בואו לתיאטרון!

פעם הראשונה שראיתי הצגה הייתה בתיכון. הנושא היה "לא לסמים!" והיא הוצגה באולם הספורט. אחרי שנה הביאו לנו הצגה בנושא "בטיחות בדרכים!" ושנה אחרי הצגה שעסקה ב"חינוך מיני!" – כולן עם סימני קריאה. שלוש שעות אינסופיות של עלילה טריוויאלית בין שני שחקנים בתוך תפאורה מינימליסטית המדמה חדר נוער עם מיטת יחיד ופוסטרים על הקירות, דהיינו – כל מה שנכנס לרכב קטן ויכול להיות מוקם ומפורק בתוך שעה כדי לחסוך בהוצאות ההפקה.

ה"הצגה" (בהיעדר תיאור טוב יותר) כללה אוסף כה מרשים של קלישאות, שכמעט בא לי להגיד: "חבל שלא הומצאו כבר הסמארטפונים" ולוותר על הילדוּת בצל עצי הדקל, ולו רק כדי לחסוך מהילד שהייתי מעט סבל. בינתיים השתמשתי בסמארטפון של אותה תקופה: שעון קאסיו עם מחשבון, וניסיתי לכתוב "פרופסור" רק במספרים.

בסוף ההצגה איבדתי עט פרקר באולם (עטים היו מצרך נדיר), וכשחזרתי לחפשו ראיתי את שני השחקנים מפרקים את התפאורה בעצמם ומגלגלים מהקוליסות את הפוסטרים של "וואם" עם ג'ורג' מייקל הסטרייט. ניתן היה מיד להבין שלבמאי אין שום מושג בתשוקותיו של הדור, ושהוא ניסה להחיל עליו את תשוקות דורו שלו – הקודם.

היום אני יודע שלא הייתה זו "הצגה", אלא הרצאה מומחזת, שבבורותי הרבה חשבתי שהיא מה שקוראים לו "תיאטרון". חזרתי הביתה והדלקתי טלוויזיה.

xxx

היום אני במאי בתיאטרון הלאומי הבימה, וכשאני מזמין חברים להצגות שלי – לרובם מצטעפות העיניים במבט של "בבקשה, אל תכריח אותי לבוא". ואני מבין לליבם, כי צפייה בהצגה טובה יכולה אמנם להרנין את הנפש, אבל צפייה בהצגה גרועה — ממצבת סטנדרט חדש לייסורי איוב.

לאנשים יש טראומה מתיאטרון. לא פחות מזה. ואני לא מאשים אותם. הסיוט הכרוך בישיבה באולם חשוך במשך שלוש שעות (במקרה הטוב) – מוקף ב־90 זקנות שתצקצקנה בכל פעם שתשלוף את הסלולרי, תתמתח, תלחש, תלעס, תנשום – פשוט לא שווה את הסיכון. הרי תמיד תימצא איזו גברת (לא משנה מאיזו עדה), שתנהם לעברך: "זה מאוד מפריע", ותחזיר אותך בפלאשבק לשיעור היסטוריה בחטיבה. לא. הסיכון גדול מדי. ונוסף על הכל: אסור לך לצאת! חובה עליך להישאר ממוסמר לכיסא עד שהפיאסקו הבימתי יסתיים, והשחקנים יגמרו להשתחוות 17 פעמים עבור עוד מחיאת כף.

מתישהו, התיאטרון בארץ הפך לאתר מוקצה ואליטיסטי המאכלס בעיקרו שורות־שורות של רובוטים אנאליים, שאוהבים להשתמש בצירוף המילים הכללי "היה נפלא", גם אם ברוב המקרים לא היה נפלא בשום צורה. וזאת משום שכשהמלך מסתובב עירום בחוצות העיר – רק הילד הצעיר הוא זה שמעז לצעוק זאת בקול.

xxx

להרוג את המחזאי.

השבוע הזמין אותי עופר אלישע, תלמיד כיתה י"ב מפתח־תקווה, להצגה שביים בתיכון לקראת הבגרות בתיאטרון, והמחזה שהוא בחר להעלות (כמה מחמיא) הוא "הרדופים" שכתבתי וביימתי, ועליו זכיתי בפרס נסים אלוני למחזאות ב־2010. בזע'ת.

המחזה מספר (כמה אירוני) על חבורת ילדים הכלואה בתוך אולם תיאטרון, הוא מאוד פופולרי בקרב בני נוער והועלה עד היום בכ־30 תיכונים ברחבי הארץ. מרבית המבוגרים שצפו בו בגרסתו הראשונה שנאו אותו.

הגעתי לאולם בפתח־תקווה ופגשתי בכניסה את הוריו של עופר, שהגיעו בליווי סבו הקשיש. שלושה דורות ישבו באולם וחיכו שההצגה תתחיל. אמו סיפרה בינתיים שעופר ביקש ממנה להסביר לסב שמדובר בהצגה שופעת תכנים מיניים, קללות ואלימות מדומה; ומצידו הסב – שבטוחני שראה דבר או שניים בחייו – ישב במתח וציפה לנורא מכל.

בהרבה הצגות הרגע הכי דרמטי הוא החושך שלפני ההתחלה. אך לא זה המקרה. הפנסים נדלקו והמסך עלה על ההתרחשות הבימתית, ובתור המחזאי מיד הבחנתי שזהו אינו ב־ד־י־ו־ק המחזה שכתבתי אי־אז לפני שבע שנים. כי אם להשתמש בלשון המעטה: עופר לא שם קצוץ על המחזה המקורי. ואני גאה בו על כך.

בפרשנותו המרעננת, עופר קיצץ חמש דמויות, איחה תפקידים, קצץ דיאלוגים, הוסיף טקסטים חדשים משלו, שינה את תפיסת הבמה, שיבש את מבנה המחזה – ובקיצור: הפך אותו לשלו, והטיס אותו לשמיים.

אמא שלי שאלה אותי פעם: "מה בכלל עושה במאי?" אז זה, אמא, זה מה שבמאי עושה: מתרגם מילים למעשים והורג את המחזאי.

ההצגה הייתה מבריקה. מצחיקה, מרגשת, חברתית ומעוררת כמו בעיטה בפרצוף. השחקנים זחלו לקהל בין הרגליים, הפתיעו במשחק צלליות ובמוזיקה מלהיבה בלי רגע אחד דל. הצגה מהירה לדור מהיר. כל בית הספר ישב מהופנט ומתוח על קצה הכיסא, ובסיום — כל קהל הנערות והנערים עמד על רגליו והריע. כל שחקן יספר לכם שלא פשוט לגרום לקהל לעמוד בהשתחוויה. זהו מעמד שרק השתאות אדירה יכולה ליצור.

שמחתי לראות שהיצירה הזו כבר לא שלי. היא הייתה של הנערים, שבעצם החופש שנטלו הפכו אותי לקצת פחות רלוונטי. תחושות מעורבות של גאווה צורבת מילאו את חזי. יופי, אמרתי בליבי, יש עתיד לתיאטרון, ובעזרת השם, אוטוטו גם אני אהפוך לקלישאה.

xxx

לאחרונה ביימתי את "המלט" בסמינר הקיבוצים ועשיתי לשייקספיר מה שעופר עשה לי – שיבשתי את המחזה כולו והפכתי אותו לשלי. למה? דווקא. כי "דווקא" באמנות הוא הערך הכי משמעותי בה. אמנות היא מרד.

ההצגה אומצה על ידי תיאטרון הבימה, וכל ערב קהל נערות ונערים צעיר גודש את האולם וטוען שזו "הצגה בת זונה". אין כרטיסים עד אפריל. השבוע ניגשה אליי נערה ואמרה שזו בעיניה "דקונסטרוקציה מבריקה", וציטטה איזה מורה שהיה לה. לא הכרתי את המילה. "דקונסטרוקציה". כנראה יש דברים שעושים גם בלי לדעת איך קוראים להם. אבל בתוך קליקת התיאטרון, בה "המלט" נחשב לתנ"ך של המחזאות ושייקספיר נחשב לאלוהים, גררה ההצגה תגובות של לא פחות מ"חילול הקודש".

בקרב מרבית ותיקי התיאטרון (שלביקורתם ציפיתי בשקיקה), ההצגה התקבלה כמעט ברשעות: "זה היה יותר כמו וריאציה על 'המלט'"; "שיעור חובבני בשייקספיר"; "יצירה סטודנטיאלית"; והשיא: "בפעם הבאה תנסה לביים את 'המלט'". סבבה. תודה על העידוד, דור קודם. וכשביקשנו להגיש מועמדות ל"פרסי התיאטרון" ולהיכלל בין שווים, קיבלנו מוועדת הפרס תשובה לקונית על סעיף מינורי בתקנון לפיו אנחנו לא רשאים להיכלל בתחרות וגורשנו גם מהקנטרי קלאב הזה. פחדנים. כמעט התפתיתי לשלוף את קלף הקיפוח.

xxx

בניגוד לדעה הרווחת – התיאטרון לא קיים בשביל האליטות. הוא לא נולד עבור אינטלקטואלים ובורגנים משועממים. עוד מימי סופוקלס, דרך הלהקה הנודדת של שייקספיר ועד תמונע – התיאטרון הוא של העם. התיאטרון נולד כדי לספר לנו משהו על החיים האלה וכדי להעמיד עבורנו "מראה אל מול פני הטבע".

במשך שנים ארוכות איבד העם בציון את האמון בתיאטרון ובחר בסטנד־אפ ובטלוויזיה. אבל הגיע הזמן להשיבו. משום שהתיאטרון לא שואף להתחרות בקולנוע. הקשר ביניהם דומה לקשר בין אסטרונומיה ואסטרונאוטיקה. הם אולי מזכירים זה את זה, אך מטרתם שונה. התיאטרון לא מעוניין לקיים מציאות על הבמה. להפך: כמו עופר, תיאטרון טוב מתנער מהנאמנות למציאות כדי להציג לה פרשנות.

xxx

פירוש המילה "תיאטרון" מיוונית עתיקה הוא: "מקום מושב הצופים". יעני אתם. אתם התיאטרון. רק אתם חשובים. העם איבד את האמון בז'אנר, אבל זה כי הז'אנר נטש את העם. בעיניי, על כל יצירה לשאוף להיות שווה לכל נפש. כדי שגם הידען וגם הבור יוכלו ליהנות מפירותיה. כמו הביטלס. נהוג לומר ש"על היוצר לכוון לאדם הכי חכם בקהל". בעיניי אין דבר כזה. כל מי שמגיע להצגות שלי ראוי לתיאטרון טוב. לא חשובה השכלתו. כי מה שרבים לא מבינים זה שהקהל לא רוצה לקבל את שציפה לו, הקהל משתוקק שההצגה תמרוד במקומו ותזעק את שהוא לא מעז, לא את שהוא כבר יודע.

xxx

בואו לתיאטרון. נשבע לכם, קורים דברים טובים בתיאטרון הישראלי. גם על הבמות הגדולות אבל גם בפרינג', בפסטיבלים, בתיאטרוני הפריפריה ובבתי הספר למשחק – שם עושים מה שמתחשק ולא רק מה ש"מוכר כרטיסים". מתחולל בארץ תיאטרון נועז, ביקורתי ונוקב; אבל לרוב מול אולמות חצי ריקים – כי אתם לא באים. אז בואו בהמוניכם! מהר מאוד תיווכחו שפיספסתם עד היום את הדבר הכי טוב שקורה בתרבות הישראלית. בואו לתיאטרון, הוא שלכם והוא מחכה כבר הרבה שנים שתשובו לחיקו.

אם יהיה משעמם – אני מרשה לכם לצאת באמצע.