מייד אין עזריאל
במשך 11 שנה ותחת ארבעה ראשי ממשלה, כיהן עזריאל נבו באחד מהתפקידים הרגישים ביותר במדינה: המזכיר הצבאי של רה"מ. כשהוא חשוף לסודות הכמוסים ביותר של ישראל (ולא פחות מכך, גם לתככים ולאינטריגות בצמרת), ראה נבו את בגין, שמיר, פרס ורבין ברגעי השיא ההיסטוריים — וגם כשהכל סביבם התרסק. בראיון מיוחד לרגל הוצאת ספרו הוא מספר לרונן ברגמן מה קרה בדמדומי שלטונו של בגין, כיצד השב"כ סיבך גם אותו בפרשת קו 300, וגם איך נולדה שמועה שמועמד לרמטכ"לות הוא הומוסקסואל. דוח נבו, הסיפור המלא
קצר אחרי פרוץ מלחמת לבנון הראשונה החל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בגין, לקבל בחשאי מסרים מגורמים שונים, בעיקר מהצבא. צה"ל – תחת פיקודו של הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ושר הביטחון אריאל שרון – שעט לעומק לבנון. אבל נבו החל לשמוע יותר ויותר טענות שקיים פער מדאיג בין מה שמוצג בפני בגין וממשלתו — למה שמתחולל בשטח. "הרגשתי שהיה ממש פחד מרפול ומשרון לומר את האמת או דעה בגלוי", משחזר נבו את אותם ימים סוערים. "לכן העבירו אליי, בהסתר, כל מיני קטעי אינפורמציה, כדי שאעביר אותם לראש הממשלה. קצינים החלו לרמוז לי: משהו פה לא בסדר".
הדיווחים הללו נטעו בליבו של נבו חשש מבהיל, שראש הממשלה בגין מוּלך שולל על ידי שר הביטחון שלו; שבעוד בגין חושב באמת ובתמים כי מדובר במבצע מצומצם להרחקת מחבלים מגבולה הצפוני של המדינה – לשרון יש אג'נדה אחרת. "תחת ההוראות של שרון", אומר נבו, "צה"ל גלש למשהו הרבה יותר רחב ממה שאושר בממשלה".
אחד מהקצינים שהזהירו את נבו היה ראש חטיבת המבצעים באותה תקופה, אורי שגיא, לימים ראש אמ"ן. נבו: "שגיא הזמין אותי לחדר שלו ב'בור' (מוצב הפיקוד העליון של צה"ל – ר"ב) ואמר לי: 'עזריאל, בוא תראה את המפות, זה לא בדיוק כמו שמציגים לכם'".
אורי שגיא זוכר היטב את אותה תקופה טעונה. "באופן פורמלי, לפרוטוקול, שרון הציג לממשלה את הכל, אבל הוא לא הסביר לשרים את המשמעות של מה שהוא מציג", אומר שגיא השבוע. "חשבתי שהממשלה אינה מבינה את מה שהיא רואה ושומעת. כך, למשל, שאחת ממטרות המלחמה — החלפת השלטון בלבנון — אינה בת ביצוע על ידי צה"ל. בנוסף לכך, בגין קבע שצה"ל לא יילחם בצבא הסורי, אבל חיצי ההתקדמות של שתי אוגדות על מפות התכנון עברו דרך השטח שבשליטה סורית, מה שיצר אפשרות סבירה מאוד להתלקחות איתם. את כל הדברים האלה חשבתי שצריך שיסבירו לראש הממשלה, וכך אמרתי לעזריאל".
לדברי שגיא, בפגישות עם נבו עלה נושא כאוב נוסף: אומדן ההרוגים במלחמה. שגיא: "סיפרתי לעזריאל על משחק מלחמה בשם 'שושנים', שנערך עוד לפני תחילת המבצע, ושאליו לא הגיעו נציגים של הדרג המדיני. ב'שושנים', אומדני ההרוגים היו גבוהים משמעותית מאלו שהוצגו לממשלה. במשחק המלחמה 'הגענו' עד ביירות, הרבה מעבר למה שהוצג לממשלה, והמבצע היה ארוך משמעותית מהאומדנים שהוצגו בפני הממשלה".
וזו הסיטואציה: סא"ל צעיר יחסית – עזריאל נבו היה אז רק בן 34 – חושש שהבוסים שלו, שר הביטחון והרמטכ"ל, משקרים לראש הממשלה, האיש שנבו אמור להיות החוליה המקשרת בינו ובין הצבא. ברקע: מלחמה שהולכת ומסתבכת, הרוגים ופצועים.
ועכשיו מה עושים?
***
עוד נחזור לסיטואציה המורכבת הזו במלחמת לבנון, אבל דבר אחד כבר אפשר לומר: זו ממש לא הייתה הדילמה היחידה שעזריאל נבו התמודד עימה. במשך 11 שנים וחצי כיהן נבו באחד מהתפקידים הרגישים ביותר במדינה — המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. הוא ניצב בצומת שדרכו זורמים מצד אחד סודות מראשי הצבא וקהילת המודיעין אל ראש הממשלה; ומהצד השני עוברות הוראותיו ובקשותיו של ראש הממשלה למערכת הביטחון. יש הטוענים כי בשל כך, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה חשוף למידע החשאי הרב ביותר במדינה.
נבו כיהן בתפקידו יותר מאשר כל מזכיר צבאי אחר ועשה זאת תחת לא פחות מארבעה ראשי ממשלה שונים מאוד זה מזה — בגין, שמיר, פרס ורבין. העובדה שמדובר באישים שחלקם גם היו מסוכסכים עמוקות ביניהם מעידה על רמת האמון הגבוהה שנבו זכה לקבל מהם. עכשיו מוציא נבו את הספר "מזכיר צבאי" (בית הוצאה לאור now contento, באתר: www.contentonow.co.il), המבוסס על סדרת שיחות ארוכה עם עו"ד חיים משגב. זהו מסמך מרתק, המאפשר הצצה נדירה לכמה מהפרשות המסעירות ביותר בתולדות המדינה אשר התרחשו במשמרת של נבו; עדות יוצאת דופן של מי שהיה שם בחדר, עמוק בתהליך קבלת ההחלטות ‑ כשהוחלט להפציץ את הכור בעיראק, כשהתפוצצו פרשות פולארד, קו 300 ואיראן־גייט; בזמן מלחמת לבנון הראשונה וההתנקשות באבו־ג'יהאד ועוד ועוד.
"לכל אלה שתחתיהם עבדתי היה תואר זהה, 'ראש הממשלה'", אומר נבו, "אבל הם היו אנשים מאוד־מאוד שונים זה מזה". הוא עצמו גדל בבית בית"רי ולכן העריך מאוד את בגין, אבל מספר שעם שמיר היה לו הכי נעים ואפקטיבי לעבוד. את פרס הוא מעריך מאוד על עשייה אדירה ועל התנופה, אך סבור שחלק מהעשייה היה מיותר ומסתייג מחבורת "הבלייזרים" שסבבה אותו. את יצחק רבין העריך מאוד, אבל הוא לא חוסך ממנו ביקורת בספרו על שלא הבין בזמן אמת את משמעות פרוץ האינתיפאדה ודחה הצעה בנושא רון ארד.
גם היום, כשהוא בן 68, ממשיך נבו לראות את תפקידו כחייל. "אני לא הייתי במרכז אף פעם. תפקידי היה לשרת את ראש הממשלה. אין לי מדיניות משל עצמי. אני לא קובע לבד. לדעתי זה גם סוד ההישרדות שלי בתפקיד כל כך הרבה שנים: אף פעם לא ניכסתי לעצמי את הקשר עם ראש הממשלה מול אחרים ואף פעם לא טענתי מול ראש הממשלה שאני יודע דבר שלא ידעתי. אני חושב ש'אני לא יודע' ו'אני אבדוק' הן תשובות מצוינות. אף פעם אל תשלוף מהמותן.
"אני בעצם הייתי 'מלצר המודיעין' של ראש הממשלה, וככזה היה אחד מתפקידיי להבדיל בין עיקר וטפל: לא לתת פחות מדי, כדי שיידע מספיק על המתרחש; ולא לתת יותר מדי, להעמיס עליו ערימות של חומר, ידיעות ופרטים — כדי שלא יקיא".
בגלל קוצר היריעה, מתוך שלל הפרשות והסיפורים שנבו היה מעורב בהם בחרנו להתמקד בחמישה אירועים: הפצצת הכור העיראקי, פרוץ מלחמת לבנון, המסתורין סביב החלטת הפרישה המפורסמת של בגין ("איני יכול עוד"), קו 300 ופרשת פולארד. ככה זה נראה מבפנים, בזמן אמת.
1. הכור העיראקי
"איזו קונספירציה?"
נבו הגיע לתפקיד מאמ"ן ואחרי שכיהן כעוזרו של יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. בתחילה מונה לעוזרו של אפרים פורן, המזכיר הצבאי שבגין "ירש" מרבין. עיראק הייתה אז במוקד העניינים. נבו: "המעקב אחר הניסיונות של סדאם להשיג נשק גרעיני החל עוד בימי כהונתו הראשונה של רבין כראש הממשלה. בגין קיבל את זה בירושה".
לימים יועלו טענות שלפיהן תיכנן בגין את הפצצת הכור העיראקי סמוך לבחירות המתוכננות (הליכוד אכן ניצח באותן בחירות, בהפרש קטן). נבו טוען: להד"ם. במקור תוכנן המבצע למאי 1981, אלא שהתכנון דלף לראש האופוזיציה, שמעון פרס, שפנה במכתב לראש הממשלה בגין והפציר בו שלא לצאת למבצע. בגין לא שינה את דעתו, אך בעקבות הדליפה הוזז תאריך היעד. "הוחלט לדחות את מועד ההפצצה ולשנות את שמות הקוד של המבצע כולו", משחזר נבו. "הסיפור הזה גם מסביר מדוע הטענה נגד בגין, כאילו קבע את מועד ההפצצה שיהיה סמוך לבחירות, היא עורבא פרח".
נטען כלפי בגין שהוא קיבל בתחילה את המלצת אמ"ן, לא להודות בתקיפה ולהשאיר זאת לספקולציות שאולי האיראנים ביצעו אותה, ואחר כך שינה את דעתו ונטל בגאווה אחריות כדי לנצח בבחירות, מה שדי הצליח לו.
"זו עוד אגדה, אחת מיני רבות. ההפצצה הייתה בערב שבועות. למחרת, בחג, התקשרו אליי מאמ"ן חצ"ב (היחידה האחראית על מעקב אחר אמצעי תקשורת גלויים בחו"ל – ר"ב) ואמרו שיש אינספור פרסומים שקושרים אותנו לפעולה, לרבות התבטאות של המלך חוסיין, שראה את המטוסים מהיאכטה שלו במפרץ עקבה. התקשרתי לבגין ודיווחתי לו. בגין חשב רגע ואמר: 'אם זה המצב, אז צריך להוציא הודעה מסודרת'. זה הכל. בגלל הטלפון שלי, שיכול גם היה שלא להתרחש, יצאה ההודעה. זה הסיפור, לא איזו קונספירציה מורכבת של בגין".
עם התפטרותו של פורן, פנה אליו בגין והציע לו את התפקיד. נבו בכלל לא היה המועמד שהצבא חשב להציע, אבל בגין אמר לו: "אני סומך עליך, לא צריך גנרלים", וכפה את מינויו על צה"ל. וכך, קצין צעיר וזוטר יחסית התיישב באחד הצמתים הרגישים ביותר בצמרת ישראל.
2. מלחמת לבנון
"משהו לא מסתדר"
במהלך 1981, בשנה שבה מונה נבו לתפקיד המזכיר הצבאי, החלו בצה"ל להתכונן למלחמה בלבנון, שאכן פרצה שנה מאוחר יותר. "מלחמת לבנון התחילה ברצון המוצדק של ראש הממשלה ושל אחרים, רצון שבו גם אני תמכתי, להרחיק את האיוּם מיישובי הצפון", משחזר נבו. "המציאות של ירי קטיושות באמת הייתה בלתי נסבלת. בגין האמין שהולכים על פעולה מוגבלת למרחק של התותח בעל הטווח הרחוק ביותר שהיה אז למחבלים, משהו כמו 40 ק"מ. הבעיה הייתה שלשר הביטחון שרון היו כנראה אג'נדה אחרת לחלוטין ומטרות גרנדיוזיות בהרבה, והוא לא ממש שיתף בזה את ראש הממשלה ואת הממשלה כולה".
ההתחלה הייתה "באופוריה גדולה", משחזר נבו. "אבל די מהר החלה לחלחל ההרגשה שמשהו פה לא מסתדר. פתאום החלו להגיע המספרים ההולכים וגדלים של האבידות לכוחותינו. הבנתי שאט־אט אנו שוקעים בבוץ. הערכת הנפגעים שבוצעה בצה"ל לפני המלחמה הייתה שגויה לחלוטין. מהר מאוד גם ראיתי שתוכנית ה־40 ק"מ הולכת ומתמוססת, וצה"ל מעמיק לתוך לבנון. במקביל, בניגוד לתוכניות ולהבטחות, החלו קרבות עם הסורים".
נבו מייחס חלק מהבעיה ליחס הרומנטי והמעריץ של בגין ללובשי מדים. "בגין לא האמין שמישהו במדים יכול לדווח לו משהו שאינו אמת. נפלתי לתקופה הנוראית שבה אני, הצעיר הזוטר, צריך לומר לבגין שמשקרים לו. זה הגיע לוויכוחים איתו, כשאני מנסה להעביר דיווח והוא לא ממש רוצה לשמוע".
נבו מדגיש כי שרון, "בדרכו המתוחכמת והערמומית", קיבל אישור לכל אחת מהפעולות שלו. "הוא דרש שכל יום תתקיים ישיבה וישב עם הפנקס הקטן שלו ורשם כל דבר. אלא שמהר מאוד התברר כי אלה היו פעולות מתגלגלות, שהתחילו בנקודה אחת והסתיימו בנקודה אחרת לגמרי".
לדברי נבו, רק בודדים בממשלה התנגדו לשרון בגלוי באותה עת. הידוע שבהם היה שר התקשורת מרדכי צפורי, שהיה תת־אלוף במילואים. מאוחר יותר גם מזכיר הממשלה, דן מרידור, עזר לנבו בשיחות עם בגין. אבל היו אחרים. אחד מהם, מספר נבו, היה לא אחר מאשר בנו של ראש הממשלה, בני בגין. "צה"ל נעזר בו בתכנון הקרבות בשל המומחיות שלו בנושא עבִירוּת טנקים, ובשל כך הוא הכיר את תוכניות המלחמה. גם הוא הזהיר את אביו, ששרון מוביל אותו בכחש.
"לשם ההגינות, חשוב לציין בהקשר הזה שהאיש שהיה הכי קרוב לבגין, יחיאל קדישאי (ראש לשכתו של בגין – ר"ב), אמר עד יומו אחרון שאני 'טועה ומטעה'. הוא אמר שלא הבנתי את בגין, שהוא כן רצה להגיע לביירות ולהעיף את פת"ח מכל לבנון וששרון לא הונה אותו כלל וכלל".
ואתה לא פחדת משרון? הרי היית חייל, והוא – שר הביטחון.
"לא, לא פחדתי, וממילא התפיסה שלי את התפקיד הייתה שאני להלכה כפוף פיקודית לצה"ל, אבל למעשה הנאמנות שלי צריכה להיות מעל הכל לראש הממשלה. הנאמנות הזו הביאה לי כמובן מלחמות. בכל פעם שאורי דן היה רואה אותי או את דן מרידור, הוא היה מצביע עלינו ושואל בציניות: 'נו, גמרתם כבר ללכלך עליו?'; או 'סיפרתם כבר לבגין את השטויות שלכם?'"
דן מרידור בתגובה: "עזריאל צודק. באותה תקופה היה בינינו חיבור חזק מאוד, בין השאר סביב מלחמת לבנון. חשבנו שנינו כי הממשלה וראש הממשלה אינם מקבלים דיווחים מלאים ומדויקים על המלחמה ומטרותיה האמיתיות. שרון וסביבתו סימנו אותנו כבעייתיים מבחינתם ונלחמו נגדנו. עזריאל דיבר תמיד אמת ועמד באופן נחוש ובכבוד בסיטואציה לא קלה מול העוצמה האדירה של רפול ושרון".
לעומת זאת, גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה המנוח, דוחה על הסף את טענותיו של נבו. "אם זה מה שחשב עזריאל נבו בזמן המלחמה, הוא היה חייב לצעוק ולהתריע בקולי קולות. אחרת הוא בעצמו פושע שחוטא לתפקידו", אומר שרון. "אבל הוא בחר לשתוק במשך כ־30 שנה, ורק כשהיה נדמה לו שאין מי שיגיב על הבדיות שלו, הוא פירסם את סיפורי המעשיות האלה" (התגובה המלאה – ראו במסגרת).
נקודת המפנה באותה תקופה הייתה כמובן הטבח שבצעו כוחות הפלנגות הנוצריים במחנות הפליטים סברה ושתילה. נבו טוען כי לא הוא ולא בגין יכלו לדעת את שעתיד להתרחש. "ישראל הואשמה שלא בצדק במעורבות ישירה בטבח. זהו שקר מוחלט. הבעיה שלנו הייתה שלא הבנו שלאנשים האלה אין בעיה להוציא סכין ולשחוט את מי שירצו וגם אותנו, אם זה יתאים להם".
ועדת החקירה נזפה בבגין על אישור הכניסה שניתן לפלנגות.
"למיטב זיכרוני, בגין לא ידע כלל על האישור שניתן לפלנגות להיכנס למחנות. לא ירדו איתו לרזולוציות האלה. בגין שמע לראשונה על המתחולל במחנות בכלל משידורי הבי־בי־סי".
3. פרישת בגין
"הוא נשבר לגמרי"
"בשלב מסוים", מספר נבו, "שמתי לב לתופעה הולכת ומחריפה: בגין היה מגיע בבוקר למשרד טרוט עיניים, למרות שאני החלטתי לא להעיר אותו. כשהייתי מתחיל למסור לו מה קרה בלילה, הוא היה קוטע אותי במין טון כועס כזה ואומר: 'אני כבר שמעתי משר הביטחון'. אריק היה מתקשר אליו לעיתים תכופות, באמצע הלילה, ופשוט גוזל את שנתו: מספר לו על הפצועים וההרוגים, על התקדמות הכוחות, מציק לו ומטריד אותו. התחושה שלי הייתה ששרון עושה את זה בכוונה כדי להתיש את בגין. זה לא קרה פעם אחת. זה קרה עשרות פעמים. הדברים האלה פשוט הרסו את בגין. מיום ליום ראיתי אותו מידרדר".
מכל זוועות המלחמה, היו אלה דיווחי ההרוגים שבעיקר העיקו על בגין. "הדבר הכי חשוב לבגין היה ש'בחוריינו' ישובו בשלום. כשדיווחתי לו על הנפגעים, התגובה שלו הייתה מאוד אמוציונלית. הרגשת עד כמה זה כואב לו, זה ממש פצע אותו מבפנים. הכוונה שלו הייתה טובה, לצאת ולהגן על יישובי הצפון. והנה פתאום הוא מוצא את עצמו במלחמה שהתחרבשה לגמרי.
"יום אחד באתי לבגין ואמרתי לו ששר המשטרה בורג מציע לסלק את המפגינים מתחת לחלון משרדו ולהרחיק אותם כמה רחובות משם, כדי שלא ישמע את הקריאות הנוראיות שהוא ושרון 'רוצחים'. הוא ענה: 'בשום אופן לא. זכותם להפגין'.
"אבל לאט־לאט ראיתי את בגין הולך וקמל, מתכווץ לתוך עצמו. אז הייתי צוציק והסתכלתי עליו מלמטה למעלה, כבחור צעיר לאדם מבוגר. הוא נראה לי מאוד זקן. בדיעבד בגין היה אז בן 69, כמעט בגילי היום, לא מאוד זקן, אבל פשוט מותש ועצוב. מות עליזה אשתו שבר אותו לגמרי".
מה בעצם קרה לו, לבגין? אומרים שלקה בדיכאון כבד.
"אני לא יכול לעשות אבחנות רפואיות, אבל ניכר בו שמיום ליום קשה לו יותר ויותר. הוא הבין ששרון הוליך אותו שולל, שהוא נכנס לבוץ. הוא היה אדם רגיש מאוד, רגיש מדי. בגין הפך מדוכא, לא תמיד תיקשר, לא התגלח.
"אחרי מות אשתו ולפני שהסתגר בבית, הוא כבר היה נתון בדיכאון עמוק. קראתי לזה 'תקופת כוס התה': בגין היה נרדם באמצע דיונים, כולל הרגישים ביותר; ואני הייתי מתחיל לבחוש במרץ בכוס התה שלי כדי להעיר אותו. זו הייתה תקופה עגומה מאוד".
בשלב מסוים חדל בגין להגיע למשרד והסתגר במעון ראש הממשלה. נבו עשה מאמצים להסתיר את ההיעדרות. "הפקידות של הלשכה המשיכו בתרגולת שלהן, ובכל יום הוציאו סדר יום של ראש הממשלה, אבל בסדר היום הזה לא היה כתוב כלום, כי בגין לא נפגש עם אף אחד. כדי להסתיר זאת הוריתי לסווג את סדר היום 'סודי ביותר', כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו".
למעשה, באותה תקופה לא היה בגין מעורב בניהול ענייני המדינה, "ואת המדינה ניהלו שלושה אנשים, שלושתם לא נבחרי ציבור: דן מרידור, יחיאל קדישאי ואני".
וכיצד אתה בוחן את מעשיכם בדיעבד?
"בביקורתיות לא מעטה. אני חושב ששלושתנו חטאנו. אתה לא יכול להעלים את העובדה שראש הממשלה בעצם לא מתפקד. זה מזכיר מדינות אפלות".
בפעם האחרונה ראה נבו את בגין כראש הממשלה בישיבה המפורסמת שבה הודיע "איני יכול עוד". "הוא מסר מכתב התפטרות ששליח מטעמו הביא לנשיא בטענה כוזבת שיש לו פצעים שמונעים ממנו להתגלח, וכי אינו רוצה לבוא לנשיא בלתי מגולח. להפתעתי, למרות שהשרים היו מודעים למצב וידעו שבגין לא מנהל את העניינים כבר הרבה זמן, היו שממש לחצו עליו להישאר בתפקיד. אמרתי: חבר'ה, מה אתם רוצים ממנו? תניחו לו. אתם לא רואים שהוא באמת לא יכול יותר?!"
4. קו 300
"זה מדרון חלקלק"
יום חמישי בערב, 12.4.84. ללשכת ראש הממשלה שמיר מתחילים לזרום דיווחים על אירוע ביטחוני בכביש תל־אביב־אשקלון. ארבעה מחבלים חטפו אוטובוס של אגד. לימים יהפוך מספרו של קו האוטובוס, 300, גם לשמה של הפרשה שטילטלה את כל צמרת המדינה. נבו עצמו מצהיר כי למרות חוויותיו במהלך לבנון, זו הפרשה שבה "איבד את התמימות". "עד קו 300 הייתי הכי נאיבי בעולם בגישה שלי לאנשי צה"ל וקהילת המודיעין. אני האמנתי לכולם. וכך גם צריך אולי להיות. המזכיר הצבאי אינו רשות חוקרת שבודקת אם ראשי קהילת המודיעין אומרים לו אמת. אם מתחילים לשקר, אתה יודע, זה מדרון חלקלק. מתחיל בשקר קטן ומסתיים בכדור שלג גדול".
הדיווח שקיבל נבו על החטיפה וההשתלטות על האוטובוס בקו 300 היה מבולבל: "הודיעו שנערכה השתלטות של סיירת מטכ"ל על האוטובוס. שנהרגו נוסעת ושני מחבלים וששניים נתפסו חיים. אחר כך תיקנו ואמרו שכל ארבעת המחבלים נהרגו בהשתלטות. זה לא נראה לי מוזר. דיווחתי לראש הממשלה שמיר, ומבחינתי זה היה סוף האירוע. כך חשבתי לפחות".
אבל כאן, כמובן, מחול השדים רק החל. "אני בתמימותי לא העליתי על הדעת בכלל שהיה פה משהו, עד הפרסום של התמונה (הצילום המפורסם של אלכס ליבק, שהנציח את אחד מהמחבלים חי ושלם אחרי ההשתלטות, זמן קצר לפני שנמצא מת – ר"ב). בעצם, גם אז לא התחלתי לתפוס את משמעות האירוע".
עניין הריגת המחבלים, אומר נבו, לא היה מזיז לשמיר בסיטואציה אחרת. "תראה, שמיר לא היה בדיוק 'צמחוני'. אני עבדתי עם שמיר שבע שנים וחיבבתי אותו יותר מכל ראשי הממשלה שעימם עבדתי – הוא היה מדויק, הגון, איש רעים, מדבר בגובה העיניים. בכל פעם שהוא נתן הוראה, הוא נתן אותה כמו שצריך. לא 'ליד', לא 'בערך', לא בקריצת עין. אם שמיר היה נותן את ההוראה להרוג את המחבלים, הרי הוא היה עומד מאחורי ההוראה בלי שום בעיה".
אבל שמיר לא נתן את ההוראה הזו. רק בדיעבד יתברר שההוראה הגיעה מהשב"כ, ושבצמרת הארגון ניסו להפיל את האחריות בכל פעם על מישהו אחר – ראש הממשלה שמיר, שר הביטחון משה ארנס, וכשאלה הכחישו - על תא"ל יצחק מרדכי, קצין חי"ר וצנחנים ראשי. "כל הניסיונות של אברום (ראש השב"כ אברהם שלום – ר"ב) להטיל את האשמה קודם על ארנס ואחר כך על שמיר היו שקר וכזב. הרי לוּ ניתנה הוראה כזו, זה היה בנוכחותי ובידיעתי. דבר כזה מעולם לא קרה".
בתחילה העניקו ראשי הממשלה שהפרשה תתגולל לפתחם, שמיר ופרס (ומאוחר יותר רבין כשר ביטחון), גיבוי מלא לשב"כ. נבו עודד אותם לכך. "גם לי שיקרו בלי למצמץ שלא השב"כ הרג את שני הפלסטינים, אלא שחיילי צה"ל הרגו אותם בלינץ' אכזרי.
"הבנתי שאיציק מרדכי בסכנה חמורה. היה לנו אז יום עיון של המטכ"ל במעלה־החמישה וניגשתי אליו. אמרתי לו: 'איציק, אני מרגיש שאתה חייב לקחת עורך דין'. הוא הגיב בתנועת יד מזלזלת: 'עזוב שטויות, מה אתה מבלבל את המוח?' אף אחד לא העלה על דעתו לאן השב"כ יידרדר. גם בי הם שיחקו לאורך שנים. האכילו אותי באינפורמציה כוזבת, היתלו בי, הייתי 'בלדר משוּטֶה'".
תן דוגמה.
"באמצע הלילה, תוך כדי הפרשה, מתקשר עו"ד רם כספי לביתי. הוא היה אחד מעורכי הדין הפרטיים שגויסו בידי פוליטיקאים לסייע בפרשות ביטחוניות, שאת נוכחותם ומעורבותם מאוד לא אהבתי. הוא אמר לי שהרוחות סוערות בשב"כ וכדי להרגיען, הוא מבקש שאגיע דחוף למטה השירות. הכוונה הייתה כמובן להשתמש בי כדי להעביר מסר לראש הממשלה, שחייבים לצנן את הפרשה. ראשי הממשלה קיבלו את הטיעון הזה. הם רצו להוריד את הנושא מסדר היום וחששו ממערבולת שבסוף תאכל גם אותם.
"המעשה עצמו, רצח המחבלים החיים אחרי הקרב, הוא חמור מאוד. אבל חמור עוד יותר הוא סיפור הקאבר־אפ. הפרשה הזו הייתה חייבת להסתיים בבירור משטרתי נוקב שלה, על כל המשתמע מכך. לצערי, זה לא קרה. העניין טויח ונקבר".
פורסם כאילו יש ועדה מיוחדת, "ועדת איקס", שכביכול מאשרת חיסולים.
"זה לא נכון. ראש הממשלה הוא שמאשר פעולות מהסוג הזה. לפעמים ראש הממשלה לא ירצה לקבל בעצמו את ההחלטה ויתייעץ עם שרים נוספים או עם פורום הקבינט הביטחוני. כך, למשל, שמיר הביא לפורום הקבינט את ההחלטה אם להתנקש באבו־ג'יהאד. הקבינט קיבל החלטה עקרונית להסמיך את ראש הממשלה להורות על ההתנקשות בזמן הנכון. שמיר הזמין אליו את ראש אמ"ן אמנון ליפקין־שחק, ורק אחרי שיחה ארוכה איתו החליט לאשר את המבצע".
האלוף (מיל') יצחק מרדכי ביקש שלא להגיב לדברים. רם כספי מסר בתגובה: "אין בדעתי להוסיף או לגרוע מדבריו של ידידי הטוב עזריאל נבו, ואומר רק זאת: למרות שחלפו מאז האירועים יותר מ־30 שנה, הם זכורים לי היטב, ובזמן אמת לא שמעתי מעזריאל את אשר הוא טוען כיום כי לדעתו היה צורך בבירור (חקירה) משטרתית. אולי זו דעתו (בדיעבד); ואולם עמדתם החד־משמעית של יצחק שמיר ז"ל, יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס (יבדל"א), שהובילה, ובצדק, לחנינתם של אנשי השב"כ על ידי הנשיא חיים הרצוג ז"ל, היא זו שקבעה וזיל גמור. יבוא יום, אולי בעוד 30 שנה, שאסביר את הדברים ביתר פירוט".
5. פרשת פולארד
"אשמנו, חטאנו"
במהלך שנות ה־80 פרצה שורה של שערוריות שנגעה בקהילת המודיעין וביחסיה עם הדרג המדיני. נבו רואה נקודות משותפות בין כמה מהפרשות הללו, בעיקר במעורבות של גורמים מחוץ למערכת, כמו עורכי דין ויועצים למיניהם, וגם דפוס של גורמי מודיעין שפועלים מתחת לרדאר הדרג המדיני וללא פיקוח. כך היה המקרה בפרשת פולארד.
בנובמבר 1985, כאשר ג'ונתן פולארד נעצר בחשד שריגל בארה"ב עבור ישראל, הפרשה התפוצצה ברעש תקשורתי עצום. במשך שנים ארוכות עלו תהיות עד לאיזה גובה בצמרת המדינה הגיעה הידיעה שישראל מפעילה מרגל אצל ידידתה הקרובה ביותר. נבו מכחיש מכל וכל כי ידע משהו על כך טרם המעצר. "אני אומר לך בהכנעה ותחת שבועה וכל דבר שתרצה: אני לא ידעתי — וגם לא ראשי הממשלה שמיר ופרס".
אבל החומר שהוא העביר היה עצום ורב וכלל צילומים של מסמכי מודיעין אמריקאיים מסווגים ביותר. מאיפה חשבתם שכל זה הגיע?
"לא חשבנו, כי לא ראינו את החומר. אנחנו לא רואים כל דבר, ואת זה רפי איתן לא הראה לנו. אגב, אני הערצתי את רפי. בכל ישיבה איתו, עם האיש החכם והמוכשר הזה, יכולת כמעט לראות את גלגלי המוח מסתובבים ומפתחים רעיון חדש או איזה מבצע מתוחכם. צחקתי תמיד כשהוא היה מכבה את מכשירי השמיעה שלו, כשהגיע למסקנה שמדברים סביבו שטויות. אבל ייתכן שהוא כל כך רצה להוכיח שהוא ראוי להיות ראש המוסד — ששגה שגיאה חמורה בגיוסו ובהפעלתו של פולארד.
"אחרי שהבנו את גודל הקטסטרופה, ניסינו למצוא דרך לצאת מהברוך. היה מאוד חשוב להשקיט את העיתונות בישראל וכינסתי את ועדת העורכים בחדר ישיבות הממשלה. פרס ישב איתם, סיפר להם די הרבה ממה שקרה וקיבל מהם הבטחה לא לעסוק בעניין".
אבל מה חשבתם שיפתור את הפלונטר שנוצר?
"קיווינו שאם נתנצל ונגיד: 'אשמנו, בגדנו, חטאנו, עווינו', זה ימזער את הנזקים ויעביר את זעם האמריקאים. זו הייתה טעות. האמריקאים נטרו טינה, ואולי נוטרים לנו עד היום".
רפי איתן, השבוע: "נבו דובר אמת".
***
ב־11 השנים וחצי שבהן כיהן נבו בתפקידו, הוא ראה את הצד היפה של ההנהגה בישראל, אבל גם לא מעט מצידה המכוער. נבו היה שם, למשל, כאשר במטרה למנוע את מינויו של דן שומרון ליורשו, לחש הרמטכ"ל משה לוי על אוזנם של בכירים בצמרת המדינה ששומרון הומוסקסואל. "זאת הייתה פרשה מכוערת במיוחד. פתאום התחילו לרוץ כל השמועות בעניין, והייתי חייב להיכנס לשמיר ולשוחח עימו. הוא היה מזועזע מכל העניין. עצם אִזכור המילה 'הומו' ליד שמיר עורר בו חלחלה. ואז קראו לקרפ"ר לשעבר ערן דולב, והוא עשה חקירה והתברר כי כל הסיפור הזה זה עורבא פרח. שפכו את דמו של שומרון. מעשה מכוער שאין כמותו".
בשנת 1993 סיים נבו את תפקידו ונשלח לכהן כנספח צבאי בבריטניה ובאירלנד. מאז שחרורו מצה"ל בדרגת תת־אלוף, ב־1997, היה נבו חבר בשורה ארוכה של דירקטוריונים, בהם בזק, חברת החשמל, עמיגור ועוד. כיום משמש נבו יו"ר דירקטוריון מכללת לוינסקי לחינוך. הוא נשוי לנילי, אב לשלוש בנות וסב לארבע נכדות ונכד.
מה הלקח שלך מכל הפרשות והשערוריות הללו, שהיית עד להן בלשכת ראש הממשלה?
"ראשית, הייתה פה בעיה קשה של נהלים והתנהלות גופים ממלכתיים, לרבות שקרים ובידוי ראיות. הדברים היו צריכים להיחקר עד תום ולא נחקרו. בנוסף לכך, בחלק מהפרשות הייתה מעורבות מזיקה של גורמים חיצוניים, לא בעלי תפקיד רשמי, מעין שלוּחים לרגע. זה מסוג הדברים, אני משתמש במילה עדינה, שלא טוב שייעשו. אני, למשל, לא אהבתי שעו"ד אמנון גולדנברג נתן למוסד עצות לנסות לתבוע בבית משפט אמריקאי וקנדי את אוסטרובסקי (צוער לשעבר של המוסד, שפירסם בחו"ל ספר על פעילות הארגון – ר"ב), שלא יפרסם את ספרו עליהם".
אתה חושב שהיו צריכים להרוג את ויקטור אוסטרובסקי?
"יש לי קושי להגיד 'להרוג אותו'. ללא ספק, בעיניי הוא היה חרא. אני בהחלט חושב שהיה צריך לנטרל אותו בדרך כזו או אחרת. היו אז מחשבות לחטוף אותו, אבל הן לא יצאו לפועל, לצערי".
את מרדכי ואנונו היה צריך להרוג?
"לדעתי ישראל פעלה בעניין ואנונו באופן מוצלח מאוד. אני הייתי בעד לחטוף אותו — הוא ביצע עבירה חמורה ביותר, והיה צריך להעניש אותו ולהרתיע אחרים. לא להרוג אותו. זה לא עלה על דעתנו. פרס החליט שאסור לחטוף אותו על אדמת בריטניה, כי ההשלכות עלולות להיות חמורות ביותר, ולכן עשו את זה במקום אחר".
עבדת באופן הצמוד ביותר עם ארבעה ראשי ממשלה. האם יש לנו על מי לסמוך?
"שאלה לא פשוטה. אני יכול להגיד שבתקופה שלי, עם כל השוני בין ראשי הממשלה, היה על מי לסמוך. היו פאשלות והיו חריקות והיו בעיות, אבל ראית אצל ארבעתם רצינות ואכפתיות. ראית מישהו שמתעסק בתפקיד הזה באמת מתוך חרדה ודאגה לעם ישראל. וראוי היה שמי שבא אחריהם יסיק הרבה מסקנות וילמד מטעויות". •
לפנייה לכתב/ת 
