700 אלף ילדים בעולם קוראים לי "מאמא טינה". איך אני יכולה לעזוב אותם?
קשה לחשוב על ילדות איומה מזו: אב שיכור, אם שמתה בגיל צעיר, חיים כהומלסית, תינוק שנולד כתוצאה מאונס ונמסר לאימוץ אבל מכל הלימונים האלה הפליאה כריסטינה נובל לרקוח לימונדה: היא הקימה עשרות מוסדת לילדים במצוקה ומגייסת עבורם מדי שנה מיליוני דולרים "אני מסתכלת על הילדים האלה ורואה את עצמי", היא אומרת בביקור בארץ לרגל הקרנת הסרט "נובל", המבוסס על סיפור חייה. "הייתי שם. אני יודעת מה זה לחיות ברחוב, בלי חיבוק מאמא"
באחת מתחנות חייה העלובות – אחרי שנמלטה ממוסדות שבהם התעללו בה – גרה הנערה כריסטינה בפארק בדבלין. "חפרתי שוחה באדמה, הייתי מבוהלת מהעכברים ומהתולעים, אבל שם הרגשתי הכי בטוחה. אכלתי עלים מעצים ושרדתי כמו חיה. העולם התקיים מחוץ לבור שלי, אבל לי לא היה בו חלק. חייתי שנה בתוך הבור. בלילות דיברתי אל הירח, שהיה החבר היחיד שלי, ובימים יצאתי להשיג לי אוכל. מאז אני מבינה מה זה עוני, רעב, פצעי קור ברגליים ואיך זה מרגיש להיות בודדה ולרצות את החיבוק של אמא".
שום דבר לא מרמז שהאישה בלבוש הפשוט עם נעלי הספורט המגושמות ותיק הבד הזרוק על כתפה היא אחת הנשים המוערכות בעולם. ב־2003 כלל אותה המגזין טיים ברשימת 50 הדמויות מעוררות ההשראה. לפני כחמש שנים ביקשה חברת הפקה אמריקאית לעשות עליה סדרת טלוויזיה דוקומנטרית והיא סירבה, אבל לפני כשנתיים נעתרה לבקשת הבמאי הבריטי סטיבן ברדלי לכתוב ולביים סרט אודותיה. את דמותה בסרט "נובל", שמוקרן בארץ מסוף השבוע, מגלמת השחקנית האירית דיאדרה אוקיין.
"אני רואה את עצמי כבת מזל", אומרת כריטסינה נובל בת ה־72, "לא חיכו עד שאמות ועשו עליי סרט עוד בחיי. אני אוהבת את הסרט ושמחה שהוא לא מביא רק את החושך, אלא יש בו לא מעט אור".
נובל פועלת עשרות שנים למען ילדי רחוב וילדים במצוקה בווייטנאם ובמונגוליה. היא הצילה יותר מ־700 אלף ילדים מחיי עליבות בזכות קרן שהקימה ומגייסת תרומות בסך 2.8 מיליון דולר בשנה. על פעילותה קיבלה אות כבוד ממלכת אנגליה ומנשיא וייטנאם, ובאירלנד מולדתה היא על תקן גיבורה לאומית. "אני מסתכלת על הילדים המסכנים ורואה את עצמי. הייתי שם. הגוף שלי יודע מה זה להיות הומלסית, לחיות ברחוב, בלי אמא ובלי אבא. אבל אני לא מסכנה. אני לא רואה את עצמי קורבן. אני אדם מאושר".
עוד תהיה כדורגלן
היא הגיעה לישראל לרגל הקרנת הבכורה של הסרט. ממארחיה, מפיצי הסרט משה אדרי ובני שווילי, ביקשה לבלות לפני ההקרנה עם ילדים שמגיעים למועדוניות לאחר הלימודים. מלוויה התקשו להוציא אותה מהמועדונית לילדים בסיכון בשכונת התקווה בתל־אביב, כדי שתספיק לחזור למלון להתארגן לקראת האירוע החגיגי המצפה לה. "עוד חיבוק לילדה ורגע, אני חייבת להגיד לילד הקטן שהוא יהיה כדורגלן גדול", ביקשה בקול מתחנן, ורק לאחר ששוב התחבקה והתנשקה עם הילדים ווידאה שהצוות מודע לכך שהכסף ממכירת כרטיסי הקרנת הבכורה יועבר לעמותה, יצאה לדרכה.
"אני אישה פשוטה, שונאת להיות מגונדרת ולעשות רושם", אמרה למתנדבי עמותת "לילך" שמפעילים את המועדונית, "אני רק רוצה לעזור לילדים אומללים שמשפחותיהם לא מסוגלות לגדל אותם, ילדים שחיים ברחוב, שעלולים לחטוף אותם ולסחור באיבריהם, ילדים שמנוצלים ניצול אכזרי, ילדים שנאלצים לחוות רוע חולני. אני מכירה אנשים שמדברים הרבה על הזוועות, אבל אני מדברת מהלב שלי, מהחיים שלי".
לפני הביקור במועדוניות התל־אביביות הצטיידה בחבילות ממתקים, אותם כינתה "שוברי חומות". "אי־אפשר לבוא לילדים בלי שוקולדים", הסבירה. ואכן, סוכריות הטופי והשוקולדים עשו את העבודה. האישה הזרה שניסתה לחבק את הילדים בני החמש התקבלה תחילה במבטים חשדניים ובוחנים. הילדים נרתעו ממנה. היא התקרבה לחבק אותם והם לא נענו. כשהוציאה את שקית הממתקים, הכל השתנה. חבורה של כעשרה ילדים התקבצה סביבה, אך היא ביקשה לנצל את תשומת ליבם וללמד אותם קודם פרק בנימוסים והליכות. באנגלית האירית שלה הסבירה לבנים שקודם כל מחלקים לבנות. "ליידיס פירסט", הורתה. הם הסתכלו עליה בעיניים קרועות מתדהמה, אבל היא התעקשה. המדריכות תירגמו והילדים ציחקקו והפנימו. "שיעור קטן בג'נטלמניות", סיכמה נובל.
אחר כך התיישבה על הרצפה, יחד עם הילדים, שלא הבינו את המילים הזרות. תוך שנייה נשרו ממנה עשרות שנים, ואת מחסום השפה שברו נהמות שהוציאה מגרונה. את הקולות הללו הילדים הבינו, הצטרפו אליה והתקשו להפסיק. הנהמות שיחררו אותם. הקסם עבד: בחושיהם קלטו שמדובר באישה טובה ואמיתית והם עטו וחיבקו אותה מכל עבר. מתנדבות המועדונית עמדו בצד, המומות מהחיבור. "את מלאך", אמרו לנובל, והיא שילחה לעברן תנועת יד מבטלת. "כשאני רואה ילד, אני מיד משחקת איתו, לא יכולה לעצור את עצמי, זה חזק ממני".
בדרכה החוצה נעצרה ליד כמה ילדים, ליטפה את ראשיהם, אמרה שהיא אוהבת אותם. כשאחת הילדות ביקשה את הצעיף הפרחוני שלה, הורידה אותו מעליה והעניקה לה אותו במתנה. כשזיהתה ילדה שעמדה בצד ולא הצטרפה למשחקים, ניגשה אליה, התעניינה בגילה, סיפרה לה שיש לה נכדים בני חמש ושבע ולחשה לה שהיא מאוד יפה. כשדבריה שתורגמו לעברית, עלה חיוך על פני הילדה. נובל לא התאפקה ונישקה אותה.
על יד השער, בדרך החוצה, העירה שזיהתה שלושה ילדים עצובים, חזרה אל המתנדבות וביקשה שישימו לב אליהם וישמחו אותם ושוב נפרדה מהילדים בנהמות ובגרגורים חוצי יבשות. הילדים השיבו לה באותה הלשון. "אני בת 72, אבל בראש אני בת שנתיים. אי־אפשר לעשות את מה שאני עושה בלי להיות קצת שרוטה", העידה על עצמה ופרצה בצחוק מתגלגל.
עשרות שנות עבודתה עם ילדים עזובים חידדו את חושיה. כשביקרנו במועדונית נוספת בשכונה, שאליה מגיעים ילדים בני 7־10, זיהתה אחים של ילדים מהמועדונית הראשונה. תווי הפנים הספיקו לה כדי לעשות קישור. במבט נוסף קלטה את הילדה הביישנית שבקבוצה, שקועה בחוברת צביעה, והצמידה אותה אליה. עוד שוקולד ועוד סוכרייה, עד שהילדה הרימה את עיניה. "אני מאמא טינה", הציגה את עצמה, "יש לי מיליון ילדים שאני אוהבת וגם אותך", ונפרדה ממנה בשלום וסבבה, שתי מילים שלקחה איתה מהביקור הקצר בישראל.
אחר כך, כשישבה עם הצוות ושמעה על המועדוניות ועל הרקע ממנו באים הילדים, אמרה: "שמתי לב שהילדים לקחו את הסוכריות מיד, בלי המבט החשדני שמאפיין ילדים מפוחדים שעברו דברים איומים וגדלים בתנאים קשים. ברגע ההוא הבנתי שאתם עושים עבודה טובה.
"כשהייתי ילדה קטנה, הייתי במוסד שפעם בשנה היו מגיעים אליו אמריקאים שהביאו שוקולד לילדים. לפני שהאורחים הגיעו נדרשנו לקשט את הכיתות, לימדו אותנו לעמוד עם עיניים מושפלות ולשיר שירי יתומים מסכנים. האמריקאים באו, הביאו שוקולדים, אבל מעולם הם לא הגיעו אלינו, אלא לצוות המורים. אחרי שהאמריקאים הנדיבים יצאו, כיסויי המיטה והתמונות הוסרו. הכל היה מזויף. אצלכם שמתי לב שהכל מאוד טבעי, בלי הצגות. אהבתי שאין פה בולשיט". הצוות הנרגש הודה לה במחיאות כפיים.
חלום על אור לבן
היא נולדה ב־1944 באירלנד, בשכונת עוני בפאתי דבלין. אביה, תומאס ביירן, מתאגרף אלכוהוליסט, פירנס בקושי את אשתו ושמונת ילדיהם. שניים מתו ממחלות. כשהייתה בת שש נשלחה לקבץ נדבות, וכשמלאו לה 10 מתה אמה. לפני כשנתיים גילתה להפתעתה שיש לה שורשים יהודיים, כשבמקרה מצאה את תעודת הלידה של אמה, שבה היא נקראת אן גרוס. התברר שסבה ואביה של אמה היו יהודים, אך המשפחה הפכה לקתולית וגידלה כך את ילדיה. "החיבור היהודי הזה מאוד מרגש אותי. אני יודעת מעט ומנסה ללמוד את כל הפרטים למען ילדיי ונכדי", היא אומרת ומבקשת סיגריה לפני שהיא חוזרת לסיפור ילדותה.
"אני זוכרת שלקחו את אמא לבית חולים בגלל מחלת הלב שלה. אני רצתי לפאב שאבא היה בו, מצאתי אותו שיכור לגמרי והודעתי לו. כשבאתי לבקר אותה צרחתי, 'אמא, אל תמותי'. האחיות ניסו לגרור אותי מהחדר, אבל אני נאחזתי באמא. היא השתעלה והשמלה הלבנה שלבשתי כדי לשמח אותה התמלאה בדם. הבנתי שמצבה קשה. רצתי מבית החולים לנהר, ישבתי בגשם עד שכתמי הדם נעלמו ובכיתי. כעסתי על אלוהים ועל אבא. פחדתי להיות לבד בעולם.
"בלילה חזרתי הביתה ואמרו לי שאמא מתה. גם עכשיו, כשאני מספרת, אני יכולה לראות את הדברים בבהירות ואת פניה הטובות של אמא. אני רואה את עצמי, ילדה קטנה שמחליטה לחיות למען האחים שלי. אחרי שנה סילקו אותנו מהבקתה שבה גרנו, כי אבא לא יכול היה לשלם שכירות, והוא שלח אותנו לקרובי משפחה שלו. היה שם נורא. קיבלנו מכות, נוצלנו עד שלא יכולתי יותר וברחנו.
"גרנו בבתים נטושים, קיבצנו נדבות ברחובות, אני שרתי ברחוב שירים של דוריס דיי שאהבתי תמורת שילינג כדי להשיג לנו אוכל. רשויות הרווחה ניסו לתפוס אותנו, עד שיום אחד הביאו אותנו בפני שופט והוחלט שנישלח למוסדות כי אבא לא יכול היה לדאוג לנו. הפרידו בינינו. אני נשלחתי למוסד של הכנסייה הקתולית. כששאלתי פעם את הנזירה מה עם האחים שלי, היא ענתה שהם מתו, אחרי שנים התברר ששיקרו לי והם פוזרו בין מוסדות ברחבי אירלנד".
קשה להפסיק את הרצף. היא מגוללת מסע חיים בלתי נתפש של ניצול, הטרדות מיניות ומילוליות במוסדות החינוכיים בהם שהתה וחיים כהומלסית בפארק. "אחרי שנה שם תפסו אותי והעבירו אותי למנזר באזור כפרי. עבדתי בשדות כמו עבד, היכו אותי, קראו לאמא שלי זונה ולי טיפשה סתומה. זו הייתה ההתייחסות בשנים האלו לילדים נטושים ועניים, אבל אני לא יכולתי לשתוק ועניתי להם.
"כשהייתי בת 16 נזרקתי משם. נתנו לי חמישה פאונד ושלחו אותי אל החיים. חזרתי לפארק והייתי הומלסית. מצאתי עבודה במכבסה ובלילות ישנתי בבור שחפרתי שוב באדמה. באחת הפעמים עקבו אחריי כמה בנות שחשבו שאני צוענייה ואפשר להתעלל בי. הן שאלו איפה אני גרה. פחדתי להגיד את האמת, הצבעתי על בית ברחוב, הן חיכו לבדוק אם אכן אני נכנסת פנימה. דפקתי בדלת, נכנסתי לבית של זוג שלא הכרתי, שרתי להם שיר ויצאתי אחרי שהן נעלמו".
היא פוצחת בשיר. קולה רך ומסתלסל ופניה זוהרים.
כשהיא מסיימת את השיר, מתיישב על פניה חיוך ואיתו היא מפליגה בחזרה אל ימי האופל של ילדותה. "בימים קרים ישנתי בבור ובימים פחות קרים על שפת הנהר. באחד הלילות הגיעה קבוצת נערים והם אנסו אותי. נכנסתי להיריון ובשלב מסוים אחת הבנות ברחוב הציעה שאעבור למנזר שבו היו נערות הרות. כמה חודשים אחרי שילדתי את בני תומאס לקחו אותו ממני. כששאלתי איפה הוא, הנזירה הסבירה לי שהוא נלקח לאימוץ. צרחתי ובכיתי, אבל הנזירה הסבירה לי שכשנכנסתי למנזר חתמתי על מסמכים ואישרתי את האימוץ. שאלתי איפה הוא חי עכשיו והנזירה רק אמרה שהוא במשפחה קתולית טובה וכל השאר איננו עסקי.
"ניסיתי למצוא אותו, אבל ללא הצלחה. אין לי מושג אם הוא חי באירלנד או באמריקה. כעסתי על אלוהים שקודם לקח ממני את אמא, הפריד אותי מהאחים שלי ועכשיו לקח לי את תומאס. לא הבנתי למה הוא עשה לי את זה, הרי הייתי ילדה טובה, אבל המשכתי להאמין. אני זוכרת שכבר אז אמרתי לעצמי שיום אחד אטפל בילדים עם הרבה אהבה וכבוד".
כשהתברר לה שאחד מאחיה מתגורר בעיר ברמינגהאם באנגליה, נסעה אליו. במסעדה שבה מילצרה פגשה את ציפריאס פיסטולס, מי שהיה לבעלה ואבי שלושת ילדיה. לאחר כשש שנים, כשגילתה שהוא בוגד, התגרשה ממנו. "הבנתי שהוא מכור לנשים כמו שאבא שלי היה מכור לאלכוהול. עליתי עם הילדים על אוטובוס וחזרתי לאירלנד. הקמתי חברת קייטרינג וחנות משלי לפיש אנד צ'יפס והייתי אמא במשרה מלאה.
"ב־1971, כנראה בעקבות כתבה על מלחמת וייטנאם שראיתי בטלוויזיה, חלמתי חלום מוזר על שלושה ילדים וייטנאמים שרצים ערומים והאדמה רועדת מתחת רגליהם. הם הגיעו אליי ולאחת הילדות היה מבט בעיניים שגרם לי לקחת אותה בזרועותיי ולהביא אותה למקום מוגן. מעל הילדים הרצים היה אור לבן בוהק שהכיל את המילה וייטנאם. המבט בעיני הילדה והמילה וייטנאם נחרטו לי בראש. רוב החלומות שחולמים נשכחים, אבל את החלום הזה לא הצלחתי לשכוח" .
עברו עוד 18 שנה – במהלכן נישאה בשנית לסימון נובל, סבלה מדיכאון והתגרשה – עד שב־1989, לאחר שילדיה בגרו ולמדו באוניברסיטה, החליטה שזה הזמן שלה ללכת בעקבות האור הלבן שבחלום. נובל ארזה מזוודה, הצטיידה בכמה מאות פאונדים והודיעה שהיא נוסעת לווייטנאם.
"הילדים שלי לא הופתעו. הם שמעו על וייטנאם כל הילדות שלהם. כשלא סידרו את החדר או לא התנהגו כמו שצריך, איימתי שאני נוסעת לווייטנאם לעזור לילדים מסכנים. לא פעם הם התעוררו בבוקר וגילו הומלס שהכנסתי הביתה כדי שלא יקפא בשלג בחוץ. הם ידעו מי זו אמא שלהם ונתנו לי את ברכת הדרך.
"הגעתי להו־צ'י־מין סיטי, וכמי שמריחה את ריח הסבל מיד התחברתי לילדי הרחוב ולילדים בבתי יתומים וחיפשתי איך לעזור להם. איתרתי בניין הרוס ליד המלון שלי ונלחמתי כדי להפוך אותו למרכז סיוע רפואי".
ילדים שנזרקים לזבל
שמונה שנים לאחר שנחתה בווייטנאם הקימה את "קרן הילדים של כריסטינה נובל" (www.cncf.org) ובכספי תרומות בלבד, כשהיא מתעקשת לא לקבל כספי ממשלה, פועלים ברחבי המדינה 122 פרויקטים, ביניהם מקלטים לילדים חסרי בית, מרפאות חירום, גני ילדים ובתי ספר. ב־97' הרחיבה את פעילותה למונגוליה והקימה גם שם מספר מרכזים בתחומי הבריאות והחינוך. מי שנראית כסבתא חביבה עם עיניים ירוקות שובבות מצליחה לפתוח ארנקי אנשים ברחבי העולם ולגייס את טוב ליבם למען ילדים עזובים. לא במקרה יש המכנים אותה "מאמא תרזה עם ביצים", "גיבורה" ו"קדושה".
"אני לא אוהבת את התארים האלה. אף פעם לא רציתי להיות גיבורה, אלא להיות אמא של הילדים וחברה שלהם. נכון שלא קל לאישה לבד לעשות דברים כאלו בארצות העולם השלישי, אבל כבר בגיל צעיר החלטתי שלא אהיה קורבן, לא של האנסים שאנסו אותי ולא של אלו שלקחו ממני את התינוק שלי, אלא אישה חזקה ומנצחת, זאת שלא נותנת לחוסר המזל להרוס לה את החיים. אומרים שאני משוגעת וזה נכון. רק משוגעים טובים גורמים לדברים לקרות.
"אני אישה קשוחה כשצריך ולא פשוט להוליך אותי שולל. אני אומרת את הדברים כמו שהם, בפשטות, ואין לי יומרה להישמע אינטלקטואלית. ככה אני משיגה תרומות לקרן שלי וככה אני עושה שינוי בעולמם של הילדים. כשאני רואה מישהו מתעלל בילד, אין לי בעיה להגיד לו בקול מאיים שאני אתלוש את שערו. אני ממש לא רוצה להיתפס כאישה נחמדה שאומרת שהכל בסדר, אלא כמי שיכולה להזיז הרים.
"לפני 20 שנה, כשדיברתי על סחר בילדים, הסתכלו עליי כעל לא־נורמלית. היום הצלחתי לגרום לכך שיש שומרים מחוץ למוסדות שלנו במונגוליה, כדי שהילדים יהיו בטוחים. עכשיו, כשמכירים את הפעילות שלנו, ילדים מגיעים אלינו ומבקשים ללמוד. אני אומרת להם שיבואו מחר. כשמגיעים למחרת, אני שוב מבקשת שיגיעו מחר וכך מספר פעמים. אם אכן הם מתעקשים וממשיכים לבוא, אני יודעת שמדובר ברצון אמיתי ללמוד ומקבלת אותם.
"בבתי הספר שלנו אנחנו מלמדים כישורי חיים. למשל נותנים לילדים דמי כיס, כשחצי מהסכום עליהם להפקיד בבנק בתוכנית חיסכון ואת החצי השני מותר להם לבזבז בתבונה. לחיות עם חשבון זה לא דבר מובן אצל ילדי רחוב. לי ולצוות שלי חשוב שייצאו לעולם בני אדם בעלי ערך עצמי, בטוחים בעצמם וביכולות שלהם. חלק מהילדים שגדלו אצלנו הפכו להיות רופאים, מהנדסים ופסיכולוגים. חלקם חוזרים לעבוד בפרויקטים שלנו בהתנדבות וזה האושר האמיתי שלי. בכלל, החיים קצרים מדי בשביל לא להיות מאושר".
איך מצליחים להיות מאושרים אחרי ילדות כל כך נוראה?
"הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי החזירו לי את שמחת החיים ואת הידיעה שלכל אדם יש משימה בעולם. אני יודעת שאלוהים אוהב אותי למרות כל הסבל שעברתי. תמיד אמרתי לו: אתה תוביל ואני אצעד, וזה מה שעשיתי. לספר הראשון שכתבתי קראתי Bridge Across My Sorrows, והגשר הזה, שמחבר בין חיי באירלנד לחיי בווייטנאם, עזר בריפוי שלי".
את חושבת על הפרויקט הבא?
"הייתי רוצה לעשות משהו למען ילדים בצפון־קוריאה, אבל זה בלתי אפשרי. הייתי בביירות ב־2010, לאחר מלחמת האזרחים שם, ודאגתי להביא לילדים אוכל, שמיכות ותרופות. לא הייתה לי עמדה פוליטית בנושא, רק שמעתי שיש ילדים רבים שסובלים, כאלו שאין להם בתים, והתגייסתי לעזרה".
מה לגבי ילדי הפליטים?
"אני לא בקיאה בנושא המהגרים לאירופה. בינתיים אני מתמקדת בטיפול בילדים שסובלים בתוך המדינות שלהם ולא מבחוץ. אני לא מאמינה בפרויקטים לשנה־שנתיים. אני רוצה ללוות את הילדים כל חייהם. בלימודים, בחתונות ובלידות שלהם".
נשים בגילך כבר פנסיונריות. מאיפה האנרגיות?
"היה לי סרטן השד, עברתי ניתוח מעקפים, עכשיו גילו לי סכרת ואני אסמטית, אבל אני חושבת על שני הילדים שפגשתי בביקור הראשון שלי בווייטנאם, חסרי בית שגדלו ברחוב והסתכלו עליי בעיניים מבוהלות. הצגתי את עצמי כמאמא כריסטינה, והם, שלא הצליחו לבטא את השם שלי, קראו לי מאמא טינה. מאז 700 אלף ילדים קוראים לי ככה. איך אני יכולה לעזוב אותם או לצאת לחופשה? אני חולמת לנסוע לאנטארקטיקה, אבל המחשבה שעם הכסף שעולה נסיעה כזו אני יכולה לעזור לעוד עשרות ילדים במונגוליה, מוחקת לי את אנטארקטיקה. אני יודעת שלא אוכל ליהנות מחופשה כזאת כשבראש מתרוצצות לי תמונות של ילדים חסרי בית במונגוליה.
"את יודעת שבווייטנאם קוראים לילדי הרחוב bui-doi, שפירושו אבק החיים? מתייחסים אליהם כאל שרצים דוחים. לפעמים, כשנולד ילד עם מום קשה, זורקים אותו לזבל. השליחות שלי היא להזכיר לכולם שגם הילד הכי עזוב בעולם הוא בן אדם ויש לו זכות לישון מוגן, בטוח ואהוב".
השליחות הזאת היא גם דרך להתגבר על הילדות הקשה שלך ועל התינוק שנלקח ממך?
"זה עוזר לרפא את הפצעים. כשאני רואה ילד עזוב או יתום, ברור שאני חושבת על תומאס שלי. אני מאמינה שאם אני יכולה לגרום לילדים לחיות באושר ובטוב, אני תורמת לכך שהעולם יהיה קצת יותר טוב".
לאחר ביקור בנצרת ובירושלים, פגישה עם שמעון פרס ("איש של שלום עם עיניים טובות ואוהבות. מאוד הרשים אותי") ועם שרה נתניהו ("היא סיפרה לי על ילדים פלסטינים שדוקרים ישראלים ואני אמרתי לה שילד הוא ילד וזקוק תמיד לאהבה, של אמא ושל העולם. לקח לה זמן להתחבר אליי"), המשיכה כריסטינה נובל למסע גיוס כספים באנגליה, הולנד ויפן ואחר כך תאושפז לניתוח. "וכשאקום מהמיטה, אחרי שבועיים, שאלוהים יודע איך אעביר בלי לעשות כלום, אטוס לווייטנאם ולמונגוליה. אני כל כך מתגעגעת לילדים שלי".
