתה התחושה.
"היום כשאני הולכת להופעה, אני באה מכיף. אני יודעת שאני חוזרת בסוף למקום נעים. לבן זוג וילדים שמחכים לי. אני גם שמחה לבוא להופעה — אני מתאווררת קצת מהבית – ובעיניי זה יותר מהותי מלהיות סתם נרגן. מאז שאני אמא, אני מודעת לזה שאנשים שיוצאים בערב להופעה גם זקוקים לאסקפיזם. גם אני לא רוצה לדבר כל הזמן רק על הילדים שלי".
את לא נוגעת בהומור שלך כמעט בשום אספקט פוליטי.
"נכון, זה לא הפורטה שלי. אני לא אדבר על שום דבר שאני לא בטוחה שאני ממש־ממש מבינה או מחדשת בו, מהפחד לטעות או לפגוע. כמו לכולם, גם לי יש דעות. אני מאוד מעורבת במה שקורה בארץ ואני לא מוצאת שום דבר מצחיק להגיד על המצב. הסכינאות, הפחד לצאת לרחוב, אין לי שום רגע של הומור כלפי הנושאים האלה. זה שהמדינה הזאת היא מקום נוראי לחיות בו או שהנבחרים שלנו הם פשוט מבישים — אין לי בדיחות על זה. אין לי שום דבר מצחיק לומר על זה".
את לא מרגישה שיש לסאטירה יכולת לשנות מציאות?
"נכון, אבל לפעמים יש לה גם כוח הפוך, להטמיע מציאות. כמו שליברמן התחזק בתקופה שהחיקוי של אסי כהן היה נורא מוצלח. אני מאוד אוהבת את 'ארץ נהדרת' או את 'גב האומה', כי אני נדהמת כמה שנון ומצחיק אפשר לכתוב על זה. מציעים לי הרבה לבוא ל'גב האומה' ולא נעים לי שאני אומרת 'לא'. אני באמת חושבת שאין לי מה לתת שם. ב'צוק איתן' יכולתי לצחוק על הריצות למקלט, כי זה היה חלק מהחיים שלי, אבל לקחת נושא כמו הטרדות מיניות ולכתוב על זה דברים מצחיקים? העצב שלי בנושא הזה כל כך חזק עכשיו, שאין לי שום ראייה קומית עליו".
אני יכול להניח שכקומיקאית עם לשון חדה, היית חשופה פחות להטרדות מיניות?
"להפך. לפני עשר שנים אני זוכרת את עצמי מאחורי הקלעים, בחדר איפור הומה אנשים, נתפסת בישבני בידו של איש טלוויזיה מוכר. אמרתי לו: סליחה?! אז הוא אומר לי – מה יש? לך מותר לצחוק על הסקס שלך על המסך ולי אסור לגעת לך בתחת?"
איך הגבת?
"חוץ מ'יא זקן סוטה, אני אתלונן עליך', אמרתי את מה שצריך להגיד: מותר לי להגיד מה שאני רוצה על הבמה, אבל הגוף שלי לא קשור אליך. הוא התייחס לזה בזלזול, כמו 'יאללה, כבדה'. אבל אתה יודע, דווקא יש בי אופטימיות, כי אני חושבת שהדברים האלה הולכים במידה מסוימת להיעלם. אני חושבת שהדור שגדל עכשיו כבר לא מתנהג ככה. אני חושבת שגברים בדור החדש כבר לא חושבים שהם יכולים ללכת אחרי מישהי ולתאר לה כל הזמן באוזן מה הם יעשו לה.
"אני חושבת שבאמת נעשה כאן פשע כלפי נשים. זה מטריד, זה מעורר בנשים רגשות אשם ותחושה קשה של בושה. אני שומעת הרבה 'בוא'נה, כבר אי־אפשר לדבר עם בחורות'. זה כל כך שטויות. אפשר לדבר עם בחורה, אפשר לפלרטט, אפילו לדבר איתה סקסי, אבל כשהגבול בין פלרטוט להטרדה נחצה, קשה לפספס אותו.
"אני זוכרת איך לפני שנים, בשיחה יומיומית עם קולגה לעבודה, הוא העביר פתאום הילוך ואמר, 'את יודעת, אני מסתכל עלייך ופתאום אני קולט שאת שווה!' אמרתי לו: סליחה? הוא אמר, 'לא כקומיקאית אלא כמישהי ששווה לזיין'. הרגשתי חנק בגרון. שווה הטרדה, כמו ששמעתי שאמרו לאחרונה. אני לא יודעת להסביר איך משהו בפלרטוט הזה חד־משמעית חוצה את הגבול, אבל לראיה הוא התקשר אליי למחרת לבקש סליחה. זאת דוגמה לגבר שהוא במהותו לא מטריד, כי עובדה שהוא חש שנחצה גבול, אבל כשגבר עושה את זה באופן שיטתי, אז הוא גבר מטריד ויש צדק בהגשת תלונה גם אם עבר הרבה זמן".
חבל על הזמן
כמי שמעדיפה לנהל את ההצגה בעצמה, היא אירגנה לעצמה לפני שנה יום הולדת 40: מסיבה, סוף שבוע עם כל החברים (בלי ילדים) בצימר בצפון ואפילו סרט קצר שערכה לעצמה. "לא חיכיתי לשום דבר מאף אחד. חגגתי בתרועה, בענק", היא צוחקת. "הזמנתי את הפרחים, את הזר לראש. את הנרות. ממש הפקתי לעצמי יום הולדת, כשכולם מאוד נהנים וחולקים את זה איתי".
ומתי שקעת בדיכאון גיל 40?
"לא שקעתי בדיכאון ולא חוויתי שום משבר. אולי זה בדרך, אבל אני לא שם".
אל תחפשו תיעוד מחגיגות ה־40 של אשכנזי ברשתות החברתיות, דיווח יומיומי על גידול הילדים או צילום של ארוחת הערב שבישלה. כמו סבתא שלכם, גם היא עדיין מתקשה להבין מה זה השטויות האלה מארק צוקרברג. "אני מרגישה שנשארתי מחוץ למשחק. אני חברה של ארבעה אנשים בפייסבוק, אז נורא משעמם אצלי. יש לי אינסטגרם שאני מעלה בו תמונה פעם בחודשיים, אבל אני כן מסתכלת על דברים שאחרים מעלים. כמות התכנים שאנשים מעלים שם, אני בהלם מאיפה נוספו השעות ביממה, או לחלופין מה אנשים הפסיקו לעשות כדי להספיק לעשות את כל זה. זה לא נתפס מאיפה נוצר הזמן החדש הזה.
"לפני כמה זמן הייתי בתור למרפאה. כולם, כולל אני, היו שקועים בטלפון. המצב של לשבת עם עצמך ולהיות בתוך הריק זה מצב שאנשים לא מסוגלים להכיל אותו יותר. גם עכשיו, כשאני בחופשת לידה, יש לי אינסטינקט לזפזפ ולשקוע בזה, למרות שזה משעמם. גם אני נהייתי בן אדם שלא מסוגל לשבת בריק עם עצמו. אתה חייב שיהיה מולך מסך".
לואי סי־קיי טוען שזה משכיח מאנשים את הפחד מהמוות ומהזִקנה.
"אני עדיין מחזיקה בדעתי הסדורה שצריך להימנע מזה, גם אם זה אומר להתמודד עם משמעות החיים".
אפשר להתמודד?
"לגמרי. אני, למשל, רואה איך אנשים מתבגרים סביבי ופתאום קולטת את ממד הזמן. זה לא מעציב אותי, אבל אני חשה אותו. אני חווה אותו. אני עסוקה כל הזמן בתוכניות תחזוק. אלה לא תוכניות מפורטות, אבל אני יודעת שאני אשדרג את עצמי איכשהו".
אז שנדבר על איילת זורר?
"נשים כמו איילת זורר נזרקות הצידה בגלל ההופעה שלהן?! זה ממש לא נכון. יש עדיין מקום לנשים בנות 40 פלוס, אף אחד לא באמת שם אותן בצד בגלל הגיל. הרי איילת זורר החזיקה את הקמפיין הזה עד לפני דקה. הבחורה משחקת אותה בהוליווד. היא מוכיחה את ההפך. אם כבר, אני חושבת שמתעלמים מנשים בנות 55 פלוס. זאת זעקה אמיתית שצריכה להישמע. זה עניין מאוד עצוב, אבל הוא לא נכון לגבי בנות 40 ומשהו".
איזה עולם זה. עד לפני שנייה היית הסטנדאפיסטית החדשה בשכונה, ועכשיו אנחנו מדברים על זעקת הגיל.
"אני מאוד גאה וסקרנית להיות הסטנדאפיסטית המבוגרת, הדעתנית. אני מסתכלת על איפה שחנה לסלאו וציפי שביט נמצאות עכשיו, וזה מאוד שיקי בעיניי. כל הזמן הן השתנו. סטנד־אפ הוא ז'אנר חי. זה באמת לא דוגמנות".
ובכל זאת, יש קומיקאיות חדשות עם קול חדש וקהל אחר.
"זה מדליק אותי לראות סטנדאפיסטיות צעירות. כי עכשיו תורן לדבר על רווקות, על תל־אביב, על לא לדעת שום דבר על החיים שלך. הן בשלב אחר בחיים, ולכן אני לא רואה את זה כעל חשבוני ולא מאוימת מזה. להפך, אני מוקסמת מזה. הכותבים שלי כל הזמן אומרים לי: את לא מבינה, יגיע הרגע שתהיה כתיבה יותר רעננה משלנו. אבל שלנו תמיד תהיה שלנו, ותמיד יהיו את אלה שיאהבו את זה. זה מאוד טבעי שהקהל שלי יהיה בן גילי. קהל של סטנדאפיסטים ותיקים, רובו קרוב לגיל של הקומיקאי. כבר עכשיו אני אומרת לך שאני אחבק את זה. אני לא אגיד, אוי, הזקנים המשעממים האלה יבואו לראות אותי. גם אני אהיה זקנה משעממת".
לפנייה לכתב/ת 
