רותם אילן, מובילת המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, והמחנכת דנה נמרוד

רותם אילן והמחנכת שלה דנה נמרוד כבר נפגשו בעבר. זה קרה אחרי שהמורה קראה כתבה בעיתון על המאבק שניהלה רותם נגד כוונת הממשלה לגרש את ילדי העובדים הזרים, השיגה את הטלפון שלה וביקשה ממנה לבוא ולהרצות לתלמידים. בהמשך גם הוזמנו ילדי המהגרים לחגיגות חנוכה ופורים בבית הספר. "זה ריגש אותי דמעות", נזכרת רותם. "זה לגמרי לא מובן מאליו שמורה שלימדה אותי בעבר תזמין אותי להרצות בבית הספר. אבל זו דנה שהכרתי, תמיד תומכת ומעודדת".

רותם (30), שהקימה את ארגון "ילדים ישראלים" והצליחה בנחישות ובמסירות לעורר מודעות ציבורית לעוול שבגירוש ילדי המהגרים שנולדו וגדלו פה ולא מכירים שום מציאות אחרת, למדה בבית הספר לטבע בתל־אביב. דנה נמרוד הייתה המחנכת שלה בכיתות ז'־ט'. בשבוע שעבר הן נפגשו במשרדי האגודה לזכויות האזרח שם עובדת כיום רותם כאחראית על תחום ההגירה והמעמד. "להיפגש במקום העבודה שלי עם המחנכת שתרמה לעיצוב הזהות שלי, זו בעיניי סגירת מעגל", מתרגשת רותם.

צילום: דנה קופל

"המורה דנה תמיד איפשרה לי להביע את עמדותיי ולנהל את הוויכוחים והמאבקים שלי – והיו לי לא מעט כאלה כבר אז בתור תלמידה", נזכרת רותם בחיוך. "היא תמיד הייתה שם כדי לתת לי את התמיכה וההשראה. גם אם היא לא אמרה את זה במילים, היא הייתה שם בשבילי תמיד, וזה מאוד חשוב לי. עד היום בזכות זה היא ההשראה שלי".

המורה דנה, עוד מעט בת 50, עזבה את מקצוע ההוראה לפני שש שנים לטובת עיצוב פנים, זוכרת גם היא לטובה את התלמידה רותם. "מהרגע הראשון שפגשתי אותה ידעתי שיש בה תכונות של מנהיגות ושזה יוביל אותה רחוק", היא נזכרת. "כך שממש לא התפלאתי כשקראתי עליה ועל פועלה בעיתון באותם ימים. במהלך כל קריירה של הוראה, מורה אוסף את התלמידים שלו ומנסה נחש לאן יגיעו. כמורה, אתה יודע לזהות מי יהיה פוליטיקאי, מי יילך ללמוד רפואה ומי יוביל מחאות חברתיות. רותם היא דוגמה לכך – סימנתי אותה כמי שתגיע רחוק, ואני מאוד גאה בה.

"בכל השנים שלימדתי אותה רותם הייתה פעילה מאוד גם במועצת התלמידים, תמיד דבקה בעקרונות שלה ולא הלכה עם הזרם. גם כשהיו ריבים וויכוחים בכיתה, את הילדה הזו לא ענין כלום – היא המשיכה בשלה והתעקשה להבהיר את העמדות שלה בסבר פנים יפות. זה לא הפריע לה מבחינה חברתית, כי לצד העקשנות שלה היא הייתה ילדה חברותית ומוקפת בחברים. הכי הרשים אותי כשהיא השתתפה מטעם בית הספר בפרויקט יזמות למצטיינים ולקחו אותה להופיע בטלוויזיה. נדהמתי איך ילדה כל כך צעירה, בקושי בת 15, עמדה והסבירה. לדעתי היא נמצאת כיום במקום שהכי מתאים לאישיות, לתכונות וליכולות שלה".

רותם, שבזכות פעילותה הציבורית זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס דרור לשינוי חברתי, ואף נבחרה לאחת מ־50 הנשים המשפיעות במדינה, מלאת הערכה לכל המורים שליוו אותה במערכת החינוך. "אני מוקירה תודה לכל המורים שזכיתי ללמוד במחיצתם", היא מפרגנת. "הוראה זה המקצוע הכי חשוב בעיניי, אבל לצערי יש פער גדול מול ההכרה והתגמול הניתנים למי שעוסק במקצוע הזה. מורים לא מקבלים מאית ממה שמגיעה להם. דנה הייתה חלק משרשרת גדולה של מחנכים שלמדתי אצלם ואני מוקירה להם תודה. אני חייבת תודה ענקית גם לבית הספר לטבע, שעיצב אותי למה שאני היום. הלוואי שלכל הילדים בישראל הייתה אפשרות ללמוד במסגרת לימודית כזו".

עדי לוסטינג ויעל גוראון

עדי אלטשולר, מייסדת "כנפיים של קרמבו", והמחנכת מזל יצחקי

20 שנה לא פגשה עדי אלטשולר את המחנכת שלה מכיתה ב'־ג', מזל יצחקי, אבל את ההשפעה העצומה שהייתה לה עליה היא לא יכולה לשכוח. "המורה מזל נתנה את השראה למי שאני היום", היא אומרת בהתרגשות. "מהרגע שנכנסתי לכיתה שלה היא לימדה אותי לראות כל אדם כעולם ומלואו, ולהעצים גם את אלה שפחות בולטים".

אלטשולר (29) ייסדה בגיל 16 את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", תנועת הנוער הראשונה והיחידה בישראל לצעירים עם צרכים מיוחדים, המונה היום 22 סניפים בכל רחבי הארץ. המורה מזל יצחקי לימדה אותה בבית הספר היסודי "לפיד" בהוד־השרון, שם גדלה.

"עדי הייתה ילדה שקטה ומופנמת", נזכרת מזל (70), כיום כבר פנסיונרית. "היא תמיד רדפה אחרי הצדק ונלחמה למען מי שהיה זקוק. אם מישהו בכיתה היה נעלב או נפגע היא מיד הייתה בוכה גם כן. הרגישות, הלב הרחב וחוש הצדק המפותח שלה בלטו כבר בילדות, וזה בא לידי ביטוי בכך שמורות תמיד חיברו אליה את הילדים החלשים בכיתה".

הפגישה בין השתיים נערכה בסלון ביתה של מזל. תוך כדי התבוננות בתמונות והעלאת זיכרונות, עדי נזכרת: "היה לנו בכיתה ילד עם צרכים מיוחדים ומזל הושיבה אותי לידו כדי שאדאג לו. היא ליוותה את התהליך ועודדה אותי להיות שם בשביל אותו תלמיד ולראות אותו בעיניים שלי. הוא היה ילד מאוד חכם, אבל כל הזמן הילדים בכיתה התעללו בו וירדו עליו. אני זוכרת שלקחתי אחריות להיות לצידו, ומזל הייתה שם תמיד לעודד אותי ולהצליח. זה לימד אותי לראות בנאדם ולהיות רגישה אליו".

"לימדתי הרבה תלמידים, אפילו בר רפאלי למדה אצלי, אבל אל עדי התחברתי מהרגע הראשון", נזכרת גם מזל. "ילדה עם לב זהב ונשמה טובה, רגישה מאוד לסביבתה. אי־אפשר היה שלא לאהוב אותה. תמיד עטפתי את תלמידיי באהבה ובכבוד, ובין כל הערכים שהקניתי להם היו גם סבלנות כלפי האחר וקבלת השונה. ללא ספק, ערכים אלו היו נר ואור בדרכה של עדי".

עדי הנרגשת מחבקת מורתה האהובה. "היא הייתה הראשונה שהאמינה בי וראתה אותי בין כל התלמידים", היא מחייכת, "למרות שלא הייתי מלכת הכיתה, או הילדה הכי מקובלת ואפילו לא הילדה הכי חכמה. היא גרמה לי להאמין בעצמי, ועם זה גדלתי להיות מי שאני היום. בזכותה בסניפים הראשונים של 'כנפיים של קרמבו' ביקשתי מהחונכים לעודד ולהעצים גם את החניכים היותר שקטים, לא רק את 'הכוכבים המידיים'.

"לצד היותה מחנכת קשוחה מזל גם העניקה לי המון תשומת לב וחום שהגן עליי. אחת החוויות שממש עיצבו אותי הייתה העובדה שבסוף כיתה ג' היא בחרה בי להיות השחקנית הראשית בהצגת הסיום. כל כך התרגשתי. אבל הבנות עשו עליי חרם ומזל לימדה אותי להרים את הראש ולהאמין שבחרו בי כי מגיע לי – וזו חוויה שאנצור כל חיי".

"אני מאוד גאה בעדי", מסכמת המורה מזל רגע לפני שהן נפרדות בחיבוק חם. "יישר כוח תלמידה אהובה, המשיכי להקים עוד מפעלי חיים כאלה, כי לזה נועדת וזו שליחותך".

עדי לוסטיג, מובילת המאבק נגד הבנייה בחוף פלמחים, והמורה לאזרחות יעל גוראון

עדי לוסטיג תהיה הראשונה להודות שלא ליקקה דבש בשנות בית הספר. אבל המורה שלה לאזרחות יעל גוראון זכורה לה כמי שסימנה עבורה את האור בקצה המנהרה. "יעל השפיעה עליי יותר מכל מורה אחר", היא מספרת. "היא הייתה האדם היחיד שקיבל אותי כמו שאני והאמין בי. הרגשתי שהיא מעריכה אותי, מקשיבה לי ומדברת איתי בגובה העיניים".

לוסטיג, כמעט בת 26, נולדה ביוהנסבורג ועלתה לישראל בגיל ארבע. לפני שמונה שנים, כשהייתה בקושי בת 17, יצאה למאבק שסחף רבים אחרים נגד הכוונה להקים כפר נופש בחוף פלמחים. על המאבק הזה – שבו ניצחה – זכתה בפרס למצוינות סביבתית. כיום היא מעבירה הרצאות לתלמידים ולאנשי חינוך על אקטיביזם ומאבקים סביבתיים. יעל גוראון הייתה המורה שלה לתרבות ישראל ולאזרחות בכיתה ט' בבית הספר ברנר בגבעת ברנר.

גם עדי ומורתה יעל (42), שכיום היא אחראית על תחום האזרחות במשרד החינוך, לא התראו מאז ימי בית הספר, אבל לדברי עדי "פשוט המשכנו את השיחה מאז. מדהים עד כמה כשיש חיבור אנושי, לא משנה כמה זמן עבר. היה גם נחמד להסתכל על עצמי ולגלות מי הייתי אז דרך העיניים שלה".

"הכרתי את עדי בכיתה ט'", נזכרת יעל, "ולקח קצת זמן עד שמצאתי חן בעיניה ועד שהיא הסכימה לשתף אותי בדברים שהטרידו אותה. אני זוכרת אותה כנערה צעירה ושקטה, עצמאית מאוד, חכמה ובוגרת לגילה. היינו יושבות על הדשא בבית הספר ומדברות על דברים ברומו של עולם, כמו איך מסתדרים במסגרת, למה אפשר לצפות מהחברה שסביבנו, מה זה אומר להתבגר, ואילו הבטחות עומדות לפנינו ועוד.

"אני זוכרת שיחה אחת בינינו שהייתה נוקבת במיוחד. עדי הייתה מאוכזבת ממני ומהזמן היקר שמתבזבז בבית הספר, ושאלה אותי מה הערך של כל הדיונים והרעיונות הגדולים אם אין להם שום ביטוי ממשי בעולם שבחוץ. היא הציעה לי שבמקום לדון בכיתה נצא ונעסוק בתיקון המציאות. צחקתי. לא הבנתי איך בדיוק היא מדמיינת שזה יקרה. כיום אני מבינה שעם השנים עדי גילתה את זה בעצמה.

"כשמתבגרים, עולם בית הספר נשאר תמיד בערפל", מסכמת יעל את המפגש המרגש. "כל אחד זוכר אולי מבוגר אחד או שניים שהיו משמעותיים עבורו. התרגשתי מאוד שעדי בחרה בי, זה כבוד גדול עבורי".