ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 02.03.2016
    מלך הוואדי
    30 שנה בדיוק חלפו מאז התפרסם רומן המופת של סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי", שמועלה כעת גם על הבמה בתיאטרון חיפה. אבל במקום לחגוג, הסופר בן ה־90 מיואש. אלעד זרט יצא איתו למסע בוואדי של חיפה ושמע ממנו למה הפסיק להאמין שאי־פעם יהיה פה דו־קיום אמיתי
    אלעד זרט

    בין הסמטאות הצרות של שכונת ואדי ניסנאס בחיפה יש בית קלייה קטן בשם "קפה חיפה", ובו מטחנת פולי קפה גדולה, כמה שקי עדשים ואגוזים וחטיפי תמרים. כבר 27 שנים שהסופר סמי מיכאל פוקד את החנות הקטנה של מוסטפה, קונה קפה, מחליף מילים, שומע סיפורים ומתעדכן. הרבה עבר עליו בוואדי העתיק הזה. כאן חי, עבד, כתב ופירסם. רכש חברים ונפרד. הוואדי הוא ביתו, האנשים בני משפחתו. הם מדברים בעברית, צוחקים בערבית. מגישים קפה, כדור פלאפל או פלחי קלמנטינה מתוקה. למתבונן מהצד מתגלה לפתע תמונה אוטופית: דו־קיום של ערבים לצד יהודים, עולים חדשים לצד ישראלים ותיקים.

     

     

    באדיבות תיאטרון חיפה

    באדיבות תיאטרון חיפה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "כשאני לא בא זמן רב מוסטפה מתקשר אליי", אומר מיכאל בפתח החנות. "הוא נשאר צעיר ואני מזדקן. הרבה השתנה בוואדי מהימים שאני גרתי פה. מבחינה מנטלית אף פעם לא הבחנתי בין יהודי לערבי כי באתי ממנטליות של עיראקי בין עיראקים גם שם. גרתי בין מוסלמים ונוצרים והוואדי היה המשך לעוד שכונה בבגדד".

     

    מיכאל הגיע לוואדי בשנות ה־50 לאחר שהסופר אמיל חביבי — העורך המיתולוגי של עיתון "אל־איתיחאד" — הזמין אותו להיות חבר מערכת. הוא התגורר בדירת חדר קטנה, לא רחוק מבניין המערכת הישן של העיתון שנחרב מטיל במלחמת לבנון השנייה. בימים היה כותב תחת שם העט "סמיר מארד" ופעיל במפלגה הקומוניסטית. בלילות היה מבלה בחברת שני צעירים, האחד ערבי־נוצרי והשני מוסלמי.

     

    "דיברתי עם האנשים רק בערבית, שפת האם שלי", מסביר מיכאל. "התחושה שלי הייתה שאני חי עם בני עמי. וככה הם קיבלו אותי. אפילו היו גישושים למצוא לי כלה".

     

    חן אמסלם וחנאן חילו בהצגה "חצוצרה בוואדי" | צילום: אילן בשור
    חן אמסלם וחנאן חילו בהצגה "חצוצרה בוואדי" | צילום: אילן בשור

     

    לא הפריע להם שאתה יהודי?

     

    "שום דבר. אלה אנשים שעבדתי איתם שמונה שעות ביום. לא עשו צנזורה כשדיברו איתי. יהודים לא תופסים שהערבים בישראל הם אנשים שנשארו פה מתוך רצון. הם מעולם לא פרקו עליי את הכעס מהשלטון הצבאי. הם הרגישו משך שנים שאני אחד מהם.

     

    "הזיכרון של הוואדי של הימים ההם חרות בזיכרון שלי. חיפה היא עיר מיוחדת במינה במזרח התיכון. ברור שלא הכל אידיאלי פה אבל יש צורה ברורה של חיים משותפים".

     

    קשה לך עם הביקורת של חוגים מן הימין כלפי ערבים ישראלים?

     

     

     

     

    "ודאי. יש פה חברות כל כך טובה. קומם אותי נורא שבליל הבחירות ראש הממשלה אמר שהערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים. וואלק, הערבים פה יותר ותיקים מאתנו. הרוב מעוניין להשתלב בכל מישורי החיים פה. האזור הזה הוא ביתם של ערבים ויהודים, וכשנפל טיל של חיזבאללה בחיפה הוא הרג ערבייה, לא יהודייה. וראש הממשלה רואה בהם עדיין אויבים. אלה הם בעלי ברית שלנו. התחושה שלי ביום הבחירות הייתה של אדם ששורפים את ביתו. ולכן בזמן הבחירות עמדתי משותק מול הקלפי ולא ידעתי במי לבחור".

     

    מסע בוואדי עם מיכאל: בבית הקפה של מוסטפה (מימין) ובשוק עם ויקי והקישואים | אלעד גרשגורן
    מסע בוואדי עם מיכאל: בבית הקפה של מוסטפה (מימין) ובשוק עם ויקי והקישואים | אלעד גרשגורן

     

    תחת כנפי השתיקה

     

    סמי מיכאל כבר לא צעיר. באוגוסט ימלאו לו 90 שנה, 60 מתוכן העביר בעליות ובירידות של חיפה. "אני זוכר את הכרמל בימים שרק הגעתי לישראל", הוא מספר. "ברוב האזורים בעיראק אין אפילו גבעה, וכשהגעתי תפס אותי התקף לטפס על הרים. הייתי מתחיל ממרכז הכרמל ויורד עד העיר בדרך החמורים הידועה בחיפה".

     

    אנחנו חולפים בין דוכני השוק של הוואדי: במעלה הרחוב הראשי אל סמטת ח'ורי ורחוב יוחנן הקדוש. מיכאל מקפיד על חברות טובה, אומר שלום לזקנים שמברכים אותו ומנופף מקצה הרחוב לויקי, מוכרת בשוק שיושבת ומקלפת קישואים. הם מתחבקים ומדברים ערבית, היא מציעה לנו פלחי תפוח ואגס. הם מכנים אותו "אבונא", אבא שלנו. גם הם מוקירים תודה לסופר שכתב על ביתם בעברית, טוב יותר מכל אחד אחר.

     

     

    30 שנה עברו מאז פירסם את ספרו "חצוצרה בוואדי", ונראה שהוא רלוונטי מתמיד. בימים אלה מוצגת בתיאטרון חיפה ההצגה על פי ספרו של מיכאל, בעיבוד המוצלח של שמואל הספרי ובהשתתפות השחקנים חן אמסלם, רבקה בכר, דורון בן דוד, אורי גבריאל, חנאן חילו וג'סאן עבאס.

     

    "זה מאוד משמח אותי שהספר עדיין חי", אומר מיכאל. "בכלל, היצירה היא דבר שעדיין חי עבורי. היום יש לי שלושה רומנים מוכנים שכתבתי אבל אני לא שלם איתם עד הסוף".

     

    אתה חושב תוך כדי הכתיבה על ההתקבלות שלהם?

     

    "בכלל לא. כל כולי נתון בכתיבה. תראה, אני כותב מהר אבל משחרר לאט. אף פעם לא שלחתי את הגרסה הראשונה של כתב יד. 'חצוצרה בוואדי' היה בגרסתו הראשונה רומן בלשי. שלחתי ואמרו שיפרסמו. אבל מהנימה הבנתי שלא התלהבו. אז זרקתי אותו והתיישבתי לכתוב הכל מחדש".

     

    זה נהיה קל עם השנים?

     

    "ממש לא. אני נפרד מהספרים שלי בקושי. היום של שליחת כתב היד להוצאה הוא קצת עצוב. אני לא מאלה שנלהבים מהכתיבה שלהם. אני מאוד ביקורתי. כשאני שולח ספר אני מרגיש כמו מישהו ששולח ילד לבית ספר בפעם הראשונה ולא יודע איך יקבלו אותו. זו התחושה".

     

    עדיין?

     

    "ודאי. עד היום. הכתיבה היא עניין אישי. זה סוג של הרהורים עצמיים שבהם אני שואל את עצמי, מה אני עושה פה עלי אדמות. זה גם סוג של תפילה של אדם חילוני. אני ביישן, אני יכול לשוחח על כל נושא אבל לא על עצמי. בספרות אני כן מדבר על עצמי. כל הדמויות הן חלק מנשמתי".

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

    ואכן כך היה מתחילת דרכו של מיכאל כסופר. הרבה לפני שדיברו פה על התעוררות מזרחית ועל ערס־פואטיקה, מיכאל הביא את ניחוח בגדד לקוראים היהודים יוצאי מדינות אירופה. הוא כתב על קשרים בין יהודים לערבים, לרבות קשרים רומנטיים, חזר לנוף ילדותו ולא התבייש שהוא בן המזרח התיכון.

     

    "עזבתי את עיראק בגיל 22", הוא אומר. "הייתי כבר גבר מלא סקרנות. שוטטתי ברגליי וגמאתי אלפי קילומטרים בתוך בגדד. אהבתי את האנשים ואת הטבע ואהבתי להתבונן".

     

    אתה התרסת מההתחלה על עוולות חברתיות.

     

    "נכון, אבל היום יש דור חדש שצמח תחת כנפיים של הורים ששתקו, שלא השכילו להביע את הכאב שלהם. גם ההורים שלי לא ידעו להביע את הכאב אבל אני ידעתי. הגעתי בשל ומחושל לאחר מאבק בשלטונות בעיראק. זעקתי כבר בימים הרחוקים ההם את השתיקה של ההורים שלי. ההתעוררות המזרחית עכשיו זועקת את הזעקה של ההורים שלהם. טוב שעושים את זה".

     

    אתה חושב שטוב שעושים את זה?

     

    "ודאי. מתי צורבת הדמעה? כשאתה לא יכול להוציא אותה. דורות גדלו בבתים שהדמעה לא זלגה בהם. היא נלכדה בפנים ויצרה מוגלה שדורשת ריפוי. אני שמח שהם מזילים את הדמעה הזאת, גם אם זה נעשה באופן נחפז, בקול רם מדי, לא מעודן ומחוספס. זה טוב גם לחברה הישראלית שהם משמיעים את זעקתם.

     

    "כשהתפרסם הספר הראשון שלי 'שווים ושווים יותר', תקפו אותי בחריפות. 'אצלנו יש גזענות? אצלנו יש אפליה?' או 'איך אתה לא מנשק לנו את הידיים שהבאנו אותך לפה'. שילמתי מחיר כפול ומכופל על ההגירה. מזלי שהחוסן הפנימי עמד לרשותי. הבעיה היא שגזענים לא מבינים שהם גזענים".

     

    אני שואל את מיכאל אם הוא מרגיש גם היום שמתנכלים לספרות שלו, אז הוא מחייך ואומר: "אתה לא תאמין עד כמה".

     

    הסרת את מועמדותך לפרס ישראל בשנה שעברה בעקבות התערבות נתניהו בהרכב השופטים. זה פגע בך?

     

    "לא רציתי לקבל אותו בתנאים האלה. צילצל אליי הנשיא ריבלין ואמרתי לו שאני לא חוזר בי, והצעתי לו לדבר על נושאים בוערים יותר בחברה הישראלית. מה שהטריד אותי יותר מכל זה לא הפרס אלא זה שבבחירות, הליכוד, ובפרט ראש הממשלה, הובילו את החברה הישראלית לשסעים גדולים בחברה. נוצרה אווירה שמי שחושב אחרת הוא בוגד ואויב. זה מסוכן לקיומה של דמוקרטיה ולממשל תקין".

     

    פרידה מפויסת

     

    את עיראק הוא זוכר טוב מאוד, אבל לא ממש מתגעגע. בכלל, מיכאל מעיד על עצמו כאדם שמתגעגע רק לעתיד. "אני משלים עם דברים שנגמרים", הוא אומר. "לפעמים זה כואב, אבל אני מפויס מהפרידה הזאת".

     

    למרות שעזבת את המפלגה הקומוניסטית, אתה עדיין מאמין בשילוב בין העמים.

     

    "כן, כי אני חייתי כך. הערכים נשארים איתך. הקהילה היהודית בבגדד ובכל המקומות בעולם חיה בין עמים שונים. הלוואי שאבות הציונות ואבות השלטון במדינת ישראל היו מאמצים גישה של ניהול משא ומתן, ולא מתבצרים בעקשנות לחפש בעלי ברית מחוץ לאזור, ולהכריז בוקר וערב שאנחנו אירופאים, שהם אויבי האזור הזה. בבגדד הייתה לנו יהדות פתוחה לסביבה שחיה בתוכה".

     

    ובישראל?

     

    "מדינת ישראל זה הגטו הסגור של המזרח התיכון, ואני אומר את זה מתוך דאגה למדינה, שכמו כל אזרח רוצה בטובתה. הממשלה, בדומה לקודמותיה, יוצרת לנו גטו. התנועה הציונית לדורותיה השתדלה לבנות קשרים עם אויבי הסביבה. הכיבוש הטורקי, הכיבוש הבריטי, הכיבוש האמריקאי. במקום לרקום קשרים עם עמי הסביבה, הם תמיד בורחים החוצה. אנחנו לא חיים בשווייץ ולא בצפון אמריקה".

     

    אתה חושב שאפשר בכלל ליצור קשר עם הסביבה שלנו?

     

    "בוודאי. תראה, הקשר עם מצרים וירדן די מצליח. עכשיו מדברים על פיוס עם טורקיה שכמעט הגענו לעימות ישיר עימה. אבל אין פתיחות לכך. לכל מקום שאליו אני מגיע, אם אני נתקל בעיראקים, מוסלמים ונוצרים, הם אומרים לי שאני קודם כל סופר שלהם. לא רק של ישראל. הלוואי שהציונות הייתה לומדת את זה. קח לדוגמה את שר הביטחון שלנו, שאמר שאנחנו מתאבלים על המתים שלנו אחרת מהפלסטינים, שהשכול שלנו שונה משלהם. זה נורא לחשוב ככה. אף אחד לא שמח על בן שמת. הם לא שוכחים את המתים שלהם. תאמין לי, שלפעמים אנחנו שוכחים את המתים שלנו. אנחנו נזכרים בהם ביום הזיכרון אך שוכחים על מה הם מתו. הלוא הם מתו בשביל שאנחנו נחיה, והבעיה היא שאנחנו לא יודעים לחיות".

     

    האמירות האלו מקוממות אותך?

     

    "בהחלט. איך אפשר לחשוב שאמא ערבייה שמחה במות בנה? הלוא מאלצים אמהות להביע שמחה מול כלי תקשורת. איזו אם תשמח או תרקוד, שהבן שלה מת, אם היא שפויה? אין דבר כזה. מאלצים אותה לרקוד. זה כואב יותר — גם להביא להריגת הבן שלה וגם לאלץ אותה לרקוד. לפחות עלינו להיות רגישים כשאנחנו מדברים על מתים. אנחנו הרגנו אותם. לפחות כבד את המת של היריב שלך. זהו כבוד מינימלי".

     

    אנחנו מתרחקים מהערבים?

     

    "בכל יום. צריך לחשוב על הצד הערבי. אי־אפשר לראות בערבים מפלצות. אמיל חביבי אמר לערבים, 'אל תתארו את היהודים כמפלצות, כי נגד מפלצות אי־אפשר להילחם'. ולעזאזל, אנחנו לא יודעים לעשות את זה. עושים מהערבים מפלצות. בקרב ערבים, כמו בקרב יהודים, יש בני אדם הגונים, יש פחדנים ויש אמיצים. הציונות מסרבת לראות את הערבי אדם כמונו".

     

    אתה עדיין מאמין בשתי מדינות לשני עמים?

     

    "כמובן. שתי מדינות עצמאיות. אני אמנם נגד גבולות, ומאמין שכל האנושות זה העם שלי, כל כדור הארץ הוא המולדת שלי. אבל במקרה הזה אני מאמין שיש מקום לשתי מדינות. אני לא רואה מיזוג למדינה אחת. כדאי שכבר נתחיל לדבר על חיים. החיים הם הערך העליון. אנחנו צריכם לכבד את זיכרון המתים אבל מוטל עלינו לקדש את החיים".

     

    המקום הכי מסוכן ליהודים

     

    בעלייה לכיוון הגנים הבהאים מדווחים ברדיו כי היועמ"ש אישר את חוק הנאמנות של מירי רגב. מיכאל מגחך, ואומר: "אם לא הייתה לה תמיכה מסופרים מסוימים וממתחזים אחרים כדמוקרטים, היא לא הייתה עושה את זה. זה פאשיזם תרבותי, והם מצליחים כי יש גם אמנים שתומכים בהם. אני בחיים לא אסתום את הפה. גם אם אראה מול עיניי את הכדור יוצא מהלוע לעברי. לא סתמתי את הפה בעיראק מול אש חיה, ובוודאי שלא אעשה זאת פה".

     

    רצית לעלות לישראל?

     

    "לא למדינה שמתכוננת למלחמה הבאה בטרם תסיים את המלחמה הנוכחית. הקהילות היהודיות תמיד נהרו אל נאות של שלווה והתפתחות ולא אל שדות קטל".

     

    אז למה לא הלכת כמו הרבה עיראקים אחרים ללונדון?

     

    "ראשית, לא היו לי האמצעים, כסף. שנית, נקודת הזמן הייתה קריטית. הייתי במחתרת הקומוניסטית והייתי מבוקש. השלטון העיראקי תחת השפעה בריטית רדף אותי, ונמלטתי מהמלתעות רק עם הבגדים שלבשתי".

     

    אתה מאמין בכלל שהמקום שלנו הוא פה?

     

    "אני חושב שזה המקום הכי מסוכן בעולם בשבילנו. היינו צריכים להתפזר בעולם. הלוא ככה שמרנו על עצמנו לאורך הדורות. נדדנו ממוקדי הרס לאזורים מבטיחים יותר. זה לא היה נבון להקים מדינה יהודית דווקא פה במזרח התיכון, שעד היום לא קיבל את הצורה הסופית שלו. אולי בעתיד יהיה פה טוב יותר. אולי בעוד אלף שנה, לך תדע".

     

    והספרות?

     

    "אפשר לכתוב אותה בכל מקום בעולם".

     

     

    סמי מיכאל חוגג 30 שנה לספרו "חצוצרה בוואדי", הזדמנות מצוינת להתכרבל בסופ"ש עם יצירת המופת הנפלאה או עם כל ספר אחר של מיכאל

     


    פרסום ראשון: 02.03.16 , 20:33