למה נשים לא שולטות בעולם

קבוצת הווטסאפ של האבות הוקמה על ידי לא־זוכר־מי וקיבלה את השם הדבילי "פעם אחרונה" שאף אחד לא זוכר מי נתן ולמה. ביומיום, הקבוצה לא עושה כלום. אבל פעם בכמה חודשים, כשמישהו מחליט לארגן טיול אבות־בנים, הקבוצה לא עושה כלום.

כלומר, מישהו מציע תאריך לטיול, שניים מאיתנו מודיעים שהם לא יכולים ומציעים תאריך אחר, וזה יכול להימשך אפילו שבע דקות, עד שכולם נסגרים על תאריך שבו רק אחד מאיתנו לא יכול, והוא כותב: "סלמאת, תיהנו, אל תחשבו עליי, אני כבר אשאר פה במכלאה". אז לא חושבים עליו.

בהמשך מישהו מודיע שהוא יכול לסגור עם מקום בצפון הארץ שיש בו חדרים בסיסיים ואולי איזו פיסת דשא, וכולם כותבים: "לך על זה", וכשמגיעים למקום מפרגנים לו שמדהים פה ואין דברים כאלה, כי באמת יש ארבע מיטות קפיצים מתקפלות בכל חדר ומגב בכל מקלחון כמו שהבטיחו.

יומיים לפני הטיול מישהו מעביר הודעה שבה הוא מתנדב לקנות את הבשרים, הדרינקים, הממתקים לילדים והבירות – שלא נחשבות לדרינקים אלא למי שתייה. ביום הטיול מישהו קובע נקודת מפגש ואז קורה משהו די צפוי: נפגשים ויוצאים לדרך.

קבוצת הווטסאפ של האמהות, מאידך, הוקמה על ידי טלי, אשתו של נועם מהקבוצה של האבות, שרצתה לקרוא לה "אלמנות קש" אבל נוגה של עידו טענה ששם כזה עלול להביא את הנאחס ושינתה אותו ל"גירלז גירלז גירלז!" אבל אז נירית של חגי שינתה על דעת עצמה ל"בנות – לא הסדרה!" כי היא חשבה שזה מצחיק ולאף אחת לא היה כוח להתווכח, חוץ מלענת ועינת, שהתווכחו, אבל בסוף נירית ניצחה והשם נשאר.

אחרי שזה קרה, עינת סימסה בפרטי לענת ושתיהן הסכימו שיש בקבוצה כמה אמהות שמה־זה עפות על עצמן, ובראשן נוגה, ושתיהן הקימו את הקבוצה האלטרנטיבית "הלא־מקובלות" שאליה הן הזמינו את טלי, שירה וחגית מהקבוצה הראשונה. ואז, כשנוגה הודיעה בקבוצה הראשונה שצריך לארגן טיול אמהות־בנות, עינת ענתה לה שאיזה מקסימה היא ושזו יוזמה נהדרת! אבל בקבוצת הלא־מקובלות היא כתבה שנוגה מה־זה עפה על עצמה ומחליטה בשביל כולן.

שירה מקבוצת הלא־מקובלות ממש לא אהבה את הטון העוין של עינת, סימסה בפרטי לחגית, ושתיהן הקימו קבוצה שלישית בשם "מקסימות אמיתיות", אבל עינת עלתה עליהן, ואז, באחד הבקרים, קרה משהו שהכניס את כולן להלם: בקבוצה הראשונה הופיעה פתאום ההודעה המהדהדת: "עינת עזב/ה את הקבוצה".

היו הרבה האשמות והטחות, אבל בסופו של דבר הבנות התגברו על כל המחלוקות ואפילו הצליחו להחזיר את עינת, ואז טלי סימסה: "טוב, בנות, עכשיו אפשר לארגן את טיול האמהות־בנות!" אבל נירית ענתה ש"אולי אנחנו צריכות לחשוב על משהו שונה ממה שהבנים עושים? מה עם שבת בלונה־פארק?"

שירה ממש התחרפנה מזה, ולכן היא כתבה לכולן ש"רעיון מקסים! כל הכבוד נירית!" אבל בקבוצה של הלא־מקובלות היא כתבה שנירית הזאת צריכה דחוף יישור שיניים ושכל, ושרק בגללה הן בחיים לא יצליחו להרים שום דבר, ועינת כתבה: "פחחח, מסכן חגי, בטח הכי סובל מהשיניים שלה".

בקיצור, הן לא יצאו לטיול אמהות־בנות, אבל נכון לכרגע יש להן שש קבוצות ווטסאפ, ומסתמן שבסוף השבוע חגית תתבאס על משהו שטלי אמרה ותקים קבוצה שביעית בשם "היפות והאמיצות באמת!"

השתלשלות העניינים הזאת לא מבוססת על סיפור אמיתי, וכל קשר בינה ובין דמויות שאיתן אני יוצא לטיולי אבות־בנים, ונשותיהן, הוא על אחריות טלי ונוגה בלבד.

ביום שני האחרון הלכתי להוציא את הילד מבית הספר, ואיך שעמדנו לעזוב הגיע בריצה חבר שלו יהונתן ושאל אם הוא יכול לבוא אלינו. הרגשתי שאני מוכרח למנוע את זה בכל מחיר – ההשתוללות שלהם בדירה בטח תיאלץ אותי להניח בצד לזמן ארוך את הטלפון הנייד שבו אני נוהג לשקוע בזמן שאני מקדיש את כל־כולי לילדים – ולכן שאלתי את הילד אם זה מתאים לו. הוא ענה מיד: "סבבה".

ואז הגיע בריצה חבר שלהם – שתמיד מציק להם – בועז, ואמר שגם הוא רוצה לבוא. שלושה במחיר אחד? הרגשתי שהשמיים נופלים עליי כמו חמות במוצאי שבת, ולכן לקחתי את הילד הצידה ושאלתי אותו אם זה מתאים לו. הוא ענה מיד: "סבבה". אמרתי לו: "אתה בטוח? בועז תמיד מציק לכם", והילד רק אמר: "לא, זה סבבה".

הבנתי שהלך עליי, לקחתי את שלושתם מבית הספר, הם הגיעו אלינו הביתה, השתוללו שעה במרפסת, אחר כך הלכו מכות חמש דקות בסלון, ואז עשו צחוקים עוד חצי שעה, דרשו לראות "אלישע" ובסוף אכלו יחד ארוחת ערב ונפרדו בשמחה.

למחרת הלכתי לקחת את הילדה מהגן, ואיך שעמדנו לעזוב הגיעה בריצה החברה הכי טובה שלה, נועם, ושאלה אם היא יכולה לבוא אלינו. הילדה שלי נעמדה מולי ומול נועם וצרחה: "לא רוצה שנועם תבוא אליי! לא חברה שלה! רוצה ללכת לקרין!"

נועם התחילה לבכות, ואני מצאתי את הילדה קרין ושאלתי אותה אם הילדה שלי יכולה לבוא אליה. קרין חשבה על זה לרגע במלוא אפה הגדוש, ואז פסקה: "היא לא יפה!"

הילדה שלי התחילה לבכות. הרמתי אותה על הידיים והגענו הביתה לבדנו, ואז היא שאלה אם נועם יכולה לבוא אליה. הסברתי שנועם לא תבוא כי היא צרחה עליה לא לבוא, והילדה התחילה שוב לבכות.

כשאני שואל את אהובתי משהו על מצב חשבון הבנק שלה, היא עונה לי ברוגע: "לא יודעת". לרוב אני עונה משהו כמו: "אבל זה חשוב שנדע, את יכולה להיכנס רגע למצב חשבון שלך ולראות?" והיא עונה לי: "אני לא זוכרת את הסיסמה".

בשלב הזה אני שואל אותה כמה זמן היא לא זוכרת את הסיסמה, והיא עונה לי: "לא זוכרת".

"אז אין לך מושג מה קורה בחשבון שלך?" אני מסכם.

"אני יודעת בערך".

האישה מתייחסת לכסף שלה כמו לרעב בבנגלדש; מצב עניינים ספק־מטריד, אבל נשמח אם לא תכריחו אותנו לחזות כרגע במראות הקשים.

אני, לעומת זאת, זוכר את הסיסמה לחשבון שלי, בעיקר כי נכנסתי אליו לאחרונה לפני שעתיים, ועכשיו – אחרי שהשכבתי במכולת קרוב ל־180 שקל – אני מרגיש צורך לבדוק אותו שוב כדי להבין איך, אם בכלל, החודש הזה הולך להיגמר.

כשאהובתי מרגישה לא טוב, היא נכנסת למיטה ומחכה שזה יעבור. כשאני מרגיש לא טוב, אני נכנס לאינטרנט, מאתר את שני סוגי הסרטן האפשריים, קובע תור לרופא משפחה, רופא תחום, מומחה פרטי ותור לאולטרה־סאונד וסי־טי, כי חבל לחכות עד שהרופא יוציא הפניה, גם ככה עד שמגיע תורך לצילום אפשר כבר פשוט לבצע בך נתיחת גופה.

כתוצאה, אהובתי תמיד בריאה ומאושרת יותר, וגם יש לה הרבה יותר כסף בחשבון, אבל אין לה מושג מזה. היא מעדיפה לא לדעת ופשוט לחיות טוב. אני מעדיף לדעת הכל, להיערך תמיד, לחרוד בכל זמן, ופשוט לחיות רע. המטרה שלי: השגת שליטה עולמית. המטרה שלה: השגת בייביסיטר ויציאה לדרינק בשלישי בלילה.

כרגע נראה לי שהסיכוי שלה גבוה יותר. אלא אם כן נוגה ועידו שוב ייקחו לנו את הבייביסיטר.

raanan@y-i.co.il