שלישי 29 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 01.03.2016
    פינג־פונג עם אלונה קמחי
    רז שכניק

    אלונה קמחי, סופרת, בת זוגו של המוזיקאי יזהר אשדות ואמו של עילי בן ה־18. נולדה בשנת 1966 בלבוב, אוקראינה. התייתמה מאביה בגיל 5 ועלתה לישראל עם אמה שנה לאחר מכן. גדלה בקריית־ביאליק. התגייסה לנח"ל. למדה משחק בבית צבי. שיחקה בתיאטרון באר־שבע, תיאטרון החאן, ובסרטים ישראליים וזרים, בהם 'חימו מלך ירושלים' ו'אבא גנוב'. ב־1996 הוציאה את ספרה הראשון 'אני אנסטסיה'. מאז כתבה את הספרים 'סוזנה הבוכיה', 'לילי לה טיגרס', 'מושלמת והמעגל המכושף' ו-'ויקטור ומאשה'. כלת פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם, פרס אקו"ם 'נוצת הזהב' לספר השנה, פרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי, פרס ראש הממשלה ופרס ויצ"ו צרפת. ספריה תורגמו לשלל שפות. בימים אלה עובדת על ספרה השישי העומד לצאת בשנה הבאה.

     

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "אני בת שלוש. אבא ואמא שלי צועדים בשדרה בלבוב ונושאים אותי בסל קניות. הכל מקסים - עצי ערמון, רוח אביב וכו'. הם מאוהבים ומאוד מרוצים מעצמם. כלב גדול, אולי רוטוויילר, ניגש ומביט אל תוך הסל. אני מבועתת ומתחילה לייבב. ההורים שלי חושבים שזה נורא משעשע".

     

    איזו עצה היית נותנת לאלונה בת ה־16?

     

    "להפסיק לחשוב שאהבה רומנטית זה הרגש הנשגב ביותר שישנו, כפי שנכתב בספרות ובשירה הרוסית. הייתי מתאהבת סדרתית כבר מגיל ארבע - אהבה ראשונה וחסרת תקווה לבובת גומי של הקומיקאי הרוסי יורי ניקולין, אחריו באו ילד בהיר שיער ממשפחה אנטישמית בגן הילדים, אבא שלי, שהיה חתיך־על ואף פעם לא היה בבית, ילד עם הפרעות קשב וריכוז שישב לידי בכיתה א' וכך זה המשיך, לעולם לא הדדי, לעולם מלווה בשיברון לב. אז לא. לא אהבה רומנטית חסרת גבולות. יש מערכות יחסים הרבה יותר עמוקות, מעניינות ומספקות. הלאה - לא לעשות דיאטות; להגיד תמיד מה שאת חושבת, לוותר על הפנטזיה שאפשר לגרום לעולם כולו להסכים איתך או לאהוב אותך, לפתח משמעת עצמית חסרת פשרות, לשמור על גבולות ברורים בינך לבין הזולת, לדעת מתי לעמוד על שלך ומתי לוותר, לסמוך על עצמך. בקיצור הייתי יכולה לחפור לה בראש מפה עד להודעה חדשה, אבל ממתי חוכמת חיים של אחרים עושה רושם על אנשים צעירים?"

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "לרוב כשאני מסיימת לכתוב ספר וכשהגברים במשפחה רוחצים כלים ואוכלים ירקות ירוקים. וברצינות, אני מאושרת רוב הזמן כבר די הרבה שנים. זה אולי מופרך ודי טיפשי, לאור הנסיבות, אך זאת האמת. החיים נורא יפים בגלל ולמרות ובכלל".

     

    מה מפחיד אותך?

     

    "אלימות, שנאה, זעם. גם בתוכי וגם מחוצה לי. אחרי שעליתי לארץ חוויתי הרבה אלימות קשה. עד אז גדלתי בצמר גפן. אבי החורג היה אלים. הילדים בשכונה הדפוקה, המקופחת שבה חייתי, היו אלימים. זה מידבק. כמו וירוס של הרפס, זה נשאר לך בדם ותמיד יכול להתפרץ. למדתי לשנוא. למדתי להיות אלימה. זה היה כורח. הישרדות. אבל החוק האבסולוטי הוא שאלימות גוררת עוד אלימות. השפלה גוררת אלימות. זעם. שנאה. אין לכך פתרון. אני יכולה להכיר בעובדות עד מחר, אבל כשזה בא - זה בא. לצערי השליטה שלי הצטמצמה רק על עצמי וגם זה בעירבון מוגבל. מפחידה אותי רוח הכאוס והאבדון שמרחפת מעל המדינה בימים אלה. תחושה עזה של קרע והיעדר תקשורת בין האנשים, ביני ובין העולם. אבל מאידך אני משתדלת לקבל את החיים כמו שהם, לא לפחד מתהפוכות הגורל. וכמובן להיות מודעת לדברים שאני דפוקה בהם ולקחת פיקוד. עד כמה שאפשר".

     

    מה יש לך כרגע בכיס?

     

    "שפתון 'רובי וו' של מאק, שטר של מאה שקל וכדור זאנקס. המוטו שלי - לעולם לא להיתפס לא מוכנה".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

     

    "אינספור דברים כיד הדמיון הטובה על הבריות, אך ברגע זה נזכרת איך קיבלתי מכתב נאצה מאיזה טיפוס דתי, קילל קילל קילל. עד כאן זה די הצחיק אותי. אבל בסוף הוא כתב שהשמנתי ושהגולף השחור שלבשתי באיזו תוכנית טלוויזיה הוא 'מנדטורי' ואז נעלבתי עד עמקי נשמתי".

     

    מתי היית הכי קרובה למוות?

     

    "בלילה גשום כלשהו, אולי 20 שנה אחורה, עלייה לירושלים משער הגיא ואני בגולף כחולה חדשה, נוהגת בסגנון וין דיזל ב'מהיר ועצבני', מוזיקה בקולי קולות, שוברת ימינה ושמאלה בסיבובים החדים, מרגישה על גג העולם. הכביש חלק וכמו שאומר השיר, 'איך זה נגמר בסוף כולם יודעים'. תאונת שרשרת, זוועת עולם. מאז לא נוהגת".

     

    מה הדבר שאת הכי שונאת בעצמך?

     

    "אני משתדלת להימנע משנאה עצמית, זאת אחת הטעויות הפילוסופיות הכי גדולות שישנן, אבל כשאני בכל זאת נופלת בסם, אז זה כבר מקיר לקיר, פנסיון מלא, כולל הכל, כמו סופשבוע במלון באילת".

     

    מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?

     

    "מעיל ג'ינג'י של לאנווין שרכשתי ברגע של אי־שפיות זמנית בפקטורי 54, שככל הנראה אצטרך להמשיך לשלם עליו עד שאפרוש לגמלאות".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "כעיקרון משתדלת לבכות אחת לחודש. לרוב בגלל צער העולם או מתסכול ואי־נחת מעצמי או מהבריות. וכמובן, איך אפשר בלי - מעודף סנטימנטליות ומרחמים עצמיים. בפעם האחרונה בכיתי כשדיוויד בואי מת. חשתי אבל כפי שחשים על אובדן של אדם קרוב מאוד, כשמשהו הולך לאיבוד גם בפועל אך גם בתוכך פנימה. זה בנאלי, אבל מה אפשר לעשות. כבר מזמן הבנתי שאנחנו הרבה פחות ייחודיים וחד־פעמיים ממה שאנחנו נוהגים לחשוב".

     

    אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?

     

    "הייתי שמחה לחזור לכל תקופה מהפכנית בהיסטוריה, עם הרבה אקשן, בתנאי שהצד שלי ינצח, כמובן. יד ימינו של יאיר שטרן או של רובספייר. אך הייתי שמחה גם לחיות באלכסנדריה בין שתי מלחמות העולם, כשהיא הייתה קוסמופוליטית, רוחשת ותוססת, אך גם מסתורית ודקדנטית עם גולים מכל ארץ אפשרית".

     

    מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

     

    "ראשה נכרת, אך היא המשיכה לשבת בנינוחות בכורסה אוחזת בכוס מרטיני בידה האחת ובשושנת מים ארוכת גבעול בשנייה".

     

    ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

     

    "זה תלוי באיזה יום שואלים. יש בקרים שבהם אני מתעוררת ומרגישה שאני צריכה להתנצל גם בפני העציץ במרפסת על כך שאני חיה אבל באוסול אני לא מאמינה בהתנצלות, לא שלי בפני אחרים ולא של אחרים בפניי. מניסיוני אף פעם אין לזה את האפקט הרצוי. מוטב שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו עם עצמו, ייקח אחריות, יתייסר בנחת מרגשות האשם וימצא דרך קצת יותר יצירתית לכפר על הנזק שעשה לזולת. והרי גם לסלוח למישהו זה תהליך פרטי לגמרי בינך לבין עצמך, מהלך ששייך יותר לספרה הרוחנית מאשר הפסיכולוגית ואין לכך קשר אם התנצלו בפניך או לא".

     

    מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

     

    "מטהר אוויר היסטרי בחדר העבודה שלי ששואב את העשן, האבק והמחשבות הרעות ומפיץ ריח של סיגליות, שוקולד וטוסיקים של תינוקות".

     

    מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

     

    "שאני הרבה יותר קשוחה ממה שהם חושבים וגם הרבה יותר פגיעה. לדוגמה - מצד אחד הם הסתירו מפניי את מחלתו הסופנית של אבא שלי, שמא לא אעמוד בכך, ומאידך נתנו לי בראש כשהייתי נושכת את אירוצ'קה הקטנה והמרגיזה על חוף הים באודסה, למרות שממש הגיע לה. בקיצור, לא קלטו את רוחב המנעד שלי".

     

    מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

     

    "מתנצלת על מוטיב האישה והאם, אך הנשיקות הכי טובות היו כשהבן שלי עילי היה בן שנתיים, עדיין לא נגעל מהליפסטיק והיה מדביק לי בוסות על הפה עם פסק זמן מהול ברוק".

     

    מי היה משחק בתפקיד אלונה קמחי בסרט על חייך?

     

    "אשמח לליאו דיקפריו, שיעבוד על הדמות בשיטת סטניסלבסקי, כהרגלו, וכמובן בתנאי שלא ישכח לעשות שעווה ברגליים ושפם. אם הוא עסוק, אלך על חנה לסלאו שהכי מצחיקה אותי ושיש לה את הרגליים הכי יפות".

     

    מה גברים לא מבינים לגבי נשים?

     

    "הם מבינים לא מעט, בטח יותר משהם מוכנים להודות, אבל מה זה עוזר לנו? לא נורא - אם לא מבינים בנועם, לומדים להבין בדרך הקשה".

     

    מה האלבום הראשון שקנית?

     

    "חושבת שמשהו של בוני אם. הייתי משוכנעת שזאת מוזיקה שחורה הכי אותנטית. הייתי מזועזעת כשלימים התברר שכל העניין הוא פרויקט של איזה מפיק גרמני מפוקפק ששר וניגן את כל העסק בעצמו".

     

    האם חווית אי פעם חוויה על־טבעית?

     

    "כשילדתי את בני בניתוח קיסרי, קיבלתי מנה הגונה של פטידין לווריד ובעקבותיה ריחפתי בספירות העליונות, חזיתי בפניה של השכינה, שמעתי את בנות הים שרות והרגשתי תחושת אחדות מוחלטת עם היקום. זה נחשב? אני גם קוראת מצוין בקלפי טארוט ויודעת לערוך סיאנס, אם צריך".

     

    מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

     

    "משהו שברוסיה הסובייטית היה מכונה 'אה לה גארסון' ובפועל נראה כמו תספורת של נערים בימי הביניים, כשהיו מניחים קערה על ראש הקורבן וגוזרים מסביב. בקיצור, מראה קשה לצפייה. מאז שונאת ספרים ותמיד מספרת את עצמי ואת יקיריי, אלה שמסכימים".

     

    מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?

     

    "ברגעי אמת אני מעדיפה סביח ופיתה עם נוטלה, והולכת עליהם הארד קור".

     

    מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

     

    "מלהסתובב בנעלי עקב גם כשאני בבית. חוששת שהילד יפתח חרדת נטישה כי הוא כל הזמן שואל לאן אני הולכת".

     

    את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך? 

     

    "אני חושבת שאת אוסקר ויילד ואת טרומן קאפוטה. היינו רובצים במיטה ענקית, עם בגדים ונעליים, אוכלים בונבונים של גודייבה, מעשנים סיגריות עם פילטר מוזהב, מעלעלים בז'ורנלים אופנתיים ומרכלים".

     

    מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

     

    "שהבן שלי נמצא בפסגת היופי השמיימי, הפלאי והמופלא שלו ולא נותן לי לצלם אותו, מן הסתם בגלל שחושש שלא אתאפק ואעלה לפייסוש. אבל כול כאלב ביג'י יומו, והמצלמה של האייפון תמיד בהיכון".

     

    באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?

     

    "'פלאי' ,'שמיימי' ו'מופלא', ובגדול בכל שמות התואר. הרגל גרוע בשביל סופרת. ואולי בעצם לא כל כך. לכי תדעי".

     

    מה הבדיחה הכי גרועה שסיפרת בפומבי?

     

    "בוא נאמר שחוש ההומור הייחודי שלי הובן שלא כראוי יותר מפעם, אך אני מתנחמת בדבריו של סקוט פיצג'רלד, שפותח את 'גטסבי הגדול' בהמלצה לעולם לא לשכוח שלא כולם ניחנו ביתרונות שלך".

     

    מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

     

    "שהצלחתי להרגיל את הסביבה שלי לכך שאני לעולם, אך לעולם לא עונה לטלפון".

     

    מה הריח האהוב עלייך?

     

    "ריח השיער של הבן שלי כשהוא קם בבוקר ובא להתחבק. וגם ריח של ערק מהול בעשן של סיגריות ובושם 'דיוריסימו', אם כי בגלל העישון חוש הריח שלי נדפק לגמרי, כך שאפשר להחליף את הערק בדיאט קולה ואת הבושם באקונומיקה וכנראה שלא ממש אחוש בהבדל. אני די נהנית מזה - כמה רגישות למציאות הגשמית כבר אפשר לשאת".

     

    מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

    "כשהלכתי ברחוב, עוטה מכנסיים ירוקים, ז'קט וינטג' צהוב של ורסצ'ה ונעלי פלטפורמה, מרגישה מהממת וכו', וראיתי את הבן שלי עומד בפינת הרחוב עם חברים. אצתי רצתי אליו בשמחה והוא הביט בי ואמר, 'מצטער, נגמר לי הכסף הקטן'. כמו כן עם השנים הולכת ונשחקת לי היכולת לזהות פנים של אנשים וקורה שאני בוהה בטמטום חושים במישהו שמאיר לי פנים ברחוב ועושה מאמצי־על להיזכר מאיפה אנחנו מכירים, ובסוף מסתבר שזה בן זוגי, כפרה עליו". 

     

    מה מדאיג אותך לפני השינה?

     

    "שהריסים שלי ינשרו בגלל שהתעצלתי להוריד את המסקרה".

     

    מה הגילטי פלז'ר שלך?

     

    "לקנות נעליים שאני לא צריכה ב'אסוס' בארבע לפנות בוקר".

     

    מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

     

    "משפטים של חוכמת חיים ביידיש בשביל לבלבל את המוח למוישה, חבר שלי מהפייסבוק, כי הוא תלמיד ישיבה לשעבר ויש לו סופט ספוט ליידישקייט וכך גם לי".

     

    באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?

     

    "בריאליטי שבו המשתתפים מתחרים מי יוכל לרבוץ פרקדן על הספה ולבהות בתקרה למשך הזמן הארוך ביותר. הניצחון שלי היה מובטח והייתי נבחרת לפרזנטורית הראשית של חברות מזרונים ומכוני פיזיותרפיה במזרח התיכון כולו".

     

    ריהאנה או ביונסה?

     

    "התלבטות קשה - ריהאנה יותר גבוהה וביונסה יותר יפה. אפשר ללכת על מנאז' אה טרואה?"

     

     ולו היית קמה כביונסה בבוקר, מה היית עושה?

     

    "פוצחת בשיר ובריקוד ומבקשת פוט מסאז' מג'יי־זי כמובן".

     

    איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

     

    "שום שיר. רק בכי תמרורים של נשים וילדים, ציוץ דרורים ורחש עלוות האקליפטוסים".

     


    פרסום ראשון: 01.03.16 , 15:06