"מחקו את ירושלים מהמפה"
אחרי עשרות שנות פעילות, גל הטרור והחשש להגיע לעיר הכריעו מסעדות רבות בבירה • יעל פרידסון שמעה על הקשיים ־ וגם פתרונות יצירתיים • העירייה: "העיר פורחת"
יעקב בן־נניקה הודיע לאחרונה שהוא סוגר את "טוביה", הפאב שלו בירושלים. למעט כמה לקוחות ותיקים, ההודעה התקבלה כמעט באדישות. 12 שנה פעל המקום, כמה שנים אפילו היה פאב הבית של אוהדי הפועל ירושלים, אבל סגירתו הצטרפה לרצף הסגירות של מסעדות ותיקות בבירה. רק לפני חודשיים נסגרה מסעדת "קבלייר" אחרי 25 שנות פעילות, בגלל "עייפות אישית מהמצב הביטחוני" של הבעלים, אבי בן־ארוש; מסעדת "מינרט" נסגרה אחרי כ־30 שנה; "אלדד וזהו" נסגרה אחרי 25 שנות פעילות, וכך גם "סאקורה" (21 שנה); "ראצ'ה" הגרוזינית ו"טופולינו" האיטלקית התייאשו ועברו לתל־אביב; ובעוד שורה של מקומות קטנים, נתלה על הדלת שלט "להשכרה".
גל הטרור שנמשך כבר 5 חודשים היכה בעסקים הקטנים בעיר, במיוחד בעסקי המזון והתיירות. "ב־2012 שיפצו את רחוב שושן שאנחנו יושבים בו, שיפוץ שהשבית את הפעילות לתקופה ארוכה", מספר בן־נניקה. "עד שהתאוששנו, הגיע 'צוק איתן', שהבריח את התיירים להרבה זמן, ועד שהתאוששנו ממנו, הגיע גל הטרור הזה".
אלי לוי סגר את מסעדתו, "אלדד וזהו", בדצמבר האחרון, אחרי 25 שנה. לוי, יו"ר ועד סוחרי מרכז העיר, עבר משברים רבים, אבל עכשיו גם הוא הרים ידיים. "בכל פעם יש משהו חדש", הוא אומר. "אנחנו סוחבים על העסק המון שנים את הגיבנת של המצב הביטחוני, אבל כמה כבר אפשר להביא מהבית? אני במרכז העיר משנת 2000, כששרון עלה להר הבית והייתה אינתיפאדה. אחריה היו 11 שנים של עבודות הרכבת הקלה, ששיתקו את התנועה, וגם אחרי פתיחת הרכבת, הנגישות למרכז העיר עדיין קשה. עברנו משברים והצלחנו לעמוד על הרגליים, קצת יותר טוב וקצת פחות טוב. עכשיו זה מצב שאני לא יודע מתי הוא ייגמר". לדבריו, עניין הנגישות משמעותי: בעת עבודות הרכבת נסגרו במרכז העיר 10 רחובות. חלקם הפכו אמנם למדרחובים יפים, עם חנויות בוטיק ושולחנות של בתי קפה, אך הגישה לכלי רכב קשה. גם אלפי מקומות חניה בוטלו, ואלו שרוצים להגיע ברכב פרטי, פוגשים בעיות חניה קשות.
לוי: "לפני הרכבת הקלה, היו מגיעים למרכז העיר 180 אוטובוסים בכל שעה. היום זה לא ככה. אולי כשיהיו עוד מסלולים וקווים מכל השכונות זה ישתפר. נכון לעכשיו, כל דבר הכי קטן משפיע על העסקים במרכז העיר. מאוד כואב לי, אבל אני אופטימי. היו הצעות לעבור לתל־אביב, אבל אנחנו ירושלמים שורשיים, לא מוותרים על ירושלים".
שי גיני, מבעלי "טופולינו" בשוק מחנה יהודה, שנסגרה בסוף ינואר אחרי כ־10 שנות פעילות, היה פחות אופטימי. ביום הסגירה סיפר כי המצב הביטחוני בעיר הותיר את המקום כמעט ריק במשך שבועות. "ניסינו לפתוח רק אחר הצהריים, אבל גם זה לא הועיל", אמר אז. "המשבר התחיל ב'צוק איתן', והחמיר בגל הנוכחי. כל המסעדות בירושלים מתמודדות עם זה ברמה כזו או אחרת. יש כאלו ששורדים. אנחנו החלטנו שאנחנו לא יכולים יותר".
בעירייה לא אדישים למצב. בחודשים האחרונים נערכה באזור סדרה של אירועי תרבות, בהם אירועי "שאון חורף" ואירועים נוספים, במטרה למשוך קהל. הושג מענק ממשלתי של 70 מיליון שקל, כדי לסייע לעסקים קטנים, וחניון ספרא נפתח בלילה חינם. לדברי לוי, זה לא מספיק. "המסעדות פה איבדו מעל 50% מההכנסות. צריך אנשים, לא הנחות בארנונה ולא פיצוי, לתת להם אטרקציות כדי שתהיה עבודה. אדם שעובד ועסוק, יש לו מחזור, הוא חי. אנחנו נתגבר על כל הבעיות מסביב, אבל צריך עבודה".
לא מגיעים לירושלים
גם אם הירושלמים ממשיכים לבלות מדי פעם, המכה הקשה היא מבחינת הבאים מחוץ לעיר. דורית גרייבר היא בעלת חברת התיירות "ירושלמית", שמפיקה סיורים וימי תוכן, ושותפה בפאב "שם טוב" בשוק מחנה יהודה. לדבריה, "קבוצות תיירים מחו"ל עוד אפשר לראות קצת, אבל הישראלים מחקו את ירושלים לחלוטין מהמפה, ותיירות הפנים לא מתאוששת. בתחילת השנה, הלו"ז שלנו לאוקטובר עד דצמבר היה מפוצץ בימי גיבוש לעובדים ואירועים משפחתיים. ולא רק שהם בוטלו, גם אין הזמנות קדימה. אפילו ענף הבר־מצוות נפגע. בהתחלה חשבתי, מה, אנשים יוותרו על בר־מצווה בכותל? אבל כן. אנשים אומרים לי שהם עצמם היו באים, אבל האורחים שלהם פוחדים". לדבריה, הישראלים תופסים את כל העיר כמקשה אחת, ואף שרוב הפיגועים היו באזור שער שכם והעיר העתיקה, נמנעים גם מאזורים שקטים כמו עין כרם ונחלאות. "ב'צוק איתן' ראינו התגייסות מדהימה של הציבור לתמוך בעסקים בדרום, ולצערי אין התגייסות דומה עבור עסקים בירושלים", היא אומרת. "אנחנו רואים את התמיכה של תיירים שמגיעים ואומרים שהם גאים לבוא לחזק, אבל לא מצד הישראלים. אם משרדי ממשלה ביטלו ימי גיבוש בעיר, מה נצפה מהייטקיסטים או מקומות עבודה אחרים? מה שצריך זה שאנשים יבואו לעיר, יזמינו סיור לעוד כמה חודשים, שנוכל לשאוף להגיע לשם".
פגיעתו של המצב הביטחוני לא נעצרת במרכז העיר, ומשפיעה גם על עסקי התיירות בדרך אליה. "אקוולינה" היא בריכה טיפולית שהקימה רומי ששון בחצר ביתה, במושב הפסטורלי שואבה שבהרי יהודה. במקום נערכים אל מול הנוף המרהיב טיפולי וואטסו, לזוגות או לקבוצות, למשל בימי גיבוש. לכאורה, המקום לא היה אמור להיפגע מחשש המטיילים מהמצב הביטחוני בבירה, אך לדברי ששון, "מאז אינתיפאדת הסכינים חווינו צניחה. מתברר שהמון עסקים באזור ירושלים נהנים ממיקומם כתחנה בדרך לעיר, ונכללים בחבילות תיור ארגוניות – שעוצרות לתת פינוק לעובדים בדרך לכותל ולמחנה יהודה. הקבוצות עוד לא חזרו אלינו. מה שהציל אותנו זה הלקוחות הפרטיים".
הרצאות על חקר המוח
מה עושים כדי לשרוד? לדברי דוד ארליך, כבר 22 שנה בעלי בית הקפה הספרותי "תמול שלשום" במדרחוב נחלת שבעה, המקום הרחיב את טווח הנושאים באירועים שהוא עורך. "עברנו פה הרבה תקופות קשות, מצב ביטחוני וגם כלכלי, וידענו שאף אחד לא יציל אותנו, אלא אנחנו נציל את עצמנו, אז הלכנו על כל רעיון אפשרי", הוא אומר. "ככה, אם פעם ערכנו רק אירועים ספרותיים, רצינו גם קהלים חדשים. חבר שלי, שהוא נוירולוג, הציע לעשות סדרת הרצאות 'קפה־מוח'. עכשיו טובי הנוירולוגים מדברים פה על נושאים של חקר המוח, ומתברר שזה מעניין את כולם, כי לכולם יש מוח". בנוסף, המקום החל לקיים מופעי מוזיקה, התפריט עודכן, וניתן דגש גדול יותר על מכירות. ארליך: "היום אנחנו מצפים ממלצר למכור, ולא רק לדבר עם הלקוח על ספר. גם הבנו שאסור להתבייש, ואפשר לומר שקשה לנו, ולומר לאנשים, 'רוצים ש'תמול שלשום' ימשיך להתקיים? אנחנו צריכים את העזרה שלכם'". ארליך מספר על התגייסות של מכרים. "דויד גרוסמן, שהוא חבר יקר, כששמע על המצב שלנו, עשה פה ערב וקישר אותנו עם חברים שלו. תנועת 'התעוררות' עשתה פה הדלקת נרות בחנוכה. מלבד העובדה שזה עוזר לפעילות העסקית, זה מחזק אותנו בתקופה הזו".
אבי גולדברגר פחות מתרגש מהמצב. הוא איש חיי לילה ותיק, בעלים של 3 פאבים במרכז העיר, שלפני חודשיים סגר אחד נוסף, אך מייחס זאת לכוחות השוק. "אני לא מאמין שאחרי חודש־חודשיים של פיגועים מחליטים לסגור עסק, החלטה כזו היא תהליך ארוך", הוא אומר, "אם כי בחורף תמיד חלש יותר, וקשה לסחוב עד הקיץ, וסיטואציה ביטחונית יכולה לפעמים להפיל את הפור".
לדבריו, מרכז העיר זה כבר לא מה שהיה פעם. "אני רואה הרבה טיפוח, ומרכז העיר נראה טוב, יפה. אבל הוא משנה את פניו – לא ב־5 חודשי אינתיפאדה, וגם לא באינתיפאדות הראשונה והשנייה, הוא פשוט לא קיים בתפקידו הקלאסי. פעם כל הקניות והעסקים היו במרכז העיר. רצית לקנות גלידה, לראות סרט, לקנות נעליים וללכת לרופא שיניים, היית בא לכאן. אבל ב־2016, בעיר של קרוב למיליון איש, לא הגיוני שרופא השיניים יהיה במרכז העיר, כי השכירות גבוהה ולא לכולם נוח להגיע. כיום יש במרכז העיר בעיקר מקומות בילוי, בגלל זה הפגיעה יותר מורגשת. אבל גם אם מקום נסגר, נפתח חדש. זה טוב שבירושלים יש יותר ממרכז מסחר אחד. גם רשתות גדולות רוצות לפתוח פה חנויות, רוצות פה נוכחות, ויש בחנויות האלו היבט פרסומי יותר מסניף רגיל". הוא לא מזלזל בקושי של מקומות שנסגרו, אך אומר: "יש עסקים שעובדים כמעט רק על תיירים, וכשאין תיירים הם נסגרים. הסעדה היא תחום אכזרי. אבל בימי האינתיפאדה השנייה ועבודות הרכבת, העיר באמת הייתה נטושה".
בעיריית ירושלים התעקשו השבוע שהעיר עוברת פריחה. "יש תנופת יציאה מהמשבר, מסעדות ומלונות נפתחים, והיו השנה כ־1,000 בקשות לפתיחת עסקים", נמסר. "בעקבות גל הטרור, עסקים בעיר זוכים לסיוע כעת, כשבאזורים אחרים חיכו זמן רב. מרכז ירושלים הוא מהמובילים בארץ בפדיון למ"ר. לאחרונה ביקרו רבבות באירועי 'חמשושלים', 'שאון חורף' ואחרים; בקרוב יתקיים מרתון ירושלים, פסטיבל 'גיק' בפסח, ועוד. ראש העירייה מוביל את הסיוע לעסקים בהפחתה בארנונה העסקית כל שנה. אנחנו מזמינים את כולם לראות שהמציאות שונה מהתמונה הקודרת שאתם מנסים לצייר, והעיר תוססת ופורחת".
לפנייה לכתב/ת 
