חליל הקסם

סיפי היכל התרבות בתל־אביב רעדו בשבוע שעבר, כשאיאן אנדרסון ולהקתו הביאו את סיפורו של חקלאי אנגלי מהמאה ה־18 שהמציא את מכונת הזריעה, וייזכר בהיסטוריה כמי שהעניק את שמו ללהקת הרוק הפרוגרסיבי הבריטית ג'תרו טאל.

אנדרסון שותל את טאל ההיסטורי בעתיד, כשהוא מתמודד עם בעיות הרעב בעולם והתחממות כדור הארץ, תוך שהוא משלב בסיפור את פס הקול של הלהקה המיתולוגית. Heavy Horses, Aqualung, ו־Locomotive Breath בשילוב של חומרים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה מוגשים באנרגיה מטורפת כשאנדרסון מקיף עצמו בחבורת נגנים וירטואוזים על הבמה ועוד זמרים וירטואלים משובחים, שמופיעים על מסך ענק ומגלמים את דמויותיהם של טאל ואשתו. אנדרסון עצמו מופיע גם הוא על המסך בתפקיד המספר.

אבל עם כל הכבוד לסיפור העלילה (שהיה מאוד לא ברור, וחבל שלא חילקו לקהל עלונים בכניסה כדי להבין טוב יותר) – העיניים עברו שוב ושוב מדמויות הענק על המסך ללהקה שניגנה לייב על הבמה. אנדרסון (68) הוא פצצת אנרגיה בלתי נדלית. קופץ, רוקד, מניף זרועות ומנצח על שאר הנגנים באינטנסיביות מעוררת הערצה, תוך שהוא מפליא לנגן בגיטרה, מנדולינה, מפוחית וכמובן חליל. הקול שלו כבר רחוק ממה שהיכרנו בעבר, והוא אפילו חוטא בזיופים פה ושם, אבל הכריזמה שלו מדהימה, וכשהוא מצמיד את השפתיים לחליל, הקסם שב ומתפרץ.

אז גם אם לא החכמנו בכל הנוגע לחייו של טאל ההיסטורי, המופע – כרטרוספקטיבה של הלהקה – עובד. השילוב בין המוזיקה על הבמה והאירועים על המסך היה מושלם הן טכנית והן אמנותית. אם לשפוט על פי שאגות הקהל, והתור של בני 60 פלוס שביקשו לקנות חולצות של הלהקה – טאל החקלאי, כמו שקדי מרק, הוא רק תירוץ.