בוקר טוב, אלצהיימר

א

במשך שבע שנים תמימות, נעימות ואפופות חרדה ותקווה, הייתי פוקח עיניי כל בוקר ואומר לאשתי: "בוקר טוב, חנה"! ומוסיף בלי קול: "בוקר טוב, אלצ היימר"! התייחסתי אליו כאל אדם ששמו הפרטי "אלצ" ושם משפחתו "היימר," והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות שבינינו. הוד - עתי לו שאני מתכוון להתמודד איתו בכל כוחותיי. שנים שלמות, שבתמימותי ובאופטימיותי חש - בתי שהן יכולות להימשך עד אין קץ, אם רק אשתי תקבל את התרופות המתאימות ואת התמסרותי ואהבתי, בתוספת העובדת הזרה שקיבלנו לפני כשלוש שנים. חנה הבינה היטב את מצבה ומוג - בלותה ושמחה על היכולות התבוניות שנותרו לה, אבל הייתה פחות אופטימית ממני. בעצם, פסימית, כפי שהייתה מאז ומתמיד. ריאליסטית. המשכנו לשוחח, להחליף דעות ולהתבדח על כל מה שראינו בטלוויזיה, שמענו ברדיו וקראנו בעיתונים.

אני מתחיל לכתוב שורות אלה עם תום חגי תשרי תשע"ב. היום ברור לי שאנחנו עוברים לעי - דן חדש. שאלצ היימר יאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. התנהגותו הפכה לתו - קפנית, כובשת ומייאשת. על כן אני מרגיש צורך לכתוב על אותן שבע שנים נפלאות, שבהן הייתה בינינו התאהבות מחדש, בצל המוגבלות שלה והמוגבלות שלי )אובדן הראייה,) שהצטרפה אליה, באמצע אותן שנים. השלמנו עם המוגבלויות וע - טפנו אותן בהומור ובאהבה. היא קראה לי כל בוקר את העיתון ברהיטות ובתבונה, ואני עניתי לה באורך רוח ובהומור על השאלות המייגעות, שחזרו על עצמן עשרות, אם לא מאות פעמים.

למשל, במשך כשלוש שנים רצופות, יום-יום, כשהגיעו צלחות הפלסטיק שלנו לשולחן, לקראת ארוחת הצהריים או הערב, הייתה חנה מתפע - לת מיופיין ומהישרדותן ושואלת )פעמיים ביום, במשך שלוש שנים( איפה קנינו את הצלחות האלה ומתי ואיך זה שהן לא נשברות. ואני משיב שקנינו אותן בפריז בגלרי לפאייט לפני 30 וכמה שנים. והיא מגיבה בשמחה ובהתפעלות, כאילו היא שו - מעת זאת בפעם הראשונה. מחזוריות כזאת של שאלות ליוותה אותנו בכל השנים. נדמה לי שמוג - בלות הראייה שלי, שהייתה מבחינתי קשה, לא רק לי אלא גם ליכולתי לעזור לה, הייתה, מבחינתה, הקלה נפשית. היכולת שלה לקרוא עבורי הקלה עליה לקבל את עזרתי ואת הליווי המתמיד שלי. במהלך חגי תשרי תשע"ב חנה איבדה את התיאבון. זה החליש אותה עד לאפיסת כוחות. תחילה חשבתי שזה אובדן תאבון האכילה בלבד. אילו זה היה כך, היה קל יותר להתמודד ולמצוא פתרונות. לאט-לאט הבנתי כי זה אובדן תיאבון במובן הרחב. היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא התגבר עליה ועליי. השתלט. ועל כן אני נחפז לכתוב ולספר על שבע השנים המופלאות, שכפי שאמרתי היו אפופות חרדה ותקווה, ובעיקר נעימות מאוד לשנינו – זוג זקנים מוגבלים, אוהבים, בבית קטן וצנוע בכפר גלילי שקט, מוקפים בילדים ונכדים ונין בטווח קלנועית מאיתנו.

ב

כל זה התחיל לפני שבע שנים, בראשית .2004 בתנו הבכורה גליה הבחינה שאובדן הזיכרון של חנה חריף וחשוד והציעה לעשות בדיקות. הרופאה הודיעה לנו שזו התחלה של אלצהיימר והוציאה לנו אישור לקבלת התרופה "ממוריט" "(אסנטה.)" לאחר חצי שנה הוצע לנו להוסיף את התרופה "אביקסה," וכך עשינו מיד. אני משוכנע שצירוף שתי התרופות היה הבסיס לשבע השנים הטובות שהיו לנו. אני כותב זאת בידיעה שהמחלה הזאת הולכת ומתפשטת והחולים ובני משפחותיהם נכנסים לאובדן עשתונות ולייאוש. לדעתי, ללא הצדקה. ניתן למנוע את המפולת המיידית אם עושים שלושה דברים: גילוי מוקדם, תרופות ככל שצריך והיצמדות רגישה וטוטאלית של בן הזוג. למעשה, הגדרתי את עצמי, מיום אובדן הראייה, כמי שחי חצי חיים, ואת חנה, מיום אובדן הזיכרון הקצר, כמי שחיה חצי חיים. השלמנו זה את זה וסי - כמנו בהומור, שיחד אנחנו חיים חיים שלמים. וכך היה. שוטטנו עם הקלנועית על מדרכות הקיבוץ, כשחנה נוהגת. הגענו לפגישות זקני העדה במועדון, למרכולית, לאירועים תרבותיים על הדשא. נסענו, בעזרת כיסא גלגלים, למסעדות, לנכדים. כל זה בהחלטה נחושה לא להיכנע למר אלצ. הרגשנו שידנו על העליונה. שהצלחנו לסגור ולתחום אותו בתחום הזיכרון בלבד.

ביטאתי את תחושותיי באותן השנים גם ביצירתי הספרותית. למשל, השיר "מבט, מבע, מגע" ביטא את ההרגשה הכנה והנחרצת, שאנחנו מקיימים יחסי מין, מובהקים בעינינו, לאורך כל השנים במגבלות של זקנה וזקפה; מגבלות שו - ליות כשמדובר ביחסי אהבה ומין מתמשכים ומתחדשים בלי הרף, לאורך 60 שנה ויותר. הבהרתי שזו טעות של צעירים חסרי ניסיון וקלי דעת, להתנות יחסי מין במשגל. חשוב לי לפרסם דברים אלה, בידיעה כמה חוסר ידע, חוסר אמונה וחוסר העזה קיימים בעולמם של זקנים וחולי אלצהיימר. כמה אפשרויות הם מחמיצים. מגעים מענגים בין בני זוג הם, בעיניי ומניסיוני, יחסי מין לכל דבר. לגעת זה לדעת. כמובן, לאחר היכרות פיזית, ארוטית ונפשית ממושכת בין בני הזוג.

אני מאמין שהכתיבה על המחלה עשויה להביא הקלה ואולי גם תועלת לרבים שיקראו את דבריי. כבר בימים אלה, במלאות לחנה 88 שנים ועם ההידרדרות שהחלה בבת אחת ובגדול, אני רואה את הנולד. זה לא מעודד. וזו אולי הסיבה שהחלטתי לכתוב עכשיו, בטרם יתפוס הייאוש בגרוני ויחנוק את היצירה.

ג

המשבר הראשון היה באמצע התקופה הנ"ל, כאשר חנה החליקה בבית ושברה את עצם הירך. היא נותחה בהצלחה בבית החולים. שכבה שם שבוע, אירוע שנמחק מזיכרונה כליל. לא מזיכרונם של בני המשפחה שאיישו את מיטתה. מבית החולים צריך היה לצאת לשיקום. חיפשתי ומצאתי מוסד אחד בכל הארץ, במתחם איכילוב, המאפשר את השיקום בחדר זוגי ובשיתוף בן הזוג. הוא פרטי ויקר מאוד, אבל לא היססתי להזמין שם מקום. זה הוכיח את עצמו בגדול. ההרגשה של החולה בחדר זוגי היא הרגשת בית.

למרות הכאב, חנה קמה על רגליה, הלכה עם ההליכון לאורך הבית ובמהרה הגיעה איתו לקלנועית. עלתה עליה בגיבוי הפיזיותרפיסטית ויצאנו לדרך. לת - דהמתי, דרך שנמשכה עוד כמה שנים טובות, כואבות אך מהנות. לשני הצדדים. הזיכרון הקצר המשיך להימחק. חנה לא זכרה איזה יום היום, איזה חודש, איזו שנה, מי טילפן לפני דקה. להפתעתי, זה לא הפריע לה. היא ידעה שהיא שוכחת. היא גם שכחה שהיא שוכחת. השאלות החוזרות ללא הרף היו מפתיעות וקשות בהתחלה, אבל התרגלתי אליהן והן העלו בי חיוך וחמלה. והרבה אהבה. הן בעצם התחילו להיות תחליף לשיחות מלאות התוכן והמחשבה שהיו ואינן. זר לא יבין זאת.

לאחר הניתוח קיבלנו עובדת זרה מהודו. בחורה צעירה, עדינה, חכמה ומ - סורה, ששוכנה בצריף צמוד לדירתנו. חנה עמדה על כך שהיא תעשה כל מה שהיא מסוגלת לבצע בעצמה. לא נתנה לעובדת הזרה להכין לה כוס קפה או לסרקה. התלות במישהו זר הפריעה לה. כשהייתה זקוקה לעזרה היא פנתה אליי. במקביל המשכתי את עבודתי הספרותית, במסגרת קבועה, בעזרת יעל המזכירה, שתיווכה ביני ובין המחשב שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם. הרגשתי ששעתיים רצופות של היעדרות (למרות שחדר העבודה בתוך הבית) הן ארוכות כנצח בעיני חנה והתחלתי לצמצם אותן למסגרת של שעה כתיבה במחשב ושעה קריאה בעיתונות, בשיתוף חנה. נתתי הרצאות פעם בחודש. בהרצאות שבבית חנה השתתפה. בכל פעם הייתה לה ההרצאה כחדשה. פעם אמרה לנוכחים: "הממזר הזה יודע להתבטא."

זה היה טוב עד לאובדן התיאבון, שהגיע עם חגי תשרי תשע"ב. תיאבון לק - ריאה, לשיחה, לפגישה, למשפחה, ואני מפחד לומר: לחיים. את האהבה בינינו היא לא שוכחת לרגע. היא מבקשת נשיקות, אבל כבר לא שותפה להן באופן פעיל. הנשיקה כבר לא בשקיקה. האפתיה משתלטת גם בתחום זה – תחום שנקרא בפיה בשנים האחרונות "פיהו." יישקני מנשיקות פיהו. היא עדיין צמאה לפיהו, אבל עכשיו זה פסיבי. היא עדיין דורשת בחיוך "מס שפתיים" בכל פעם שאני עובר ליד הכורסה שלה. התלות בעובדת הזרה הולכת ונהיית מלאה, למורת רוחה.

ד

אני יודע שאין לי ידע רפואי כלשהו, אבל אני יודע שגם לרופאים אין הרבה יותר. אני מספר רק את מה שקרה וקורה לי, לטובת אלה שייכנסו לשדה המוקשים הזה. כשאני נכנסתי אליו לראשונה, קראתי את כל החומר הכתוב שהשגתי בנושא זה. הייתי גם בפגישה אחת מונחית על ידי בעלי מקצוע. קיבלתי הלם. הכל התחיל מהגרוע ביותר. לא הוזכרו שנות ההידרדרות האיטית, ההדרגתית – שנים שהן מתנה נהדרת של הזדקנות מחויכת, מבעד לכאבים.

הוטחו בפניי ישר המצבים האיומים והמייאשים, כגון: החולה מפסיק לזהות את המקורבים לו ביותר, הוא בורח מן הבית ואינו יודע למצוא את דרכו בחזרה, הוא אינו מבין דבר מכל מה שקורה סביבו. "כמו אדם שיודע רק עברית, שנקלע לטו - קיו במפתיע לבדו," כך התבטאה אחת המרצות ששמעתי. חשבתי לתומי, שכל זה מחכה לי בתוך שבועות אחדים. החרדה מהבאות כמעט מוטטה את יכולתי לה- תייצב מול האתגר. אינני מנסה לייפות את הדברים ולומר שלא היו התפרצויות של חוסר סבלנות ושל ייאוש ושל אובדן עשתונות לאורך שבע השנים הטובות. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני יכול להעיד על עצמי שהן לא היו הרבה מעבר למה שקורה בכל זוגיות גם ללא אלצהיימר. בימים אלה ברור לי שהוא השתלט על העניינים ושמצפות לי שנים קשות ואיומות.

ה

נוצחתי. נוצחנו. מר אלצהיימר התמחה בהשתלטות על המנגנון המו - רכב והמפואר ביותר שאלוהים יצר – מוח האדם. והנה הגיע אלינו. אל מוחה של חנה, שלא הכרתי חריף ומופלא ממנו. שנים הוא התדפק על דלתות המוח מתוך תחום הזיכרון שכבש, ועמדנו בפניו. עכשיו, בחודש נובמבר, הוא ניצח. חנה מתחילה משפטים, ולא גומרת. מספרת משהו, ומאבדת את ההמשך. שוכחת את שמות ילדיה ונכדיה. ההשתלטות נעשית בעיקר בלילות. מתוך שינה רופפת, חנה משמיעה המהום-המיה אפופים עצב. אני שואל אותה אם כואב משהו פיזית, והיא עונה "לא." איני יכול שלא לפרש זאת כהתגוננות פסיבית, נים ולא נים, נגד השתלטותו של אלצ. הוא יודע מתי לתקוף.

כל זה מצטרף לאובדן הכוחות הפיזיים, ואני תוהה מה גרם למה. האם הכאבים והקשיים הם שפתחו את המחסום שעצר את האלצהיימר, או שמא השתלטותו היא שגרמה להידרדרות הגופנית? כיסאות הגלגלים למיניהם מצילים את המצב, אבל השימוש בהם מקרב את הניוון המוחלט של הרגליים. כדי להשלים את המ - שבר, נתווספו כאבים עזים בצוואר. התרופות לשיכוך הכאבים לא הועילו הפעם. היא שכבה במיטה, בתנוחת ראש אחת, ללא יכולת להזיז את הראש, אפילו לא כדי לקבל נשיקה. למעשה, אובדן עצמאות טוטאלי, שבהצטרפו לאובדן התיאבון וכושר התנועה, עלול היה להביא אותנו לייאוש. המשבר הזה נמשך כחודשיים.

ו

הבוקר אומרת לי חנה: אני רוצה לנסוע הביתה. אני אומר לה שאנחנו בבית, אבל היא מנידה ראשה בשלילה. עוברת רבע שעה ואז היא שבה ואומרת: "אני רוצה לנסוע הביתה, אבל אנחנו בבית שלנו, נכון"? אתמול התיישבנו לארוחת ערב וחנה אומרת: "אני כבר אכלתי." אני מזכיר לה שמאז ארוחת הצהריים היא לא הכניסה דבר לפיה, רק שתתה קפה. והיא בשלה: אני כבר אכלתי ארוחת ערב. עברו כמה דקות, היא חייכה והצטרפה לארוחה. הימים ימי סתיו, בעיצומו ובמיטבו. אנחנו יוצאים עם כיסא הגלגלים לספוג שמש. מפעם לפעם השמש מסתתרת מאחורי העננים והקור חודר לעצמות. ואז שוב היא יוצאת מבין העננים. כזה בדיוק הוא מצב העניינים בינינו, בסתיו חיינו. החורף מתקרב. יש סימני התאוששות. חנה מנסה לשוב לאיתנה. עושה מאמץ אדיר. היא אוזרת את כל כוחותיה וקמה בכוחות עצמה מן הכיסא ומן המיטה. הצלחותיה משפיעות לטובה על מצב הרוח של שלושתנו. אני כולל את העובדת הזרה, המסורה. גם התיאבון מתחיל לשוב. השאלות המוזרות, המעידות על זעזוע בקוגניטיביות, מדאיגות, אך מתקבלות בהומור משותף. למשל, היא אומרת לי: אני חושבת שאני צריכה להתלבש, כי אנחנו נוסעים לניו-יורק, נכון? היא מתכ - וונת לזה בכל הרצינות, רק תוהה אם זה הערב או מחר. אני מחזיר אותה למציאות בחיוך, והיא מגיבה במבוכה ומצטרפת בסוף להומור, כאילו סיפרה בדיחה.

ז

מן היום שבו אלצ היימר השתלב בחיינו, היה לי ה"ניו-יורקר" מדד שבו - עי להשתלטותו על מוחה של חנה. זה 70 שנה שחנה קוראת אותו מדי שבוע. חנה נולדה בוינה , ב-1923 לאביה שאול סוקל, עורך דין ועסקן ציוני, ולאמא ארנסטינה, רופאת שיניים שהפכה לפסיכיאטרית. היא ברחה מוינה בספטמבר 1938, לאחר כניסתו של היטלר לעיר וסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. אביה היה בשליחות הקונגרס הציוני בלונדון. הוא הורה להם להשאיר הכל מאחוריהם ולהגיע אליו. חנה, אמה ואחיה עלו לרכבת כתיירים, חצו את גרמניה כדי להגיע לחוף האטלנטי, ומשם ברחו לאנגליה. באנגליה גרו ההורים בלונדון ושלחו את הבן והבת לפנימיות בסביבה. חנה התחילה לספוג את התרבות האנגלית ולסלוד מן התרבות הגרמנית שבגדה בה. במשך יותר משנתיים היא חיה רחוקה מהוריה ומאחיה, אל תוך תקופת הבליץ על לונדון. בסוף 1940 הגיעה בשיירה של אוניות, מלוות באוניות מלחמה ומופצצות על ידי חיל האוויר הנאצי, לחופי אמריקה ולניו-יורק. בניו-יורק התאחדה המשפחה ושכרה בית בצד המערבי של מנהטן, שם חייתה כשבע שנים בבית קבוע עם הוריה ואחיה. ה"ניו-יורקר" סימל בשבילה את היותה בת בית בניויורק, בתרבות האנגלו-אמריקאית, בעולם הגדול. היא למדה שם NYU-ב פיזיקה וכימיה, למרות – ואולי דווקא – משום שאהבה ספרות ואמנות ופסי- כולוגיה. היא תמיד חיפשה את האתגר ולא את הדרך הסלולה.

מיום שהגיעה כחברת "הבונים" וכבת לאב ציוני פעיל לקיבוץ בגליל, הגיעה מדי שבוע בדואר ה"מתנה" שחיברה אותה לניו-יורק. לאורך השנים בלעה כל מה שכתוב שם. עם תחילת המחלה החלה ההתעניינות בגיליונות לרדת. עם השת - לטות האלצהיימר במחצית השנייה של 2011, בימים אלה של כתיבה, השבועון מגיע ואין ממנה תגובה. אני פותח אותו עבורה, מנסה לעניין אותה, מבקש שתק - רא לי את תוכן העניינים, שתספר לי על הקריקטורות. היא מגיבה להפצרות שלי בהבנה שההבנה ברחה ממנה. בחוש ההומור המופלא והמיוחד שנשתמר אצלה, להפתעתי ולשמחתי. כנראה מקומו של חוש ההומור במוח נפרד ומבוצר. לפחות אצלה. גיליונות ה"ניו-יורקר" ימשיכו להגיע. אני אעמוד על זה שהם יגיעו ואנחנו נפתח אותם ביחד, נדפדף ונשוחח, למרות שאני אינני רואה והיא אינה מבינה.

ח

זה קרה אתמול. בפעם הראשונה שמעתי מחנה: "אני לבד." זה היה בעיצו - מה של פגישה משפחתית חמה ויוצאת דופן. צריך להסביר. נתמזל מזלנו והבת הבכורה גליה וגם הבן הצעיר דורון חברים בקיבוץ. הבת האמצעית אורלי חיה בקולורדו עם בוב, בעלה האמריקאי. שניהם הגיעו לביקור עם הבת שלהם, הצעירה בנכדינו. ישבנו כולנו בביתנו והעלינו זיכרונות. במהלך השיחה ראיתי שחנה עצובה. ניגשתי אליה. אחזתי בידה, והיא אמרה: "אני לבד."

ברור לי שמר אלצ היימר קילקל את השמחה. הוא נוטל ממנה את היכולת ליהנות מההווה, מצייר לפניה את העתיד. דווקא הביחד המשפחתי הוציא ממנה את התחושה ואת הווידוי שבעצם היא נוכחת אבל מנותקת.

ט

לקראת סוף נובמבר עברו עלינו שלושה ימים של סערת רוחות וגשמי זעף, ברקים ורעמים המבשרים את בוא החורף בכל עוזו. בהדרגה פסקו הגשמים ושמש טובה יצאה מבין העננים ואיפשרה לנו ליהנות מחומה. לאחר המשבר שתואר כבר: הבנה מקוטעת, אי-רצון לקרוא, כאבים בצוואר, חוסר תיאבון מוחלט, אי-יכולת לנוע עם ההליכון – החלו התבהרות והתאוששות, המעוררות שמחה ותקווה. גם תאבונה למגעים אינטימיים ולהתרפקות הדדית.

והנה יש לנו שוב פרק נאה ונעים ומבטיח, כמו השמש הרכה שמופיעה בימים אלה מבין העננים. השמש החורפית הישראלית המשקרת. היא גם משכרת. מפיחה חיים בעצמות היבשות. את החורף אין למנוע. בלעדיו לא יודעים ולא מבינים מה נפלאים האביב והסתיו. אבל גם ממנו ומתוכו אפשר לספוג את קרני השמש בשעות הצהריים ולהביס, או לפחות להרחיק, את מר אלצ היימר. וזאת אנחנו עושים, כמו שכתבתי בשיר "חלקת אלוהים:" "יד אל יד, ברך אל ברך, ולב אל לב."

י

תמיהה גדולה מלווה אותי לאורך הדרך. האם זיכרונות חשובים ויקרים נמחקים באותה קלות ובאותה טוטאליות כמו זיכרונות חסרי חשיבות? נדמה לי, שבשנים הראשונות עדיין היה מיון בין הזיכרונות החשובים והטריוויאליים. בשלב הנוכחי של החדירה לתחום הקוגניטיבי, תחום הזיכרון יצא משימוש לח - לוטין. לא רק שלא זוכרים, וחוזרים ושואלים מאות פעמים איפה נקנו צלחות האוכל, אלא לא זוכרים שהנכדה הבכורה עומדת ללדת, למרות ביקוריה עם הבטן הענקית. לא זוכרים חברים שהיו קרובים מאוד. מול כל זה אני נדהם וחוגג את ההרגשה שהיא חיה במלואה את הזוגיות שבינינו. חוזרת ומדגישה את אהבתה ואת פליאתה על כוחה של האהבה להתגבר אפילו על המפלצת המקיפה אותה סביב-סביב. המפלצת המנתקת אותה אפילו מן הקרובים לה ביותר. חוץ מאחד.

י"א  

בדצמבר ההתאוששות הפיזית והנפשית הושלמה. הכל חזר לת - קנו חוץ מההשתלטות של האלצהיימר. האם אפשר להבין מזה שההשפעה בין המשבר החיצוני ובין המשבר הפנימי אינה גדולה, ורק המקרה הביא את שניהם בו זמנית? חנה שוב יכולה לקום וללכת עם ההליכון בכוחות עצמה, תאבונה חזר אליה, היא עולה על הקלנועית ונוסעת, קמה בלילה לצרכיה וחוזרת לבד למיטה – דברים נפלאים, אלמלא הירידה בהבנה והעלייה בהזיות ובחרדות. שלא לדבר על הזיכרון, זיכרונו לברכה.

פרשה מצערת, המטילה עליי עומס פיזי ונפשי רב, היא יחסה לעובדת הזרה המלווה אותנו. היא עושה עבודה נפלאה בכישרון ובמסירות, בעדינות אין קץ. אבל, כנראה, היא מגלמת במוחה של חנה את החולשות והמוגבלויות והאין-אונים וכל הרע שלא מגיע לה. היא דוחה אותה מעליה, לעיתים קרובות בגסות רוח.

יוצאים מפיה מילים וביטויים שמעולם לא שמעתי כלפי העוזרת. ואני, כדרכי, מסתתר מאחורי מר אלצ היימר ואומר לעצמי שהוא מדבר מגרונה במקרים אלה. הוא ולא היא. זה בא לפעמים דקה אחרי תודות ושבחים שהיא מרעיפה על העוזרת. ללא סיבה. בעצם, הרי היא השתלטה לה על המטבח, שבו הייתה מלכה. אני לא יכול להעלות על דעתי עוזרת טובה ממנה. אבל זה כנראה לא משנה. עוזרת מגלמת את האויב. מעין מרת אלצ. שם המשפחה הודי.

י"ב

לאורך כל היום יש התנתקויות מן המציאות, והתערבותי המיידית מחזירה כל דבר לתיקונו. התוצאות בינתיים טובות. כל תמיהה, כל בלבול, כל שיכחה, חוזרת למסלול לטובת שנינו ולטובת מצב הבריאות. במילים אחרות, אלצ היימר מנסה בלי הרף להשתלט ואנחנו שנינו חוסמים אותו, צוחקים מכוחה של השיכחה ומחולשות הזקנה.

עד הלילה. מתחזקת אצלי הסברה שבלילה אלצ היימר מנצל את ניתוק המגע המילולי שבינינו ומנסה להשתלט. מתוך שינה אני שומע לפתע קריאה מבוהלת או חרחור, ובעקבות זה המיית כאב מתמשכת. אלצ היימר תוקף. משבש את הקש - רים בחלק הקוגניטיבי של המוח. זה כואב והיא מגיבה במעין בכי חרישי. אני מעיר אותה, כפי שמעירים מסיוט, והיא אינה יודעת מה קורה. אבל אין לי ספק שמשהו לא רגיל, חדש, קורה לה בשעות שבהן תגובותיי לא באות בזמן לחבר מה שנותק. זה מסביר, אולי, תופעה מוזרה שנמשכת יותר משנה. אחרי שאני נרדם, אני מרגיש את ראשה נדחק אליי, אל גבי או אל ראשי, על הכרית שלי, שומר על מגע מתמיד. זה מפריע לי מאוד בשינה ואני מבקש אותה לקחת את ראשה אל הכרית שלה. היא עושה זאת, אבל תוך כדי שינה הראש חוזר אליי, מחפש ומוצא מגע.

י"ג

אם ה"ניו-יורקר" שימש מדד שבועי למצב האלצהיימר, העיתון היומי שימש מדד יומי. מאז איבדתי את הראייה, חנה קוראת לי מדי בוקר את העיתון. אתמול, סוף ,2011 היא קראה לי, במאמצים גדולים, את הכותרות הגדולות בלבד בעמוד הראשון. כשסיימה אמרה באנחה: "זה יוונית בשבילי. לא הבנתי אף מילה."

לאורך 40 שנות כתיבה ספרותית, לא הייתה יצירה אחת שלא העברתי תחת ביקורתה הבלעדית. זה נמשך לתוך שלוש-ארבע השנים הראשונות של האלצהיימר, ומאז הלך ופחת בהבנה אילמת, דו-צדדית. בפעמים האחרונות הייתה קוראת יצירה שלי בפעם השלישית או הרביעית, כאילו לא ראתה אותה מעולם. הבנתי שאין טעם להמשיך. חנה בלעה ספרים, בעיקר באנגלית, יום- יום לאורך כל חייה. גם בימים שהייתה עסוקה עד מעל הראש, אם בעבודתה בטיפול בפעוטים ובריכוז מערכת החינוך בקיבוץ, אם בעבודתה המאוחרת יותר בתרפיה לילדים בחינוך המיוחד במסגרת אזורית. הערותיה הספרותיות לגבי כתיבתי היו שקולות כנגד מיטב העורכים הספרותיים.

י"ד

אני רואה ושומע מדי יום מה קורה ביחסה של חנה לבן האהוב עליה, או לנכדה הבכורה שילדה בת הבוקר, ואני מזועזע מן המחשבה שאפשר וזה יקרה גם לי. אני פוחד פחד מוות מן האפשרות שאשתי, ביום מן הימים, לא תזהה אותי ותשכח את מה שיש בינינו. ראיית הנולד מאותתת לי שזה עלול לקרות במורד הדרך.

אני חש שהיא נאחזת בשארית כוחותיה ביחסי האהבה שבינינו, לבל יקרה להם משהו רע. לבל יישכחו. היא מרבה בביטויי אהבה יותר מאי פעם. אולי זו הסיבה, אני מתנחם, שהיא תובעת ממני לעשות מחצית מן העבודות הקשות והמפרכות שבעצם בשבילן קיימת העוזרת ההודית. היא צריכה שאני אעשה לה קפה, ארים אותה מכיסאה, אקים אותה מן המיטה, אלביש אותה מכף רגל ועד ראש, אלווה אותה לכל מקום. אני מנסה להסביר לה שזה מעבר לכוחותיי. בעיקר הפיזיים. שאני לא צעיר כמו העוזרת בת ה-35. חנה מבינה, מסכימה, ושוכחת הכל.

ט"ו

מי שאמר "דומה זקן לילד" ראה לפניו זקן חולה אלצהיימר. המ - חלה הייתה קיימת, אולי אפילו ביתר שאת, רק לא היה לה השם המאיים. ככל שמתגברת המחלה, מתבלטות תכונות ילדותיות מובהקות, כגון: דווקא, לבד-לבד, לא-לא-לא (כשה"כן" נחבא ויופיע מיד), בכי וצחוק בקלות וללא סיבה ברורה ופעולות בלתי הגיוניות בעליל. אתה רוצה לכבד את רצונו של החולה, אבל הוא אינו יודע מה הוא רוצה. אתה נאלץ לתת הסבר אלמנטרי שוב ושוב ושוב, כיוון שמה שהסברת אתמול ושלשום ולפני שבוע נשכח כליל. כמו הילד, החולה אינו יודע את מגבלות כוחותיו. על כן הוא מרבה ליפול, ולעיתים הנפילה גורמת לשברים. כמו ילד, החולה הזקן מגיב בסרבנות: לא רוצה! – לא רוצה ללכת למיטה, לא רוצה להתקלח, לא רוצה ללבוש גרביים, לא רוצה לנטול ציפורניים, לא רוצה להסתרק. לא רוצה להסתפר. לא רוצה. חנה הייתה מטפלת בפעוטון בשנותיה הראשונות בקיבוץ. אני מתבדח איתה ושואל אותה אם התנהגותה לא מזכירה לה התנהגות של פעוטה. והיא צוחקת ומסכימה איתי. 

השבוע חגגנו את חג החנוכה בחדר האוכל. מאות אנשים הדליקו נרות והשתתפו ב"ריקוד נרות" מסורתי. רבים בירכו את חנה להולדת הנינה. מהם לחצו  

את ידה ומהם נתנו לה נשיקה. חזרנו הביתה וישבנו לאכול ארוחת ערב. באמצע הארוחה אני אומר לה: "נכון שהיה נחמד ויפה לשבת עם כל חברי הקיבוץ בחדר

האוכל"? היא מסתכלת אליי בתימהון ותוהה: "היינו בחדר האוכל? מתי? למה"? יותר ויותר אני מרגיש שאני נשארתי הקשר והגשר היחיד בינה ובין העולם.

ט"ז

נכנסנו לשנת 2012. כניסה מעודדת, לאחר המשבר. תאבונה חזר אליה במלואו והכאבים בצוואר חלפו כליל. מה יכול להיות יותר טוב מזה. מצב הרוח של שנינו מושפע מכל זה לטובה. היא שבה לקרוא מעט, החיוכים חזרו למסלולם והנשיקות מזכירות את הימים הטובים ביותר. השיחות נעימות, אבל... בחודש האחרון הולך ומתפתח מה שנדמה לי שנקרא בשפה המ - קצועית "שיטיון." מחשבות הזיות, מוזרות, קטועות, שמעמידות אותי בתהייה, איך ומה להגיב. למשל: אני צריכה להתלבש, כי אנחנו נוסעים הביתה, לא? ואני מסביר שאנחנו בבית והיא מקבלת את זה בחיוך, תמהה על עצמה. מבקשת אישור נוסף שאנחנו בבית שלנו. כמעט כל ערב היא שואלת לאן אני יוצא הערב וטוענת שתיכננתי יציאה והיא מרשה לי לצאת ושלא אתבייש, היא תסתדר בלעדיי. ואני מסביר שאין לי שום צורך ביציאה. שטוב לי בחברתה. גם במשך שנת הלילה היא מתעוררת ומעירה אותי באמירות מבולבלות, מפוחדות ומוזרות. מילות אהבה הדדיות ומגעים קלים מחזירים את שנינו אל השינה הטובה. התחושה היא שאנחנו על מדרון. אני מנסה בכל כוחותיי למנוע שהוא יהיה חלקלק, שיהיה משופע. עוזרים לי פיזיותרפיסטית, העוזרת ההודית (עדיין דחויה), הבת והבן. מפעם לפעם חנה מרשה לאחד מהללו להלביש לה גרביים, להכין לה קפה או טוסט – במקומי. נעים לקבל את ההעדפה, אבל כשהיא לאורך 24 שעות, היא מכבידה. עם השיטיון אני מסתדר בלי בעיות. לאחרים – קשה. גם לה. היא ערה לשטויות שיוצאות מפיה ומקבלת אותן לפעמים בעצב, לפעמים בחיוך.

י"ז

לאחר הדברים הפסימיים שהתגנבו אל ראשי וכתיבתי, הגיע הזמן לבשורה טובה. במדרון המתמשך של האלצהיימר יש לא רק אפשרות להאטה בהידרדרות, אלא גם עלייה בחזרה למצבים קודמים, טובים יותר. לא שיערתי שזה אפשרי. עם פתיחת שנת 2012 אני יכול לומר שטיפסנו בחזרה לאותו מצב מלפני חצי שנה. ממש חד ֵ ש ימינו כקדם. מחנה המשבר נשכח כליל. היא מופתעת כשמישהו מזכיר לה את הקשיים שליוו אותה. אני כותב זאת בסוף ינואר הגשום, שגם בו הצלחנו לצאת מפעם לפעם אל השמש. היא יוצאת על כיסא גלגלים, עטופה היטב מכף רגל ועד ראש, ואני מביא כיסא ויושב לידה. וטוב לנו. במלוא מובן המילה.

אתמול, בשבת ה-4 בפברואר, זרחה שמש אביבית וחיממה אותנו. ירדנו, בפעם הראשונה לאחר חצי שנה, לארוחת ערב אצל הבת והמשפחה, ולא תאמינו – נסענו בשבת בצהריים למסעדה, לחגוג את יום הולדתי .83-ה חנה יצאה עם ההליכון עד הקלנועית, דהרה בקלנועית עד הכביש, נכנסה למכונית של הבן, יצאה מהמ - כונית וצעדה אל תוך המסעדה אל השולחן העגול, שבו אנו חוגגים כבר שנים. בפעם האחרונה נסענו למסעדה והתיישבנו סביב השולחן העגול בסוף חודש מאי, ביום השנה ה-61 לנישואינו. המאמץ היה כל כך גדול ומפרך, שהחלטנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו יוצאים למסעדה. והנה, שבנו אל המסורת ארוכת השנים. שעתיים וחצי ישבנו עם הילדים, הנכדים והנינים ונהנינו לא רק מהתפריט, אלא גם מן ההעזה לחדש ימינו כקדם. חנה עמדה בגבורה בטלטולים ובשעות הארוכות והצליחה לפרוק את כל העייפות בשלוש שעות שינה טובות. נלוו אלינו הנין בן השנה וחצי מתן, הנינה בת החודשיים רעות, ועוד נין בבטן אמו ליאור – אשתו של הנכד אוֹ רי. נוצרה אצלנו מסורת שסביב השולחן העגול שומעים בשורות טובות. נקווה שזה יימשך. המפגש הבא שם, 23-ב במאי, עם הבת אורלי מקולורדו. 62 שנה לנישואים. יש בשביל מה להחזיק מעמד. אביב באופק.

י"ח

שבת. שיחת בוקר. "אני רוצה להיות בבית."

אנחנו בבית. זה הבית שלנו.

"אנחנו במעיין-ברוך"?

בבית. במעיין-ברוך.

"אז למה היא כאן"? (העוזרת)

כי אנחנו זקנים וזקוקים לעזרה.

היא בוכה. חרישית. עצובה. בחוץ סופה חורפית. סוף פברואר.

י"ט

אביב 2012. אביב גם אצלנו בלבבות. הרגשה טובה. שיחות נעי- מות. שינה ארוכה ורגועה. יציאות אל השמש הטובה והמלטפת. כמעט יום-יום. ובתוך כל זה מסתובב איתנו מר אלצהיימר, בוחש ומעורר תמיהות ודאגות. מדגים את הסכנות המתקרבות. אתמול שואלת אותי חנה: "איפה שמת את המפתח שנתתי לך"?

על איזה מפתח את מדברת. לא נתת לי שום מפתח.

"לפני עשר דקות. נתתי לך את המפתח שהיה אצלי וצריך להיות אצלך." כמובן, לא מפתח, לא דובים ולא יער. לפני יומיים אנחנו מתעוררים ממנוחת הצהריים. חנה שואלת: "איפה אנחנו"?

אנחנו בבית שלנו.

"בבית שלנו? בניו-יורק"?

לא. במעיין-ברוך.

"בבית. במעיין-ברוך? מה השעה"?

השעה ארבע.

"בבוקר או בערב"?

אחר הצהריים. אנחנו בבית שלנו. במעיין-ברוך. בקיבוץ.

יומיים קודם. סוגרים את הטלוויזיה לאחר החדשות. כמה פעמים במהלכן חנה אומרת: "אני לא מבינה," ואני מסביר לה בפשטות ובאריכות. היא מסכ- מת: "אני מנותקת מן המציאות."

בשביל זה אני כאן. בכל פעם שאת מתנתקת, אני מחזיר אותך למציאות. כך הניתוק קצר וזמני. בשביל זה אני איתך 24 שעות ביממה. מחבר בינך ובין המציאות בכל פעם שיש נתק קצר.

"זה נפלא. מגיע לך מס שפתיים. נשיקות פיהו." כל עוד היא מזהה ואוהבת, טוב לי איתה וטוב לה איתי.

כ

מר אלצהיימר הוא עקשן בלתי נלאה. אבל הוא מתחיל להבין מי עומד נגדו. חנה היא האישה החכמה ביותר שפגשתי בחיי. היא קראה בלי סוף והשכלתה התפשטה על שטחים רבים. בתקופה האחרונה הפסיקה לקרוא. לא נוגעת בספר. הביטוי "אני לא מבינה" חוזר שוב ושוב. ברגע שהיא גומרת לקרוא כותרת בעיתון, משהו מושך ומאלץ אותה לקרוא אותה כותרת פעם שנייה ושלישית ורביעית, עד שאני מבקש אותה להפסיק ולעבור לכותרת הבאה. כאילו בכל פעם שהיא חוזרת על כותרת, זה מובן לה יותר וזה מושך אותה לח- זור שוב ושוב. לאורך כל החורף חוזרת השאלה: "יש איזה חלון פתוח בבית"? היא ערה למצבה ומבינה אותו. שואלת שוב ושוב אם היא לא מוציאה אותי מדעתי בשאלותיה. היא מרגישה כשמחשבותיה יורדות מהפסים ושמחה שאני נמצא בבית וממהר להחזיר אותה אל הפסים: השעה שמונה וחצי בבוקר, עוד מעט יעל תגיע. אנחנו בחודש אפריל, בשנת ?2012"( 2012 אני לא מאמינה.)" היום יגיעו אלינו הנכדה והנינים. אני חוזר על השמות פעמיים-שלוש, מזכיר לה את שם העובדת הזרה "(שוסמה" היא קוראת לה, כשהשם בורח, כלומר, "מה שמה" בערבית.) טוב לנו להתעורר כל בוקר יחד, והיא מבטאת זאת במילים היפות ביותר שבעולם. נעים לנו לאכול כל ארוחה ביחד, אבל היא לא זוכרת מה היא אוהבת לאכול וצריך להזכיר לה ולהציע לה ולשדל אותה. כשאני נעדר לשעתיים, אני מרגיש בעליל בשובי הביתה כמה קשה יותר מן הרגיל להחזיר אותה אל המציאות. יש תחושה שהיא הלכה לאיבוד.

היא נמשכת אל המטבח בגעגועים, נהנית מפעם לפעם להוציא צלחות וסכו"ם לקראת הארוחה. היא גוררת את הערימה, נשענת על ההליכון ועורכת את השולחן. לפעמים זה גורר אותה לשיטיון והיא אומרת: "אני לא זוכרת מה בישלתי לכם. תראה מה יש על הגז. אני חושבת שהכנתי מרק כמו שאתה אוהב." ואני מחזיר אותה אל המציאות.

כ"א

מזכיר. זו מילת המפתח. זה מה שאני עושה וצריך לעשות לאורך כל היממה. כי השיכחה השתלטה על כל חלקה טובה. זו כבר לא רק השיכחה הקצרה, המיידית. נשכחים כל העבר וכל ההווה. אני מזכיר לה את העוגות הנפלאות ואת התבשילים הטעימים שהייתה עושה לנו. את שתילי הפרחים ששתלה סביב הבית לפני 30 שנה. את הדברים הרבים שבהם העשירה אותי. את השעות הרבות שהקדישה לילדים ולנכדים, לעשות שיעורי בית, לשחק עימם טאקי ושבץ-נא, לגלגל איתם כדורים ל"עוגיות אוֹ רי" ולקניידלך. אני מזכיר לה והיא חוזרת למציאות וראשה מתמלא, אמנם לשעה קלה, בזיכרונות נעימים ובהבנת הקורה סביבה.

כמעט נקלענו למשבר חדש. המטפלת ההודית נסעה לחופשה בת שישה שבו - עות, למשפחתה ולבתה. נשלחה מחליפה ועבר יום של חפיפה, שבסופו הודיעה המחליפה שהמקום הנידח הזה לא בשבילה. היא נולדה בעיר גדולה, מנילה, עבדה בתל-אביב ובכפר-סבא ואין לה מה לעשות בסוף העולם. עלתה על אוטובוס ועזבה. דבר דומה קרה לעוד מטפלת ששלחו לנו. נשארנו כמה ימים בלי כל עזרה. כל העול, בעיקר המנטלי, נפל עליי ונתעוררה דאגה, שמא הימים הקשים ישפיעו לרעה על מצבה של חנה. שמא לא תימצא מטפלת זרה, שמא ניכנס למשבר חדש. בעקבות טלפונים בהולים שלי לכל הכיוונים, הגיעה סוף-סוף עוזרת נחמדה מנפאל, עם ניסיון של כמה שנים בארץ, והתחילה לפתור את כל הבעיות.

כ"ב

כולי .2012 קיץ. לאט לך, מר אלצ היימר. מה החיפזון? תן לנו עוד שנים אחדות של חיים זוגיים יחד, כפי שעשית באביב שחלף. נהנינו כל ערב מרוח הגליל המלטפת על המרפסת שלנו, מול הדשאים הרחבים, והנה בימים האחרונים התעוררת לפעילות. זה מבהיל. חנה אינה זוכרת את שמות נכדיה. שיחה שהתנהלה שלשום: "מה השעה"?

שמונה.

"שמונה בבוקר או בערב"?

בבוקר.

"איזה יום היום"?

יום שלישי.

"לא נכון. אתמול היה יום שלישי. איפה אנחנו"?

אנחנו בבית שלנו.

"בניו-יורק"?

לא. במעיין-ברוך.

"מה פתאום מעיין-ברוך. זה לא נראה לי מעיין-ברוך. הדלתות של הארונות, אני עשיתי את הצבעים שלהן בבית בוינה."

אנחנו במעיין-ברוך, בקיבוץ.

היא קמה מהמיטה, ניגשת לחלון, מסתכלת החוצה: "זה לא וינה. אולי זה מעיין-ברוך. אבל במעיין-ברוך יש חדר אוכל."

אנחנו לא אוכלים בחדר האוכל. כבר הרבה זמן.

"אתה בטוח שזה מעיין-ברוך? מתי באנו לשם? מי הביא לנו את כל החפצים"?

אנחנו עשרות שנים במעיין-ברוך.

"מאיפה באנו? מי הביא לנו את כל החפצים? אם אפתח את הארון אמצא בו את הבגדים שלי"?

בוודאי. כל הבגדים שלך כאן. אלה שקנית בוינה ואלה שקנית בניו-יורק ואלה שקנית בתל-אביב.

"כן, אני חושבת שהלכנו ברחוב בתל-אביב. הלכנו והלכנו והגענו למעייןברוך." שתיקה. הרהורים. "אני מדברת כמו משוגעת. מדברת שטויות."

זה לא נורא. את מתנתקת מהמציאות, ואני פה כדי להחזיר אותך למציאות. אנחנו במעיין-ברוך. ועוד מעט נקום לשתות קפה ביחד.

כ"ג

אינעל-דינק, אלצ! מה שאתה מעולל למוח הנפלא, שמילא עד עכ - שיו את חיי. אתמול נולד לנו נין שלישי. חנה קלטה ולא קלטה. הבינה שהיא צריכה להיות שמחה, אבל הכל נעלם כלא היה בתוך דקה. יותר מ-20 פעם הייתי צריך להסביר לה מה נולד, למי נולד, מי הסבתא. אני רק גומר לספר בפרוטרוט ומישהו נכנס ואומר מזל טוב, וחנה שואלת: 'למה? מי נולד? מתי? למה לא סיפרת לי'? וזאת רבע שעה אחרי שענתה, יחד איתי, לטלפון מהיולדת בצורה נעימה וחמה וחביבה ומחבקת, כאילו אלצ לא היה ולא נברא. שני עולמות רחוקים, שתי אישיויות במעבר של דקה אחת. האירוע, כמובן, שימח אותה. ראיתי זאת בעיניה. האם נשאר מזה משהו?

נותרו בה מספיק רגישות ותבונה ויכולת הבעה, כדי לומר לי כמה היא מעריכה את הסבלנות שלי ואת ההתמדה להחזיר אותה אל המציאות. ההבחנה בין חדשות בטלוויזיה ובין פרסומות אינה קיימת. ואני מתקשה לענות בקיצור ובבהירות על השאלות "מה זה קפה נמס"? "תשעה מיליון מה? על מה הם מדברים"? אבל טוב שיש טלוויזיה. היא משמשת כאדם שלישי, אמנם קשקשן ופטפטן, אבל עצם נוכחותו חשובה. וכשהיא מצחיקה, אז חנה צוחקת מכל הלב. ואין מתנה גדולה מזו.

כ"ד

בקופת החולים אישרו לנו סיבוב נוסף של פיזיותרפיה וזה עושה טוב לחנה, יש לה אורחת קבועה שאיתה היא מתבד - חת. והצחוק שלה מחדר הטיפולים עושה לי טוב. אתמול למשל היא אמרה לפיזיותרפיסטית: "אם לא תיתני לי עכשיו מנוחה, אני אגיד אותך לאמנון." האווירה טובה והטיפול ברגליים הבוגדות ובידיים הרועדות עושה לה טוב.

כ"ה

בדרך כלל לא קשה לי להתבטא. אך קשה לי מאוד לבטא במילים עד כמה קשה לי ללוות, לאורך שנים, את ההתרוקנות של חנה מעצמה ומעוצמתה. התרוקנות שתחילתה באובדן הזיכרון וסופה בהתנהלות ילדותית-תלותית, שמכבידה עליי פיזית ונפשית, ובקיצור, עולה לי על העצבים. אינני בא להתלונן. אבל כדאי לקורא להבין שיש כאן מעצר בית מרצון למשך שנים ארוכות, עייפות גופנית ונפשית ללא מרגוע וחוסר יכולת בסיסית לומר, ולו לעצמך, יהיה טוב. אתה יודע שיהיה יותר גרוע. האופטימיסט שבי נהנה עדיין מן הרגעים היפים של שיחות זוגיות ואהבה. כל עוד זה כך, אפשר ליהנות מן החיים. ליתר דיוק חצי חיים.

כ"ו

כשאני מרגיש את עצמי פיליפיני מזדקן בבית, אני שואל את עצמי מה נותן לי כוח, רצון ויכולת להתמודד עם מר אלצ היימר. ההנחה שלי, שלא לומר תיאוריה, היא שקיימת ואפשרית התאהבות מחדש, לאחר תום 50 השנים הראשונות של הנישואים.

ב-50 השנים הראשונות זו אהבה התלויה בדבר. מהו "הדבר?" בשנים הראשו- נות הדבר הוא המשגל. ההתאמה, התכיפות, הסיפוק, ההדדיות. הדבר המשלים להזדווגות הוא ההזדהות. הזדהות עם אמונה, עם ערכים, עם דרך חיים ושאיפות. שני הדברים הללו כבר לא משמעותיים לאחר 50 שנות נישואים. כל בן זוג מכיר היטב את מעלותיו וחסרונותיו, את גחמותיו ושיגעונותיו, את יכולותיו ומגבלותיו, את אהבותיו ושנאותיו של זה שהוא מתאהב או לא מתאהב בו מחדש. הפעם זו אהבה שאינה תלויה בדבר. והיא חזקה ומוצקה, מחודשת לקראת הזִ קנה. אני מניח שזה קורה אצל רבים. אני יודע וחשוב לי להעיד שלחנה ולי זה קרה, בצורה הדדית ומלאה. עד כדי כך ששנינו התחלנו לומר תודה לאלוהים, שבו לא האמנו לאורך 80 השנים הראשונות של חיינו. אומרים תודה וצוחקים. מבקשים ממנו )בפעם הראשונה בחיים( לרסן ולהרחיק מאיתנו את מר אלצ היימר.

לכאורה, הזיכרונות המשותפים צריכים להיות הבסיס לאהבה המחודשת. מתברר, לשמחתי, שגם אם רק אחד מבני הזוג מלא בזיכרונות יפים וטובים, והוא יודע לספר אותם שוב ושוב למי שהתרוקן מהם, זה עובד ומצליח. אני מספר על מה שהיה בינינו, היא אומרת שהיא אינה זוכרת, אבל זה נפלא לשמוע. מזל שאני יודע ואוהב לספר.

כ"ז

מר אלצ היימר חזר מחופשת "בין הזמנים." הוא התחיל גם בתעלולי לילה ובהפעלות מסוכנות של חנה. הבוקר, למשל, היא מתעוררת, לובשת שמלה, מבקשת גרביים ונעליים ואומרת לי שקיבלה טלפון שהיא צריכה להגיע מיד אל המספרה. אני אומר לה שלא היה שום צלצול טלפון, שאין מספרה בקיבוץ. היא מתעקשת ששמעה צלצול, "מפי זאת שאני מכירה, מה שמה"...

אמש ניגשה אל מכונת הכביסה באמצע פעילותה, ניתקה את החשמל וניסתה להוציא את הכבסים. "אני יכולה לעשות את זה," אמרה לי ולא האמינה שכבר שנים היא לא מכבסת. עכשיו אני צריך לשמור את צעדיה שמא מר אלצ ידחף אותה לפעילויות מסוכנות. כמו לצאת מהבית לבדה, להדליק את הגז, לנסות לבשל. היא מתנהגת כאילו נשכחו ממנה מגבלותיה. כרגע, למשל, אני יושב מול המחשב וחושש שמא אצא לסלון והיא לא תהיה שם.

כ"ח

לקראת חגי תשרי תשע"ג התעורר מר אלצ היימר והתחיל לס - כסך ביני לבינה. היות ובחגים יצאנו מן הבית, בעיקר אל ביתה של גליה הבת, יותר מן הרגיל, נתתי לה הוראות, כגון: שצריך להתלבש יפה, שצריך לנעול נעליים, שצריך להסתרק היטב, כי אנחנו יוצאים לאירוע של חג. ואז היא עונה לי בתוקפנות: "תפסיק לתת לי הוראות. אתה לא הבוס שלי. אתה לא תגיד לי מה לעשות" .'וכד הדברים נאמרים בתקיפות, שלא לומר בתוקפנות. אמרה חדשה ומדאיגה משתלטת והולכת: "יום אחד אתה תיעלם לי, אני יודעת"! וכל הסבריי והרגעותיי אינם מונעים מהמשפט האיום הזה להישמע שוב ושוב. אמירתה כואבת, גם אם אני יודע שלא מפיה יוצאות המילים, אלא מפיו שלו.

כ"ט

חגגנו עם חנה את יום הולדתה ה-89, ארבעה דורות, במסעדה במטולה. היה נעים ונחמד. רבים טילפנו להגיד לה מזל טוב, ובכל פעם היא שאלה אותי אם יש לה באמת יום הולדת ומה הגיל שלה. היא אינה זוכרת את הנכדים ואת הנינים. היא פשוט ריקה מזיכרונות. קשה לי להבין מצב כזה. אני כל כך מלא בזיכרונות העבר וחי אותם יומם ולילה. בתוך השיכחה הגדולה והמחרידה, מפתיע לשמוע ממנה שוב ושוב, בלי היסוס ובלי כל טעות, חרוזים של נעורים וילדות שנשמרו כחבילות קטנות סגורות בתוך הריקנות של הזיכרון, וכמובן, מיטב שירי הילדים ששרנו לילדינו ולנכדינו, מ"בוא אליי פרפר נחמד" ועד "נצא אל השדה." היא ערה למצבה. מתבדחת עליו עם חוש הומור חריף וחינני. ממשיכה לשאול מתי אני נוסע. עולה בי מחשבה שמא שאלה זו שוכנת במוחה מילדותה, כאשר אבא שלה הרבה לנסוע בשליחות הקונגרס הציוני.

התיאבון שלה ממש מדאיג. או שהיא טוענת שהיא מתה מרעב, שעה לפני הזמן הקבוע לארוחה, או שהיא יושבת ובוהה מול האוכל שבצלחת ומסתפקת בפירורים. המעברים, מרעב פתאומי וזלילה בלתי הגיונית )ארבע בננות ביום( לאובדן תיאבון, פתאומיים ומעוררים בי דאגה. היא אינה זוכרת מה היא אוהבת לאכול וצריך גם להזכיר לה זאת וגם לדאוג שתמיד יהיה על שולחנה משהו טוב לנשנוש. הנשנוש הוא חלק מהבילוי היומי, שעות ארוכות מאוד של אי-עשייה, של מבט בטלוויזיה והצהרות "אני לא מבינה כלום."

הפיזיותרפיה עושה לה טוב. הפסיקה את הרעידה בידיים ונותנת לה אפשרות להמשיך ללכת. היא אומרת לי, שוב ושוב: "אתגעגע מאוד כשתברח" או "אתגע - גע מאוד כשתיסע." אני מתייחס לזה כבדיחה ושנינו צוחקים. אבל מאחורי זה היא מבטאת את ההרגשה שהיא יודעת כמה קשה לי עם הקפריזות שלה, שאיבדו את המעצורים בשלב זה של המחלה. היא חוזרת 20-10 פעם ביום ומספרת לי כמה היא אוהבת אותי, כאילו היא משננת לעצמה את העובדה החשובה הזאת, לבל תישכח. ניסיתי לדלות ממנה זיכרונות ילדות. הכל מחוק. לא זוכרת כלום. ומיד מבקשת שאספר לה זיכרונות ילדות שלי וזה גורם לה הנאה מרובה. אני שמח שכתבתי פעם, בימים הטובים ההם, מפיה את זיכרונות ילדותה ועכשיו אני יכול לספר לה אותם שוב ושוב. היא נהנית ודומעת. מתפ- עלת מזה שאני זוכר דברים "כאילו היית שם." היעדרות שלי מהבית לשעה- שעה וחצי מפריעה לה וכואבת לה, אבל היא מבינה שזה הכרחי. כשאני חוזר הביתה עליי לחבר שוב חוטים שנקרעו, לקשר אותה שוב למציאות. היא עושה הכל כדי להבהיר לי שהעוזרת אינה תחליף לנוכחותי, לשירותי ולטיפולי. זה מכביד מאוד פיזית, אבל אני מבין כמה זה חשוב.

'ל

12.12.12. סוף השנה מתקרב. אנחנו עדיין על הרגליים. יוצאים לאירועים בקיבוץ. אני מרגיש שמר אלצ היימר משתלט על החלו - מות. הם שונים משהיו לאורך השנים. חנה מתעוררת למחצה וממשיכה לדבר או לשאול דברים הזויים, שאין ספק שהם המשכו של חלום מוזר ופרוע. זה התחיל בחודשיים האחרונים.

בשמונה מגיעה העוזרת להכין לנו ארוחת בוקר ולהביא את העיתון. חנה מע - דיפה לקום בשבע ורבע או שבע וחצי ומנסה להכין לעצמה ארוחת בוקר. היא מסרבת להבין ולהאמין שזה מעבר ליכולתה. אני קופץ מהמיטה ומכין לה ארוחת בוקר, המלווה בגחמות קבועות. בדרך לארוחה צריך להלביש אותה בחלוק ובסוודר, להלביש לה את הגרביים, להגיש לה את המסרק עם תחנונים וצחוקים. היא מחליפה כמה וכמה פעמים את מה שבא לה ללבוש, בעיקר כדי שלא יהיה לה קר. לארוחת צהריים צריך להזכיר לה מה היא אוהבת. לא תמיד היא מאמינה. לרוב הדברים היא שוכחת לקרוא בשם והיא מבקשת את האדום או את הצהוב או את הירוק, כשהכוונה לסלק או לדלעת או לשעועית ירוקה. שמות המאכלים הולכים ונשכחים. גם העדפותיה. אחרי הארוחה וחדשות הצהריים אנחנו הולכים למיטה. זה טקס שמלווה בכל מיני בקשות ודרישות, וכל הצעה מצידי נדחית כהתערבות של בוס: "אתה לא תגיד לי"...

באמצע השינה היא מתעוררת למחצה ומתחילה לחבק אותי. היא מעירה אותי משנתי, גם ביום, גם בלילה, מתנצלת, שוכחת ועושה זאת שוב ושוב. לילה רצוף של שינה, בלי ידיה בשערות ראשי או בגבי, לא קרה לי מזמן. מתעוררים אחר הצהריים והיא תוהה אם זה בוקר או ערב, אם היא ישנה כל היום, אם אכלנו ארוחת צהריים ואם אנחנו במעיין-ברוך.

קמים ושוב בעיה מה ללבוש וצריך למצוא לה בארונות (במישוש) ! את מה שבא לה ללבוש, וכמובן לעזור לה בלבישה ולהוביל אותה ביד מן המיטה אל השירותים. בשעה תשע בערך היא אומרת שהיא רוצה ללכת לישון, אבל זה נמשך עד 23:30 בערך, עם סרבנות שמזכירה לשנינו את הימים שבהם השכבנו את הילדים בבית הילדים והם מיררו לנו את החיים. מקלחת היא עושה אך ורק איתי. וזו שעה שלמה, קשה לי מאוד.

http://10.21.3.235/Repository/getFilesYed.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_YEDIOTAPA&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=YDT/2014/06/13&ChunkNum=-1&ID=Ar10000&PageLabel=40