מוכה ירח

כבר די מזמן - מאז סוף שנות ה־80 לדעתי - לא פורסם בשום אתר אינטרנט השאלון המשמעותי מכולם: איזה ג'קסון אתה? כי אני די משוכנע שאני הייתי יוצא ג'נט, הילד שלי היה יוצא ג'רמיין, ונוריאל היה יוצא מייקל. אבל זה רק ניחוש, כמובן, בזמן שבמציאות הנוכחית יש רק ג'קסון פעיל אחד, ואני מדבר על הבחורצ'יק הקנדי הזה, דה וויקנד.

תקשיבו לסינגל האחרון שלו, In the Night (או לקודם, I Can't Feel My Face) תעצמו עיניים ותגידו לי אם כל תיאוריות הקונספירציה לא היו נכונות, ומייקל לא באמת מת אלא עובד כמתדלק בתחנה נידחת בנוואדה ומקליט, בשעות הפנאי, תחת השם הבדוי דה וויקנד. אין דרך אחרת.

הקול קול מייקל. המניירות - התנשפויות, עליות פלצטו חדות, כניסות סינקופיות לתוך הביט, כמעט אפשר לדמיין את אחיזת המפשעה הנלווית - הכל שם. אבל כל זה לא היה עובד בלי המוזיקה עצמה, ודה וויקנד כותב שירים (לא כולם. חלקם) דוברי ג'קסונית ברמת שפת אם. כאלה שאינם נופלים מהחשובים שבשירי המקור בכל הנוגע לפוטנציאל ההתמכרות, להוקים מוזיקליים שיאחזו בגרונך, למהלכים שעשויים להיראות טריוויאליים אבל תצטרכו להיות לא פחות ממלך פופ במשרה מלאה כדי להצליח ליצור.

מדובר בבחור קנדי ממוצא אתיופי בשם אבל מקונן־טספיה - בחירה בהחלט משונה מצד ג'קסון להתגלגל דווקא בו, אבל היי, מייקל מעולם לא היה באמת מובן - שמגיש כרגע את גדולי הלהיטים שג'קסון מעולם לא הספיק לכתוב. יש בזה משהו מפתיע, נפלא וטורד מנוחה בו־זמנית, מכיוון שלא מדובר בניסיון חיקוי מפורש אלא בכישרון גדול בזכות עצמו שאיכשהו התכוונן במדויק על התדר הג'קסוני הישן.

ולהיטיו החורכים של דה וויקנד מזכירים לא רק נשכחות, אלא גם את העובדה שבעצם, מבלי שידענו, התגעגענו לג'קסון. הוא חסר לנו. קל היה לפטור אותו כחטיף לילדים - או לצהובונים - בעודו בחייו, בפרט בשנים האחרונות, אבל הפופ של ג'קסון היה, במיטבו, חסר תחליף, ייחודי ומפוצץ בוויטמינים. וג'קסון גם יצר בתקופה שבה הפופ ככלל היה עדיין הישגי, רלוונטי וניתן לשכלול, בטרם הכל עוקר, סורס והועבר לייצור תוצרים גנריים בשירות מיילי, טיילור, קייטי, ריהאנה, עִצרו אותי אם כבר שמעתם את הבדיחה הזו.

ואז, משום מקום, דה וויקנד. כמו התגלות מחודשת. כמו תחיית הצלוב. אל תניחו לעובדה כי מדובר בגבר שחור לבלבל אתכם רק כי ג'קסון סיים, כזכור, כאישה לבנה; זו לידה מחדש, וכפי שקורה לעיתים (נדירות) בפופ - כישרון ספציפי וייחודי פשוט החליף ידיים. בערך באופן שבו מצליח אנדרה 3000 לכתוב כיום את רוב השירים שפרינס כבר לא, משמש דה וויקנד כבית הגידול העכשווי לכישרונו המובהק של ג'קסון.

טוב לראות אותך שוב, מייקל. אוהבים את החדש שלך.