"כשהייתי בכיתה ז' נסעתי עם אבא שלי להופעה של משינה בקיסריה", נזכר נועם בנאי. עד כאן לא דרמה. הרבה ילדים נסעו עם האבות שלהם להופעה של משינה. אולם לא בהרבה מקרים האבא היה מאיר בנאי ועל משינה ניצח בן הדוד יובל. "ליד הארובות של חדרה שאלתי אותו, 'אבא, אם נגיד מישהו במשפחה לא רוצה להיות זמר, מה קורה איתו?' הוא פתח את החלון, הצביע על הארובות ואמר לי, 'אתה רואה שם למעלה? אנחנו משאירים אותו שם'".
די באנקדוטה הנחמדה הזו כדי להבין שכמו לחברים אחרים במשפחה הראשונה של התרבות הישראלית, גם לנועם הכיוון היה ברור. ממתי? "מהרגע שהתחלתי לדבר בערך", הוא עונה. "מנגן על הגיטרה, מחרטט על הפסנתר, אוהב מוזיקה בצורה יוצאת דופן. לא באמת הייתה התלבטות. קצת מוזר לי בכלל לדמיין התלבטות. מגיל שלוש הייתי נרדם עם פינק פלויד, ג'נסיס, ניל יאנג וביטלס. זו הייתה קלטת הלילה טוב שאבא הכין לי. לי לא היו קלטות דץ ודצה. מצד שני, כשאבא היה חוזר מהופעות, הוא היה מחביא את הגיטרה בארון שלא אדע שהוא זמר, שזה לא יהיה לי בראש כאופציה לגיטימית. אבל כשראיתי אותו על הבמה, חשבתי רק על זה שאני רוצה גם להיות שם, ככה. כשמשינה חזרו אהבתי ללכת מאחורי הקלעים, יושבים, אוכלים שותים. אחרי הופעה יש לאנשים האלה אדרנלין, אנרגיה מטורפת, משהו זורח סביבם. וזה עושה לך חשק. יום אחד הם עשו הופעה בתל־אביב על איזה גג. הגענו למקום אחרי הלימודים וקלטנו שמלמטה לא רואים כלום. ממול היה עוד בניין עם שלט וי־איי־פי. היה לי ברור שבסוף אני אדבר עם יובל ואעלה לוי־איי־פי, וחברים שלי אומרים, 'נו תצלצל אליו', אבל לא התקשרתי. ישבנו שם וחיכינו ארבע שעות עד שיגיעו. יובל ירד מהוואן, ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'בחייאת, רוצים לראות את ההופעה, נשמח להיות על הבניין'. הוא סידר אותנו ועלינו. בערך כמו כולם במשפחה הזו: אוכלים חצץ ונהיים וי־איי־פי".
אז מה שמים לכם שם במים? איך אתה מסביר את זה?
"זה מאוד פשוט - סבא וסבתא של אבא שלי הם בני דודים, זה הכל. זה יכול או לגרום לתסמונות בעייתיות, או כנראה לפרץ יצירתיות בנישה מסוימת. הם גרו בשוק, היו מספרים סיפורים, בסטיונרים במחנה יהודה שמכרו ירקות. אין פה הרבה בחירה, אני מרגיש ככה ולדעתי רוב המשפחה מרגישים ככה. יש לזה הסברים מאוד רציונליים, אתה גדל בסביבה שכולם סביבך מוזיקאים, אתה רואה את ההורים והדודים שלך על במות כל היום, מן הסתם תרצה גם".
רק לפני שנה, בגיל 23 ואחרי שחיפש את עצמו, בנאי הבין שהוא באמת רוצה. "הייתי בטיול במזרח, חזרתי חודשיים קודם כי הראש שלי כל הזמן חשב על להתחיל עם זה כבר. חתמתי חוזה עם אן־אם־סי, התחלתי להקליט, לעבוד עם מפיק, חזרות להופעות, הכל קורה. ופתאום התחילו לי כאבים בשתי הידיים. יכולתי לנגן, אבל זה היה מלווה בהרבה כאב בדיוק בנקודות הקריטיות לי בתור מוזיקאי. הלכתי למיליון בדיקות של עצבים, שרירים, דלקות. לא מצאו שום דבר".
נשמע שלא היית צריך רופא אלא פסיכולוג.
"מבחינת הרופאים באמת לא היה כלום, אבל אני מאוד מאמין בקשר של גוף ונפש והכאבים נשארו. הגעתי למסקנה שאני צריך טיפול הומאופתי. המטפל אמר שהגוף תוקף אותך בדיוק במקום שאתה צריך אותו. זה בא מפחדים. הגוף אומר, 'רגע, תחשוב עוד פעם אם אתה רוצה באמת את המקצוע הזה'".
קיבלת אפשרות לרדת מהעץ שעליו נולדת. להגיד לסביבה, "אני רוצה להיות מוזיקאי אבל הגוף לא מאפשר לי".
"אבל זו לא הסביבה. אף אחד במשפחה לא מחנך אותך להיות זמר. להפך, מסבירים לך שאם יש אופציה אחרת אז אל תתקרב. אומרים לך כמה המקצוע הזה קשה ולא יציב גם אם אתה מוזיקאי מצליח, אביתר בנאי או משינה - היום קיסריה ומחר יכול להיות שלא יהיה לך קהל. להיכנס למקצוע הזה זה מלחיץ וברקע יש לך את כל משפחת בנאי על הגב, ואתה בן 24. היום אני מבין שהכאב בידיים זה נטו פסיכולוגי, אני יודע שלפני הופעה יכאבו לי הידיים, ואני יודע לדבר על זה עם עצמי. ואז אני רגוע, ואז הן לא כואבות.
"יש הרבה צדדים חיובים במשפחת בנאי, הוא ממשיך. "הצד הפחות חיובי זה שכשאתה יוצא החוצה, יש צל של עץ ענק. אתה גדל ורואה אותם - מפלצות כאלה באור - ואתה קצת בצל".
* * *
עכשיו הוא יוצא מהצל. רזה, נאה, חמוד ואיך לא - כישרוני. אלבום הבכורה שלו ייצא בעוד כמה חודשים. בינתיים הוציא שני סינגלים, 'עץ אלון' ו'קטנים' שהתקבלו באהדה, אבל לא ברעש גדול. "ציפיתי ליותר", הוא אומר. "הזהירו אותי שסינגל ראשון של בנאי חדש יושמע ומשם ההמשך יהיה יותר בעייתי. אבל 'עץ אלון' לא התפוצץ וזה היה מפתיע, מבאס בגלל שאתה עובד נורא קשה על משהו שאתה חושב שהוא טוב, אבל גם משמח: זה אומר שהדברים ילכו לאט. ולי תמיד אמרו שלאט זה טוב".
אז בינתיים הוא מופיע לא מעט. כשעלה לבמה בשבוע שעבר בהופעה במועדון בתל־אביב, הפגין מנעד קולי שנע בין מאיר לאביתר. עבור זמרים אחרים זו יכולה להיות מחמאה, אבל עבור נועם, הדמיון הזה הוא סימן גבול שממנו צריך להתרחק. המשימה שלו ברורה: להיות חלק מהעץ הגדול, אבל לפתח שורשים משלו.
זה לא היה פשוט. "התחלתי לשיר בטקסים של החטיבה. באים אליך בגלל שאתה הבן של מאיר בנאי ואומרים, 'אז אולי תשיר איזה שיר?' ואני לא יודע לשיר אבל מנסה וכנראה מתוך פחד מחקה את אביתר. לא שר דומה, אלא ממש מאמץ את הגוון שלו, אפילו בלסת, פותח את הפה בצורה אביתרית כזו. ואז אני גם מתחיל לכתוב את השירים שלי, בעיקר על פסנתר, וגם הם מקבלים צורה אביתרית".
הוא עוצר כדי להדגים, מתיישב ליד הפסנתר, מנגן ושר את שירי גיל הנעורים שכתב. הוא לא הגזים: זה בדיוק אביתר. "לא מתוך מחשבה מודעת שאני רוצה לעשות משהו שמזכיר", הוא אומר. "אבל הרגשתי שאני נמצא באזורים האלה".
והבנת את זה?
"לא לגמרי. אבא מדי פעם העיר לי על זה, 'שים לב, אתה נשמע קצת כמו הדוד אביתר'".
לא ההערה הכי גרועה שילד בן 15 יכול לקבל.
"אבל הבנתי שיש איזו רגישות לזה, שאנחנו כולנו באותו מקצוע ורוצים כל אחד להיות הוא עצמו. בסופו של דבר אתה במקצוע מאוד אותנטי וצריך לחשוף את הרגשות שלך, אז לטובתך כדאי לך למצוא את המקום שלך. הייתי צריך להתקרב לאזור של אביתר בשביל למצוא את עצמי. אמנים אחרים בכל מיני ריאליטי לא עושים את הבירור הזה של מי אני בתור אמן. זה משהו שהייתי חייב להתנער ממנו. היום אני מרגיש בטוח בפינה שלי".
אבל ההשוואה לא תיעצר באמנות אלא גם במידת ההצלחה. יש בני משפחה מהדור הצעיר שהצליחו פחות מדור ההורים והסבים.
"לדור שלנו יותר קשה מלדור הקודם. היום יש אינפלציה של אמנים בגלל הנגישות לעשיית מוזיקה. אתה רואה סביבך אנשים שמוציאים להיט אחד וזהו, והם הצלחה מסחררת. המניה־דיפרסיה הזו של הצלחה או כישלון פחות קשורה למשפחה. התקופה השתנתה, אביתר הקליט אלבום ראשון שהוא מאסטרפיס. היום אין משמעות לדבר שנקרא אלבום. אני לומד הרבה מהקריירה של המשפחה ומתייעץ ומסתכל, אבל בשביל להיות בנאי ב־2016 אתה צריך להמציא את כל הסיפור מחדש".
* * *
את שנותיו הראשונות העביר בנאי במושב טל שחר, ליד צומת לטרון. אמו ענת היא מעצבת פנים ותרפיסטית באמנות. אחותו נוגה, בת 21, השתחררה לאחרונה מהצבא. עד גיל שבע הוא זוכר ילדות מאושרת. "אבא חוזר מהעבודה ואמא באה לדלת והם מתחבקים, ואני ואחותי ביניהם. בית שמח, אבא ואני משחקים הרבה כדורגל".
בכיתה ג' הוריו התגרשו והאידיליה יצאה לחופשה. "לא הרגשנו שזה בא, לא הייתה מלחמת עולם לפני כן. הרגע שהודיעו לנו היה טראומטי. בכיתי בהיסטריה. זה היה בתקופה ש'פספוסים' הייתה להיט ואמרתי להם, 'יאללה, איפה המצלמות. הייתי בטוח שייצא יגאל שילון. לא יצא. הושיבו אותנו בסלון, נתנו את הכינורות הרגילים, בטח יש את הנאום הזה בגוגל. אחותי ואני הלכנו לחדר ואמרתי לה, 'למה את לא בוכה?' היא אמרה, 'אני לא מבינה, אני ילדה'. אבא עבר למושב גנות, היה לו שם סטודיו, וזה היה מוזר ללכת לבית אחר שהוא של אבא. מצד שני ראיתי אותו לא מעט וגם יש זמן איכות פתאום. הבילוי המשותף עם אבא היה ללכת לווידיאומט, מביאים שני קילו סרטים, לילדים ובשבילו. טרנטינו לא היה רואה סרטים כמוהו באותה תקופה. הוא היה רואה ומפצח גרעינים כל הלילה ולא הייתי מצליח להירדם מהרעש של הגרעינים".
הייחוס המשפחתי הורגש בבית הספר?
"ביסודי לקחו את הכיתה שלנו לערוץ הילדים להיות קהל בתוכנית של עודד מנשה. הייתה שם ילדה שלא קשורה ופינה שמתקשרים לאמן מפורסם שהילד אוהב והאמן מאחל לו מזל טוב. ואז עודד מתקשר ואומר, 'שלום לאורנה בנאי', וכל הכיתה ישר צועקת, 'היי, זו דודה של נועם! זו דודה של נועם' ובשנייה כל המצלמות עליי, והתחילה שיחה ביני לבין אורנה, 'היי, מה קורה? מה עשית היום?'"
בכיתה ו' עברו לתל־אביב, אבל את בר־המצווה חגג בחצר של אביו במושב. וזה היה בדיוק כמו שאתם מדמיינים. "פעם בכמה שנים זה קורה, הפנטזיה על הבנאים. האחים של אבא - אורנה ואביתר, ואפרת שהיא מורה לריקוד ומחול, וגם כל השאר - יוסי וגברי, חיים ואהוד ויובל. כל השבט. באותה תקופה הייתי כותב יצירות לפסנתר, פרוגרסיב, ובחרתי לנגן להם את זה. העמדנו פסנתר בחצר, עשיתי עם אבא שני שירים שלו כשאני מנגן ואחרי זה ניגנתי לבד. פחות בר־מצווה, יותר רסיטל".
ובקהל המבקרים האולטימטיביים.
"כן, בודק חומרים על יוסי ואהוד וכל השאר. רעדתי מהתרגשות. זה אמנם המשפחה ואהוד זה בן דוד של אבא, אבל זה פאקינג אהוד בנאי".
ומה הם אמרו?
"שאלו איפה הבורקס".
די.
"אבל עד היום, כל פעם שאני מדבר עם יובל הוא אומר לי, 'אני לא אשכח את הבר־מצווה שלך, כבר אז ידעתי שאתה גאון'. יובל הוא בן דוד של אבא ומהבני דודים אני בקשר הכי טוב איתו".
מה זה אומר?
"מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון. הוא טיפוס־טיפוס, עם שפה וניואנסים. לא ראיתי אף אחד שמזכיר אותו. לפני שנכנסתי לעסק דיברנו כמה פעמים, על זה שאני לא יודע כמה לשחרר לאנשים מסביבי. גם עם אביתר הייתה לי את השיחה הזו. שניהם אמרו, 'תרפה'. השורה התחתונה במשפחה היא הכי לא סקסית - לא מדברים על כישלונות, הצלחות ואסטרטגיות. אומרים לך, פשוט תעשה הכי טוב את מה שאתה יודע לעשות. כשהתייעצתי עם אביתר הוא אמר לי, 'אתה מוצא כמה חברים שמנגנים, מתחילים לנגן, נכנסים לאולפן ושולחים לרדיו'. הכי תמים שיש. אביתר גם אמר לי שאני צריך ללמוד להסתדר לבד. זה היה אחרי שביקשתי ממנו שיזרוק מילה לרחל הוכמן, ה־מורה לפיתוח קול, שאמרה שאין לה מקום בשבילי. הוא אמר לי, 'תהיה גבר, בלי טובות וקיצורים'. ניג'סתי ובסוף היא קיבלה אותי".
קצת לפני שהגיע למצוות חל מאורע מכונן אחר בחייו, כשאביו החל בתהליך החזרה בתשובה. "בשבילי זה היה שוק", הוא משחזר. "הוא אמר לי שהוא מתחיל לחבוש כיפה ובכיתי בכי תמרורים".
למה בעצם?
"מזה שאבא עובר שינוי, כמו הגירושים. העולם שלך משתנה".
מה השתנה, ואיך זה השפיע עליך?
"התפיסה שלו לחיים נהייתה אחרת. נכנס פן של רוחניות ואמונה. במקום שנלך לסרט ואז סושי, הוא לא יכול לראות את הסרט כי זה לא צנוע ולא לאכול את הסושי כי הוא לא כשר. פתאום אין טלוויזיה בבית והוא שומר שבת, אז לא לדבר בטלפון לידו בשבת. ולא מוזיקה. קשה לילד לעכל.
"אבל אז, לאט־לאט, רציתי להקשיב ולהבין מה אבא עושה, מה זה אומר להיות דתי. אז בשבתות הוא היה מקריא לי דברים יפים, טקסטים של רבי נחמן. התחלתי להתעניין ועברתי תהליך פנימי וניסיתי לברר את הנקודה הזו - גם בעניין אמונה במשהו גדול ממך, באלוהים, גם בעניין החיבור למסורת וגם לעבוד את אותו כוח גדול. נכנס בי איזה משהו. אבל אבא שלי עדיין שר הכל ועדיין כותב טקסטים חילוניים. בדרך היה לו גם אלבום פיוטים אבל זה לא שזה מה שהוא עושה. חוץ מזה שהוא לא מופיע בשישי, לא מרגיש הבדל גדול".
גם אהוד, גם אביתר, גם הוא, כולם מצאו תשובה בדת אחרי הצלחה פנומנלית. עכשיו, כשאתה נכנס לעסק, אתה חושב על זה?
"כשאתה נכנס לעולם הזה ומצליח בסדר גודל כזה אתה יכול או לגמרי לאבד את עצמך ואת האמת שלך או להפך, לשמור עליה ולפחד מלאבד את עצמך. החיפוש שלהם הוביל אותם לדת. אם זה יוביל אותי גם לשם? לא יודע. גם הצלחה גדולה וגם כישלון גדול הם דברים שקשה להתמודד איתם. ההצלחה הענקית של אבא שלי הייתה לפני שנולדתי, לא ראיתי את זה קורה. דיברנו על זה, הוא בן אדם שמאוד אוהב את הפרטיות שלו והוא איבד אותה בבת אחת. זה לא היה לו מגניב.
"אצלנו כולם רגישים וכולם עוברים טלטלה", הוא ממשיך. "אז אבא קצת שתה לפעמים, אביתר היה חולה לפני הופעות ואני עם הכאבים בידיים, כל אחד עם הסימפטום שלו. אבל בפרופורציה, ברגע שמשתפשפים מצליחים להבין איך להתמודד נפשית, אחרת היו מתפרקים מזמן".
גברי לא ראה בעין יפה את התנועה לכיוון הדת. בראיון מ־2011 הוא כינה את אביתר "פנאט".
"תראה, בסוף זו משפחה פרסית מזרחית ונשאר בה הרבה מפעם כמו הכבוד לדור המבוגר. אם גברי יבוא וייתן את דעתו אז ספק אם מישהו מדור צעיר יותר יעמוד מול זה ויתעמת איתו. אביתר חזר בתשובה בבת אחת, בסימן של למחוק את העבר ואת מה שהיה ולעשות תשובה, מהפחד שלו לא להתבלבל ולהסתכל אחורה בטעות. בגלל זה זה יכול להתפרש כקיצוני וכפנאטי. דווקא היום אביתר הרבה יותר מעז להביט באביתר של פעם בפרצוף. בהתחלה הוא לא היה שר שירים מסוימים, כמו 'מתי נתנשק' ו'תיאטרון רוסי', היום הוא כבר שר. אצל אבא שלי זה לקח יותר זמן והוא גם חזר בגיל מבוגר יותר. הקשר בין אבא ואביתר טוב, עוד יותר מאי פעם. ממש חברים טובים. גם מבחינה דתית הם באותו זרם, אפילו למדו בהתחלה עם אותו רב. יצא לי ללמוד איתם כמה פעמים והיה תענוג.
"גם עם אורנה הקשר מעולה", הוא אומר בקשר לדודה. "הם גדלו באורח חיים מסורתי־חילוני וזה יהיה צבוע לא לקבל את היציאה שלה מהארון. זו אחות שלהם ולא היה איזה אישיו. כמו שאבא שלי מייחל שאני אהיה אדם דתי ולא כופה את זה חלילה - ככה הם מתייחסים לאחות שלהם. הם נפגשים המון ומקבלים הכל באהבה".
מה ההבדלים ביניכם?
"אני אדם מאוד מחושב, יותר ארצי מאבא שלי. לא רק בקטע של רוחניות ודת. אין בו טיפת חומר, מניפולציה או חשיבה של 'אני אעשה ככה וזה יביא אותי לשם'. אני פחות כזה והוא דווקא מאוד מעריך אותי על זה ואומר לי, 'חבל שלי אין את התכונות האלה'. נכון, בסוף זה אמנות, אבל יש עוד חלקים של לשווק את עצמך ולהתראיין. אבא פחות אוהב את הפן הזה של המקצוע. 'גשם' ו'וביניהם' היו אלבומים שהרעידו את המדינה. בשנים האחרונות הוא מופיע ועובד, אבל לא מוציא דיסק".
למה לא הוציא?
"אני באמת לא יודע".
אתה לא נטרף מזה?
"כנראה שלא מספיק. מאז ומעולם, כל פעם שאבא עולה על הבמה אני בחרדה, הלב על 300 קמ"ש כי זה אבא שלך, רק שיהיה בסדר ושהאולם יהיה מספיק מלא, אבל אני מעדיף לא להתערב יותר מדי בקריירה שלו, זה עניינו. עכשיו, כשאני במקצוע ומבין את החשיבות של להוציא אלבום כל כמה שנים, זה נראה לי חבל מאוד. ב־2001 יצא האלבום המקורי האחרון שלו. לא להוציא אלבום מקורי 15 שנה, זה לא נתפס. כואב לי על זה. החומרים שלו מתפספסים והוא כותב יצירות מופת. הוא משמיע ואני אומר, 'יופי, תוציא את זה', והוא אומר, 'עובדים, לאט־לאט'. הערכה בעיניו זה משהו נלווה, זה לא מעסיק אותו. אני לא חושב ככה. לא יודע מה עובר לו בראש. מצד שני, לא ראיתי את אבא נלחץ בקטע של כסף, הוא אדם מאוד לארג'. יש לו מספיק עוגנים ששתל במהלך הקריירה שמייצבים אותו".
מה הוא אומר עליך? על השירים שלך?
"בפעם הראשונה ששלחתי לו מייל עם חומרים מופקים כססתי ציפורניים. זה היה מאוד מלחיץ. אתה חייב את האישור שלו, גם כמוזיקאי שאתה מעריך. וכשעבדנו על הסינגלים בכל שלב תמיד הייתי משמיע לו. זה מגניב לקבל פידבק ממאיר בנאי, אבל אני לא הולך שבי אחרי זה. יש לי מספיק דוגמאות לדברים שהוא אמר ובסוף לא קרו. לפעמים הוא חושב שלא שומעים פה את התופים מספיק ואמא שלי חושבת שהשירה פה לא מספיק חזקה".
למי אתה מקשיב יותר?
"לעצמי".
* * *
בצבא ניסה להתקבל ללהקה צבאית, אבל כשל באודישן. הבוחן, אגב, היה עידן רייכל. במקום זאת שירת כלוחם בסיירת מובחרת שהוציאה מתוכה יותר מנהיגים מזמרים ישראלים. "הייתי בצפון, בדרום, בעזה, בשטחים. בדיעבד אני מסתכל על כל הנושא של צבא במדינה וזה נראה לי קצת הזוי ומקולקל. ברור לי שזה הכרחי וזאת המציאות שלנו אבל המציאות הזו טיפה מעוותת. כל ילד בן 18 שמסיים תיכון צריך ללכת וללבוש מדים או להקריב את חייו. ילד בן 18 שמתעסק בנשק כל היום זה משהו מאוד ביזארי. בתור חייל כל מה שמעניין אותך זה לשרת את המדינה ולשמור על החברים, אתה פחות מתעסק בסוגיות הפוליטיות. ואז אתה טס לטיול ורואה את הלוחמים מפריזים עם הסמים, שוכבים על מדרגות של גסטהאוס וממלמלים. היו איזה שמונה־תשעה חבר'ה, בגסטהאוס במנאלי, שלקחו מעין סוויטה בקומה העליונה ושבועיים לא יצאו ממנה. דפקו באנגים ושמעו טראנסים. נסעו עד להודו ולא פתחו את החלון לראות מה קורה בחוץ. חיילים משוחררים שאומרים, 'אני רוצה לעשות מהמוח שלי חביתה', להידפק בשביל להידפק".
ואתה?
"הדבר הכי קיצוני שהיה לי זה שיום אחד הגעתי למסעדה עם חבר ושתינו באנג לאסי, שזה משקה שיש בפנים גראס. חשבתי שהכל סבבה, אני יורד במדרגות ואומר לחבר שלי, 'אחי אני לא רואה כלום'. הוא נעמד מולי ושאל, 'אתה לא רואה אותי?' ואני אומר לו, 'כלום'. ראיתי שחור, ואני בטוח שאני לא הולך לחזור לראות, שהתעוורתי, וככה נראים חיים של עיוור. זה לא היה הבזק, אלא דקות מאוד ארוכות ואתה בטוח שאיבדת את הראייה ובא לך למות. תחושה מזעזעת. ברגע שראיתי שוב זה היה מדהים, כאילו לקבל את החיים במתנה".
השירים הטריים שלו נכתבו בטיול או בעקבותיו. הטוב ביותר בעיניי נקרא 'טיול אחרי צבא' והוא טרם יצא רשמית, אבל ניתן למצוא אותו ביוטיוב והוא מעין פסקול דורי: "ושנה אחרי שחזרנו/ מטיול שאחרי הצבא/ מה נשאר מנופי הימלאיה/ מה נשכח מנופי יהודה ושומרון/ צליל סיטאר מהרי דרמסלה/ או צליל צבע אדום בדרום/ ריח גשם אחרי המונסון/ או ריח נשק אחרי ירייה/ כשתגדל לא יהיו מלחמות/ ובכל זאת חסכנו בצד/ שתוכל קצת למחוק את הראש/ בטיול שאחרי הצבא".
אתה לא מפחד להגיד או לשיר טקסטים מעוררי מחלוקת? היום אמנים חושבים פעמיים אם לומר דברים בקול רם.
"אני לא מפחד. יש לי את הזכות להגיד את זה, כי אני עשיתי את זה".
גם אנשים ב'שוברים שתיקה' עשו את זה. יש שם מאות לוחמים שהוקעו כשתולים.
"מזעזע שזה המצב. מרגיש שזה הולך לכיוון של דיקטטורה, משטר שאתה לא יכול להגיד את הדעה שלך כל עוד היא לא מתאימה לשרים ולחברי כנסת".
זה המקום להזכיר שגם את אורנה ניסו להשתיק ב'צוק איתן'.
"נכון, זה בדיוק זה. היום אתה פולט פיפס ומאבד קמפיין. יש מיתוס כזה, שמשפחת בנאי היא סמל ישראלי, ואולי בגלל זה קצת קשה לקבל מהם אמירות פוליטיות. אבל אני לא יודע כמה זה באמת העם. מי שמכתיב את זה אלה המירי־רגבים למיניהם. זה מאוד כואב לי. אמנות זה אלף־בית של חופש הביטוי, ומה שרגב עושה זה לקצץ את הכנפיים לאמנות ולחופש הביטוי. אני לא יכול להביע את הדעה שלי בלי לפחד מהשלטון? לא נשמע לי הגיוני שב־2016 במדינה מתוקנת קורה דבר כזה. או ביבי ו'הערבים נוהרים לקלפיות' - אני חושב שהרבה ישראלים מאוד לא מפחדים מהערבים. ראיתי הרבה תושבי שדרות שבאו לכל העצרות של V15 בבחירות האחרונות והייתי הולך לחלקן. הם באו לנאום ודיברו על זה שביבי משלה אותנו, כמו שבנט משכתב את ההיסטוריה. ביבי עושה את אותו הדבר בפוליטיקה".
לפני כחצי שנה חזר בנאי להודו, הפעם בתור מוזיקאי במשרה מלאה. לפני כן התייעץ עם דוד אביתר, שביקור שלו שם הסתיים באלבום 'שיר טיול', בו פרק את המשבר שבא אחרי הצלחת אלבומו הראשון. "שאלתי אותו מבחינה פרקטית, איך זה מתנהל שם, שיאשר לי שהרעיון של להופיע שם ריאלי. הוא אמר לי שברור, שהייתה לו הופעה מדהימה שם.
"לא מזמן דיברנו על הודו, סתם על הודו", הוא נזכר. "שנינו חושבים שזה מקום עם משהו אנרגטי לא מוסבר שמושך אליו תמיד בחזרה. יש המון השראה במקום הזה, מה שאולי התערבב באלבום שלו. אני זוכר שכשהוא חזר הוא הביא לי בובה על חוט, עם לבוש מסורתי הודי, הכי מלחיץ. עד לא מזמן היא הייתה תלויה לי על החלון".
מה קרה לה?
"עברתי דירה".
* * *
כיום בנאי מתגורר בדירת שני חדרים במרכז תל־אביב עם חברתו יעלי, בת גילו וסטודנטית לחינוך. "יש סיכוי שבגלל הגירושים האלה אני אדם נורא זוגי. מגיל 16 אני במערכות יחסים ארוכות. כשאני רווק תמיד הייתי משקר לעצמי. זה רחוק ממני ועושה לי לא טוב. היו תקופות שהתהוללתי, אבל לא אהבתי את זה. בזבוז אנרגיה אטומי. כל ערב מחדש, לחפש, הפסטיבל מסביב הצריך ממני כוחות נפשיים שאין לי".
את האנרגיות הוא מקדיש להתנהלות מחושבת להפליא. "לפני שחתמתי חוזה, עורכת הדין אמרה לי שהיא בחיים לא ראתה אמן שכל כך חשוב לו להבין כל משפט ופסקה בחוזה", הוא אומר. ואכן, בנאי מבין בדיוק באיזה ביזנס הוא נמצא וגם במהלך הראיון הוא מבקש לדעת איך הולך ושואל אם אני שבע רצון מהתשובות. הוא אפילו מקדים תרופה למכה מבחינה נפשית. "חשבתי שאולי כדאי שאהיה עכשיו באיזה טיפול פסיכולוגי כי אני מתחיל קריירה ויש הרבה לחצים, זה צעד טוב".
אתה באמת חושב על הכל, הא?
"לגמרי. גם אחרי שעישנתי ג'וינטים הרגשתי שיום אחר כך אני קם לאט. הבנתי שאני רוצה להמעיט בעישון אז הגדרתי לעצמי לעשן רק בראשון־שני־שלישי, וזה כל פעם הולך וקטן. עכשיו אני במצב של לעשן פעם בשבוע ומותר לי שזה יהיה איזה יום שאני רוצה".
