תנועת המטוטלת
אחרי השבועיים האחרונים הגעתי למסקנה שלפני הכל אני כנראה מילואימניק. נוח לי עם המדים יותר מאשר עם חליפה בארוחת ערב רשמית. הרצועה של הנשק מתלבשת לי טוב יותר על הכתף מרצועת התיק של המחשב הנייד, הקפה טעים יותר ופוגשים את האנשים הכי טובים שיש לנו בארץ. המתנדבים בערבון בלתי מוגבל. אפילו הסביבה נוחה יותר כשהילדים לא מפריעים בלילה - רק הנחירות של אלה שישנים לידך. מאז שהשתחררתי בגיל 24 אני עושה מילואים. יום אחד כנראה ישחררו אותי בטענה שאני מבוגר מדי (כמו שאשתי אומרת) אבל בינתיים אני מוצא שם תחושה טובה ואת תמצית הישראליות.
ועוד דבר יש במילואים שאין לי בשום מקום אחר: היכולת לדבר בלי תקינות פוליטית, הבדיחות שאפשר לספר לתוך הלילה, הסביבה הגברית בלי שמישהו יטען שזה לא מכובד וראוי שאין לך אף אישה בכוח הקדמי.
ישראל של שנת 2016 צודקת יותר ביחסי גברים ונשים אבל גם טהרנית יותר. המילואים זה המקום היחיד שנשאר כשהיה. מאחורי המציאות הזאת עומד תהליך של הגנה על נשים מפני פוליטיקאים, מפקדים חסרי רסן ובעיקר בעלים אלימים. בעלי שררה לא חסינים יותר אם הם חוצים את הקו האדום. אנחנו במקום טוב יותר, אלא שכאן כמו תמיד מגיעות גם תופעות הלוואי. בעיקר טשטוש ההגדרה של פגיעה בנשים עד שנדמה שהכל הופך מעורפל.
פוליטיקאית שאני מעריך הסבירה לי השבוע שזו מטוטלת. פעם היה נושא הפגיעה בנשים שגרה, נשים לא התלוננו על כלום ומקרים קשים טויחו. עכשיו אנחנו בצד השני והמטוטלת מורידה כל מה שזז. זה נושא רגיש שיעצו לי מראש לא להתעסק איתו, ובכל זאת מכיוון שהוא מלווה את החיים שלנו כמעט כל שבוע עם פרשה חדשה, אי־אפשר להתעלם.
הנה מה שמפריע לי בכמה דוגמאות: הראשונה היא רוני ריטמן מפקד יחידת להב 443 שהושעה לכמה שבועות בגלל שאמר לקצינה במשטרה "תזיזי את התחת". לא חכם מצידו, לא אלגנטי אבל גם לא פגיעה מינית וחציית קו אדום. בסוף ההשעיה הוא חזר לתפקידו. באותה מידה יכלו השר לביטחון פנים והמפכ"ל להחליט אחרת מחשש שיאשימו אותם בביזוי נשים.
דוגמה נוספת היא מקרה לוינסון והחסידה. לפני כמה חודשים כתב חיים לוינסון מעיתון הארץ על עיתונאית דתייה בפייסבוק. זה היה בתגובה לתיאור שלה על איך היא מלמדת את ילדיה מאיפה באים ילדים לעולם. סיפור החסידה והגבעות הפך לסאטירה בוטה משמאל. היא נעלבה ואמרה שזו הטרדה מינית.
השבוע חיקה אראל סג"ל בערוץ 20 את חברת הכנסת סתיו שפיר. אפשר להתווכח עד כמה סאטירה כזו קשורה לערוץ המורשת (גם לי יש ביקורת קשה על היחס של הערוץ הזה לנשיא המדינה או ליהודים רפורמים). אפשר גם להתווכח עד כמה זה מצחיק - אותי באופן אישי הצחיק לראות אותו בפאה ג'ינג'ית. התוכן פחות – אלא שאז שיחררו את השד המיני מהבקבוק.
בדיחה שוביניסטית לא מוצלחת שנאמרה בגוף ראשון הפכה להטרדה מינית אצל קסניה סבטלובה חברת כנסת שמתברר שאחראית דווקא על ועדה כלשהי לחופש הביטוי. סתיו שפיר שקלה לפנות למשטרה. הצפון הלך לאיבוד. ביום שבו דנו בחשד לאונס של קצין בכיר, הפכו בדיחה להטרדה תיאורטית. ראיתי את המהומה דרך התקשורת מרחוק והודיתי לאלוהים שכל המבקרים החשובים לא שמעו את בדיחות המילואים שעברו לי ליד האוזן בכל פעם שהדליקו את הגזייה.
אגב, בבחירות הקודמות הציגו ב"ארץ נהדרת" את איילת שקד, ציפי לבני ומירי רגב כחולות מין שרוצות שיקריבו אותן על מזבח מבית המקדש. זה הצחיק אותי אז ומצחיק אותי גם היום (ראיתי שוב כדי להיזכר). אם בדיחות כאלה הן הטרדה מינית, לא תהיה סאטירה בארץ, מונטי פיטון לא יאושר להקרנה ומשמרות הצניעות יקבלו קביעות בכלי התקשורת. אף אחת מהבדיחות האלה לא הסגנון שלי, הן בוטות מידי לטעמי, אבל הן הומור. בין אם זה בערוץ 2, בערוץ המורשת או סתם על פי מורשת ההומור היהודי. אני מקווה שלא יצנזרו סאטירה בשם הטהרנות מימין או משמאל. עודף תקינות פוליטית מוליד ריבאונד בסגנון תופעות כמו דונלד טראמפ. כדי שזה לא יקרה פה בני אדם נורמליים צריכים את פינות המילואים שלהם.
קווים אדומים
על־פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, אחוז קטן מהתלונות על פגיעה מינית מתבררות כעלילה, רוב המתלוננות דוברות אמת. הבעיה במגמה הנוכחית היא הסלט הלא־בריא שנוצר בין מותר ואסור. אי־אפשר לפספס כשרואים פגיעה ולא משנה דרגתו הצבאית או מעמדו של הפוגע. לא צריך ידע משפטי, רק שכל ישר. על קצב ידעו יותר מדי אנשים ששתקו. יש כאלה שבוחרים להתעלם אבל הם יודעים מה הם רואים או שומעים ומעדיפים לא לשלם את המחיר. ויש מחיר.
מצד שני, כשהופכים כל דבר לפגיעה בנשים זה מסוכן. המאבק בהטרדות חשוב מדי מכדי שיהפוך לדמגוגיה פוליטית. לא כל בדיחה היא הטרדה מינית. יש לפעמים התבטאויות עם טעם רע. סתם כמו פעם.
באותו הקשר אפשר למצוא גם את התופעה של תלונות נשים בתיקי גירושים בארץ. עוד תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה לגעת בו בגלל תיאוריית המטוטלת על היחס בין נשים לגברים. בתיקי הגירושים אחוז תלונות השווא גדול בהרבה. עורכי דין מייעצים לנשים להתלונן על פגיעה כלשהי גם כשהיא לא קרתה. חלק מהדיון בבתי המשפט כוללים צווי הרחקה ופתיחת תיקים במשטרה. הפוך זה לא קורה, הרי איש לא יאמין שאישה פגעה בבעלה או בילדיה. בדרך יש חפים מפשע שחייהם נהרסים.
נשים מוגנות יותר היום וטוב שכך, אלא שזה לא משחק סכום אפס. גבר שמטריד מינית או פוגע באישה צריך להיחקר ולהיענש. לא משנה מי הוא. באותה מידה צריך לייצר אכיפה על תלונות שווא ולא משנה הכמות שלהן. קווים אדומים הם לא דיון פילוסופי, הם בולטים מרחוק.
שלום על הנייר
לפני שלושה שבועות קיבלתי טלפון מהשגרירות המצרית. ביקשו להיפגש איתי בנושא החלטות ישראליות כתחליף שלום. מה עושים בהתחשב בכך שאין סיכוי להסכם עם הפלסטינים. הסכמתי אבל ביקשתי לתאם בשבועות הבאים. הנה דבר הפגישה שכנראה תתקיים בעתיד הקרוב מופיע בעיתון – שחור על גבי לבן. לעומת זאת במצרים שגריר ישראל נפגש עם חבר פרלמנט ובתגובה זכה חבר הפרלמנט לנעל בראש והדחה פומבית.
מעל שלושה עשורים של שלום עם מצרים. פה אפשר להיפגש ולדבר על שלום, שם הוא קיים רק במסדרונות הממשל. זה שלום בין מנהיגים ללא ידיעת האדם ברחוב ובמילים אחרות - אינטרסים משותפים. מלחמת הציוויליזציות ממשיכה להתקיים גם כשעל הנייר מתקיים שלום. משא ומתן עם הפלסטינים לא יעלים את הפער הזה.
לפנייה לכתב/ת 
