"בדידות מזהרת", ספרו החדש של עמיחי שלו (בהוצאת עם עובד) הוא שיקוף מבעית של מעמד הביניים האפור שנותר בשולי העלייה הרוסית הגדולה של שנות התשעים. הגיבורים, חיים וארקדי, עובדים במחלקת שירות החדרים של מלון פאר תל־אביבי וגרים בבת־ים ובראשון־לציון – פועלי יומיום נטולי תקווה שתפקידם לייצר יוקרה מזויפת עבור המעמד הישראלי העליון ולנצח יישארו "הרוסים", בלי עתיד, בלי שום סיכוי לקידום או למוביליות חברתית. שלו מצליח לייצר מעין תחושה תת־קרקעית של אי־ נחת, זעם כבוש שעולה וגובר ומאיים להתפוצץ לכולנו בפרצוף. על הספר שורה מועקה כבדה של חיים בתוך סיר לחץ, עצבים חשופים וייאוש קיומי. האנטי גיבורים האלה כל כך אנושיים, כל כך אמיתיים, כל כך ראויים לחיבוק שלעולם לא יקבלו. הם כאן איתנו בכל רחוב, בכל בניין, ואת קריאת המצוקה שהם משדרים אנו חייבים לקלוט, לפני שיהיה מאוחר.
